אותיות אורן שיש בה אורן של ישראל ואותיות נורא כי הוא אש אוכלה

פנינים מתוך פירוש 'בעל הטורים' על הפרשה

'תרומה' אותיות מ' תורה שהתורה שניתנה למ' יום הוא לאוכלי תרומה. כההיא דאמרינן לא ניתנה אלא לאוכלי המן, שניה לה לאוכלי תרומה. וזהו ויקחו לי לשמי שכל מי שעוסק בתורה כאילו לוקח לי שאין לו להקב"ה בעולם אלא ד' אמות של הלכה בלבד וע"כ סמך פרשת ויקחו לי תרומה לפ' של תורה

אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה. בגימ' אך בני ישראל יהיו תורמין לא הגוים

תקחו את תמורתי. ולא אמר תקח שאין גובין צדקה בפחות מב'. תקחו בגימ' שנים קחו

וַעֲשׂוּ אָרוֹן. בכולם כתיב 'ועשית' חוץ מבארון דכתיב 'ועשו' שכל הכלים שעשה שלמה כיוצא בהן חוץ מארון

אָרוֹן. אותיות אורן שיש בה אורן של ישראל ואותיות נורא כי הוא אש אוכלה

אָרוֹן. בגימ' נזר שכתר תורה עולה על כל הכתרים לכן כתיב ועשית עליו זר זהב ובשלחן כתיב ועשית לו לומר שכתר תורה עולה על שאר הכתרים

אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ. כל מדותיו היו שבורות בחצאי אמות ללמד שכל מי שלומד תורה צריך לשבר ולהשפיל עצמו

 

 

'מִשֶּׁנִּכְנַס אֲדָר מַרְבִּים בְּשִׂמְחָה'

וידרוש ממנו להסיר את העצבון ולשמוח בשמחה של מצוה

הגה"צ ר' אלימלך בידרמן כותב, ששמע לבאר בדרך צחות את לשון חז"ל 'כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה' (תענית כ"ט.), שהכוונה היא שכמו שאם אחד יראה את חבירו אוכל בשר שמן בתשעת הימים אז הוא בוודאי יצעק עליו בקול רעש גדול שהוא פורץ גדר, כך גם צריך לקיים את הסיפא של משנכנס אדר מרבין בשמחה, ואם יראה את חבירו מסתובב בפנים נפולות יוכיחו על כך בכל תוקף, וידרוש ממנו להסיר את העצבון ולשמוח בשמחה של מצוה. (באר החיים)

יש שנהגו לתלות בחודש אדר שלט

יש שנהגו לתלות בחודש אדר שלט שבו כתוב 'משנכנס אדר מרבין בשמחה', ומנהג זה מובא בשו"ת אפרקסתא דעניא, לקט הקמח החדש, הליכות שלמה ועוד.

בספר מנהגי מהרי"צ הלוי (ראב"ד לונדון) מובא שמנהגו היה לתלות שלט מקושט ומעוטר בפסוקים ובציורים הקשורים לחודש אדר ומזל דגים, מגילת אסתר ומצוות הפורים, והיה כתוב בו משנכנס וכו'.

וכאשר נשאל מדוע בחודש אב לא תולים שלט 'משנכנס אב ממעטין בשמחה' השיב, שבחודש אב אין צריך תזכורת, כיון שאנחנו עדיין חיים בגלות, ושלוש פעמים ביום אנו מתפללים ולירושלים עירך ברחמים תשוב, וכן בברכת המזון, וממילא אבילות החורבן עומדת תמיד לנגד עינינו, ואין צורך בתזכורת נוספת. אולם בחודש אדר תולים, כדי להזכירנו שלמרות שאנו נמצאים בגלות ועדיין לא זכינו לבנין בית המקדש, מ"מ יש מצוה להרבות בשמחה ולזכור את הניסים שעשה לנו הקב"ה בימים ההם, ועי"ז נתעורר להתפלל ביתר שאת וביתר עוז שנזכה גם אנו לישועת ה', ויקויים בנו 'תשועתם היית לנצח ותקוותם בכל דור ודור' בבנין ביהמ"ק במהרה בימינו.

מה צריך לעשות למעשה בשביל לשמוח

דעת הגרש"ז אויערבך שאין צורך להרבות בפעולות של שמחה, אלא עיקר הדין הוא להסיר מליבו בימים אלו כל דאגה ועצב.

הנימוקי אורח חיים הביא מש"כ בשער יששכר, שכל דבר שמרבה אצלו שמחה יש בזה מצוה, ולכן לא פירטו חז"ל באיזה אופן ירבה בשמחה. וראה בשו"ת צפנת פענח שכתב שאין שמחה בלא אכילה ושתיה.

הגר"ח קניבסקי נשאל מה צריך לעשות למעשה בשביל כך, והשיב, היינו ללמוד יותר, (וכתב שלכן השו"ע השמיטו, כי הנפק"מ היא לעניין ללמוד, וללמוד צריך תמיד. ואכמ"ל) ולעניין משנכנס אב ממעטין בשמחה – היינו שילמד הל' אבילות.

