אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ (כה, ב)
יהודים רבים ובפרט אנשים מבוגרים – עיניהם כלות ומצפות לשמוע מאן דהו, יהיה אשר יהיה, המתעניין בהם ודורש בשלומם. לא מכבר ארע בקריתנו הקדושה, שאברך צעיר חלף על פני אדם מבוגר, משוכני בית האבות מבלי לברכו לשלום. הקשיש נפגע מההתעלמות המופגנת. וקרא לעבר האברך בתרעומת: "למה אתה עובר לידי בלי לומר מילה?! דע לך כי אפילו היית נתקל בערבי זקן, היה עליך לברך אותו לשלום!"
האברך, נשוא ההערה, סיפר לי על המקרה, והוסיף שלאחר מכן חשב בליבו, כי איננו מבינים את המתרחש בליבם של קשישים אלו. בדרך כלל, אנשים מבוגרים סובלים ממחושים שונים ומשונים. הימים חולפים ועוברים והזקן חושב לעצמו בעגמה: "הרי רוב שנותי עברו, אני כבר 'עובר בטל', את מי אני מעניין בכלל? מי מעונין לדעת מה שלומי ומה עובר עלי?!"…
כאשר אנו עוברים ליד אדם זקן, אם בשבת ואם באמצע השבוע, וכי עולה לנו כסף להאיר לו פנים ולברכו לשלום?! הרי בכך אנו מחיים את נפשו ומוכיחים לו, כי נמצאים בעולם אנשים המתעניינים בו ובמצבו. ישנם אנשים שאין להם מאומה בעולם, מלבד ברכת ה'בוקר טוב' שהם שומעים מן הזולת המחיה את נפשם.
אבל אל לנו להסתפק בכך. עלינו לדרוש בשלומו של כל אדם. ואפילו בשלומם של אנשים שאיננו מכירים, ואפילו בשלום נכרי שבשוק. זהו יסוד החיים האנושיים, כפי שאמרו חז"ל (ברכות ו ע"ב): "כל שיודע בחברו שהוא רגיל ליתן לו שלום, יקדים לו שלום, שנאמר: 'בקש שלום ורדפהו'. ואם נתן לו ולא החזיר – נקרא גזלן, שנאמר: 'ואתם בערתם הכרם גזלת העני בבתיכם'".
מעשה באברך תושב בני-ברק, שנסע לשבות בבית הוריו שבחיפה
מעשה באברך תושב בני-ברק, שנסע לשבות בבית הוריו שבחיפה. בבוקר השבת כשהלך מבית הכנסת לבית הוריו, הבחין ביהודי זקן, נטול כיפה, היושב בגפו על ספסל ברחובה של עיר. במשך מספר רגעים התלבט האברך האם לגשת לקשיש ולאחל לו 'שבת שלום'.
'הרי אני בלבוש חסידי מלא, שטריימל, קפטן וגרביים לבנות, והוא נראה כמי שאינו שומר מצוות', הרהר האברך בליבו. 'מי יודע אם כשאגש לומר לו 'שבת שלום', הדבר ימצא חן בעיניו. אך בכל זאת, הרי נצטווינו להקדים שלום לכל אדם, ואפילו לנכרי שבשוק, על אחת כמה וכמה ליהודי'…
האברך הגיע להחלטה מהירה, ניגש אל החילוני הזקן וברכו בברכת 'שבת שלום' במאור פנים.
"שבת שלום ומבורך!" הגיב הזקן המופתע, ולאחר מספר רגעים הוסיף ואמר: "אם טרחת לאחל לי שבת שלום, כנראה אתה בן אדם עדין ומתחשב. אולי תוכל לעשות לי טובה, איני חש בטוב, אני גר ברחוב הסמוך, אודה לך אם תעלה לביתי ותזעיק את אשתי שתבוא הנה לטפל בי!"
האברך בירר את הכתובת המדוייקת, ואץ כחץ מקשת אל ביתו של הזקן. הוא דפק בבהילות על הדלת, אולם אין קול ואין עונה, איש לא ניגש אל הפתח!
האברך החרד לגורלו של הישיש המוטל על ספסל הרחוב באין אונים, החל להקיש בחוזקה, אך כל תגובה לא באה… תוך כדי כך אחד השכנים, חילוני גם הוא יצא מביתו והביט בפליאה במחזה הבלתי שכיח – אברך חרדי בלבוש חסידי מלא, הולם במלוא העוצמה על דלת ביתו של קשיש חילוני…
השכן עצר מלכת, ושאל את האברך מה הוא מחפש במקום, ומדוע הוא חובט בדלת. בתגובה סיפר לו האברך, כי בעל הבית יושב על ספסל ברחוב הסמוך, כשאינו חש בטוב, ומצפה לעזרת רעייתו. השכן שמע את דברי האברך והחל לנקוש גם הוא בעוצמה על הדלת. כשראה כי איש לא ניגש לפתוח, שב השכן לביתו, הביא את מפתח דירת הזקן, שהיה מונח דרך קבע בביתו, ופתח לרווחה את הדלת הנעולה.