ובפעם אחרת נשאל במה מבטאים את ההלכה (מלבד עצת חז"ל שהוא זמן מסוגל לדון עם העכו"ם), והשיב שאם יש לו סיום או שמחה, יראה שיעשנה בחודש אדר. ואם אין לו שמחה – ישתה קצת יין בכניסת החודש. [ומנהגו ומנהג אביו הקה"י לשתות בכל ראש חודש מעט יין, ובר"ח אדר הוסיפו קצת יותר]. (דרך שיחה)

הגרי"ג אדלשטין אמר שמסתבר שהכוונה היא להרבות בשמחה של מצוה ולהתחזק בעבודת ה' בשמחה.

בספר המכתם כתב 'להרבות בשמחה האמור משנכנס אדר, לא נאמר להרבות מאכלים ובמשתאות, אבל (- אלא לשמח) לב העניים והאביונים ובכללה כל שמחת מצוה'.

 

צדקה זו היא המעולה שבצדקות ולכן היא משולה לזהב שהוא היקר במתכות

וזאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת (כה, ב-ג)

הגאון הגאון רבי ראובן אלבז שליט"א: כאשר אדם מוזיל מהונו לצדקה, הוא אינו נותן רק את כספו, אלא מעניק חלק מחייו לה' יתברך, שהרי קודם לכך הוא הקדיש זמן יקר בו עמל וטרח על מנת להשיג את הממון.

לכן, על כל אדם הנודב תרומה להרגיש כי אינו נותן רק את רכושו אלא נתח מחייו. הוא קם השכם בבוקר, הלך למקום עבודתו, התייגע והזיע, ועתה הוא מוסר את היזע והעמל לשם שמים, כדי לפרנס את העניים או על מנת להרבות תורה בישראל. כשאדם מבין כי במצוות הצדקה הוא מקריב חלק ניכר מחייו בעבור ה' יתברך, הוא מסוגל להרגיש את הפנימיות של מצות הצדקה.

ברם בין בעלי הצדקה ניכרים שלושה מינים:

על המין הראשון נמנים רחבי לב התרים אחר הנזקקים ונותנים לצדקה מבלי שיבקשו מהם כלל. נדיבי לב אלו רמוזים במאמר הכתוב: "אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ", כיון שהם תורמים מנדבת לבם בלא שיפצירו בהם.

על המין השני נמנים אנשים שאינם תורמים מדעתם, אך כשבאים אליהם ומבקשים מהם לתרום לצדקה, הם פותחים את ידם ולבם ונותנים בנפש חפצה.

בעלי צדקה אלו נרמזים במילים: "תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי", כיון שיש לפנות אליהם ולקחת מהם את התרומה.

על המין השלישי נמנים צרי עין, שגם כאשר מבקשים מהם להוזיל מהונם לדבר מצוה, אין הם ניאותים לתרום ויש צורך לכפות אותם לתת לקופת הצדקה, כפי שנפסק בשולחן ערוך (יו"ד רמ"ח ס"ב): "כל אדם חייב ליתן צדקה. ומי שנותן פחות ממה שראוי ליתן, בית דין היו כופין אותו ומכין אותו מכת מרדות עד שיתן מה שאמדוהו ליתן. ויורדים לנכסיו בפניו ולוקחין ממנו מה שראוי לו ליתן".

קופצי יד אלו רמוזים במילים: "וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם", כיון שעל בית הדין לקבוע כי זאת התרומה הראויה להם ולהוציאה מהם בכפייה.

המפרשים נתנו סימן לדבר בפסוק: "וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת". תיבת 'זָהָב' הינה ראשי תיבות "זה הנותן בריא", כלומר אדם המוזיל מהונו לצדקה בעת שהוא בריא, ולא רק כשנתון, חלילה, בצרה או מחלה. צדקה זו היא המעולה שבצדקות ולכן היא משולה לזהב שהוא היקר במתכות.

תיבת 'כֶסֶף' היא ראשי תיבות "כשרואה סכנה פודה". אדם זה אינו נותן צדקה ביום מן השורה, אלא כשהוא מצוי במצוקה תורם הוא מעות לפדיון נפשו. צדקה זו היא צדקה בינונית ולכן היא משולה לכסף שהוא מתכת בינונית.

תיבת 'נְחֹשֶׁת' הינה ראשי תיבות "נתינת חולה שאומר תְּנוּ", כלומר אדם שאוגר את ממונו כל חייו, ורק לעת זקנה, כאשר עומד הוא להסתלק מן העולם, הוא מצווה ליורשיו אחריו לתת מחלקם לצדקה. צדקה זו היא הפחותה שבצדקות ולכן היא משולה לנחושת, הפחותה שבמתכות.

(משכני אחריך)

 

ה' ברא אותי עם שלל גוונים ופתאום תקע לי קרן שחורה במצח, שמכערת את כל המראה שלי

וְעֹרֹת תְּחָשִׁים (כה, א)

רש"י: "תחשים – מין חיה, ולא היתה אלא לשעה, והרבה גוונים היו לה. לכך מתרגם ססגונא, ששש ומתפאר בגוונים שלו".

הגמרא (שבת כח ע"ב) אומרת שהתחש הייתה חיה גדולה מאד, "וקרן אחת היתה לו במצחו, ולפי שעה נזדמן לו למשה, ועשה ממנו משכן ונגנז". ובמקום אחר (בבא בתרא טז ע"ב) מוסיפה הגמרא, שהקרן הזאת שהיתה לו במצחו "לקותא היא", כלומר היא היתה מכערת את מראהו.

יש להבין, מדוע הקב"ה ברא בריאה חדשה – את התחש – כדי להשתמש בעורו לצורך כיסוי המשכן וכליו, והרי לכאורה יש מספיק חיות אחרות שאפשר לעשות מעורן כיסוי למשכן ולכליו?

בספרו "הדרש והעיון" כותב רבי אהרן לוין: לתחש היתה סיבה אמיתית לבכות ולהתלונן: 'ה' ברא אותי עם שלל גוונים ופתאום תקע לי קרן שחורה במצח, שמכערת את כל המראה שלי. למה מגיעה לי הקרן הזאת?'

אבל התחש לא מתלונן. אדרבה, הוא שש, שמח ומתפאר בגוונים שיש לו. הוא לא מסתכל על חצי הכוס הריקה  אלא על חצי הכוס המלאה. אפילו שהקרן עומדת בחזית פניו – שהם עיקר המראה של כל בריה – הוא לא ממקד את מבטו עליה, אלא על הגוונים היפים שיש לו בשאר גופו.

(רבי גואל אלקריף שליט"א – נאה דורש)

 

"זה שווה מאתיים אלף"… "ההוא שווה מיליון"…

וְזֹאת הַתְּרוּמָה  (כה, ב)

הגה"צ רבי אריה שכטר זצ"ל: באחת מדרשותיו סיפר הגה"צ  רבי יעקב גלינסקי זצ"ל את הדברים הבאים: באתי לאיזה עשיר וביקשתי ממנו לתרום כסף בשביל הישיבה, אבל הוא ניסה להתמקח. אמר שהעסקים קצת חלשים בזמן האחרון והוא צריך לצמצם בהוצאות.  אמרתי לו: "אני רוצה להגיד לך משהו. הגמרא אומרת, שאישה שהקדיחה תבשילה, מותר לגרשה. מה קרה אם היא שרפה את התבשיל, בגלל זה כבר מותר לגרש אותה? וכי היא עשתה עוול כל כך גדול?!  אבל כנראה שיש שריפת תבשיל ושיש שריפת תבשיל… אשה ששרפה את התבשיל, אם היא מאוד נאמנה לבעלה, היא חותכת למעלה, נותנת לו את מה שלא שרוף, והיא עצמה אוכלת את השרוף. אשה שקצת פחות נאמנה, מחלקת את התבשיל חצי-חצי, חצי בשבילו וחצי בשבילה. כל אחד מהם יאכל קצת תבשיל שרוף, וקצת תבשיל לא שרוף. אבל אם היא לא נאמנה, היא אוכלת את מה שלא שרוף, ולו היא נותנת את השרוף. על זה נאמר, 'אישה שהקדיחה תבשילה'.

אם לא הולך לך כל כך בביזנס, במה אתה מקצץ? את מה אתה מוריד דבר ראשון? את הצדקה. זה נקרא 'הקדיחה תבשילה'. קצת לא הולך לך בביזנעס, וכבר אתה חושב שהצדקה אשמה?!"

דווקא על הצדקה נאמר "ובחנוני נא בזאת" (מלאכי ג, י), דוקא בזכות הצדקה אדם זוכה לשפע של ברכה.  החשיבות של הכסף היא לא בגלל שאפשר לקנות בו תענוגות. החשיבות של הכסף היא בגלל שאפשר לקיים בו מצוות, לקנות בו אוכל בריא וכדומה, כדי שיתחזק האדם ויוכל לעבוד את ה'.

אני זוכר שבאמריקה, כשהיו מדברים על אנשים, היו אומרים: "הבן אדם הזה שווה מאה אלף"… "זה שווה מאתיים אלף"… "ההוא שווה מיליון"… השווי של האדם היה לפי כמות הכסף שיש לו. זה הערך שלו ובזה הוא נמדד.  פעם עם ישראל השכיל להבין שהתורה היא הדבר החשוב ביותר והמכובד ביותר. ומאחר שכך, כל מי שנעשה עשיר התיישב ליד גמרא, התנועע במרץ ועשה את עצמו למדן. עשיר אחד שאיבד את כספו, אמר: "את הכסף שהפסדתי, נו מילא… אבל מה יהיה עם התואר 'למדן' שאיבדתי?"

(אריה שאג שמות)