השניים מיהרו להיכנס פנימה, ולתדהמתם הרבה, ראו את בעלת הבית שרועה על יד הדלת. מתעוותת בהתקף קוצר נשימה כבד. כרוח סערה רצו אל הטלפון והזעיקו את שירותי החרום, אשר טיפלו הן בזקנה המעולפת. והן בבעלה המיוסר, שהמתין בחוסר ישע ברחוב הסמוך…
כך, בעקבות זאת שלא נמנע מלאחל 'שבת שלום' ליהודי בלתי מוכר, זכה האברך היקר להציל שתי נפשות מישראל, ולקדש שם שמים לעיני השכן החילוני, אשר התפעל עד מאד להווכח כי אברך חסידי, שאין לו קשר לבעל הבית הקשיש, נשלח על ידו לעלות לביתו להזעיק עזרה. והכל בזכותן של שתי מילים – 'שבת שלום'!
מידי שבת אני יושב בבית האבן שבקריתנו
עלינו להתבונן על הצד הטובה שבכח הדיבור. כמה אפשר להועיל ולתקן את העולם על ידי מילה טובה אחת, הנושאת בחובה עידוד וחיזוק. כמה הורים מקבלים חיות וחיזוק לשמע מחמאה קטנה על אחד מילדיהם. אין לתאר את ההרגשה הנפלאה שנגרמת לאב, כשניגשים אליו ומביעים באזנו מעלה או מידה טובה שנראתה אצל אחד מילדיו. כמו כן, כאשר אחד מילדי המשפחה מגיע הביתה ומספר לאמו כי יהודי מכובד שיבח את אבי המשפחה, ודיבר אודותיו בהערכה רבה, הדבר יכול לגרום תמורות עצומות רוחניות בילד, באביו, באמו ובכל המשפחה כולה!
אין לדעת עד כמה יכולים בני המשפחה להתחזק בשמירת המצוות, בעקבות זאת שאי מי דיבר בשבחו של אביהם. לפעמים על ידי דיבור אחד, שנאמר באזני אחד מבני המשפחה, מתעוררים כל בני אותה משפחה שלימה ואת כל הדורות העתידים להשתלשל ממנה.
וכאן המקום לעורר על כך, שלא רק ילדים קטנים או בחורים צעירים זקוקים לעידוד ולחיזוק, אלא אגם כאמור אנשים מבוגרים, ואף זקנים מופלגים בני שמונים ומעלה, זקוקים לשמוע מעת לעת מילה טובה ומעודדת שתחמם את ליבם.
אני יכול להעיד על הדבר באופן אישי. מידי שבת בשבתו אני יושב בבית האבן שבקריתנו הקדושה ומשוחח עם הדיירים הקשישים. מצויים שם יהודים בודדים, שאין להם כל גואל וקרוב בעולם. נפשות עריריות וגלמודות, שאין להן כלום בעולמן זולת ד' האמות של חדרם במושב הזקנים.
כאשר יהודים צעירים מהם, ניגשים אליהם ומשוחחים עמם, אפילו על דברים של מה בכך, הם שואבים חיות וחיוניות בלתי ניתנות לתיאור. בבית האבות מצויים ישישים המתאמצים מעבר לכוחותיהם הדלים, כדי לרדת לבית הכנסת ולהתפלל, כשכל כוונתם היא רק לשמוע קול צעיר ורענן.
הם מוכנים לעשות מאמצים שלא יאמנו, רק כדי לשמוע מעט מהנעשה והנשמע בעולם החיצון, ולהשתחרר קמעא מסביבתם החדגונית המורכבת מרופאים, מאחיות סיעודיות ומקשישים בעלי מוגבלויות…
כל יהודי שמקדיש מעט מזמנו עבורם, ויושב ומדבר עמם, מציל נפשות פשוטו כמשמעו. שיחה של מספר דקות עשויה לשפר את מצב רוחם לאין ערוך, ולהרים להם את המורל למשך שבוע שלם. משפטי עידוד קצרים מפיחים רוח חדשה בעצמות יבשות, ומחיות נפשות שבורות של ישישים היושבים כל היום ומהרהרים על עתידם הלא רחוק, בו יעזבו את העולם בלא להותיר אחריהם שם ושארית…
כ"ק האדמו"ר בעל ה"לב שמחה" מגור זצ"ל, אשר היה מיוחד במידת החסד, היה אומר כי בדורנו העני, עשה הקב"ה עמנו חסד גדול עם המצאת מכשיר הטלפון, בעזרתו ניתן להיטיב עם הבריות בקלות וללא כל טרחה.
למשל, כשיהודי אינו מגיע לבית הכנסת במשך כמה ימים, ניתן להרים את הטלפון, לחייג את המספר, וכבר מדברים עמו, שואלים בשלומו ומתעניינים במצב בריאותו. ניתן גם לציין, כי זה כמה ימים לא רואים אותו בבית המדרש, ונוכחותו חסרה, והיעדרותו משפיעה על שאר המתפללים.
שיחות כגון אלו מחיות נפשות ממש, כאשר היהודי שנעדר במשך מספר ימים חושב לפתע בליבו: 'הנה יש לי עבור מה להתאמץ ולבוא לבית המדרש, יש מי שחושב עלי ושם לב אם אני מגיע או לא!' וכך מרבים אהבה ותורה בישראל.
(מתוך 'כבודם של ישראל')