וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם (כה ח)
פרק מיוחד באצילות המידות של רבינו היא ההנהגה המופלאה שנהגו רבינו והרבנית בינם לבין עצמם. ההנהגה המופתית האחד לזולתו בשלימות מיוחדת. הדברים זוהרים באור יקרות על פי דברי החכם האלוקי רבי חיים ויטאל זצ"ל תלמיד האר"י שכאשר האדם נתבע על בין אדם לחבירו, הוא נבדק בראש ובראשונה ביחסו לרעייתו ובני ביתו. רבינו והרבנית זכו לחיות יחד למעלה משמונים שנה, פרק חיים הארוך ביותר שלא ידוע כמותו לחיים משותפים בבית והיו לאות וסמל שכל ההנהגה בבית הגדול והקדוש הזה היתה לשיא השיאים של "זכו שכינה ביניהם"
רבינו והרבנית ע"ה התארסו בגיל צעיר מאוד, כמה שנים קודם לכן שם חמיו הגה"צ רבי יעקב יוסף הרמן זצ"ל עינו עליו, כשראה מתוך שקידתו וצמיחתו שהוא מעותד לגדולות ונצורות, ותקופה קצרה לאחר שהכירו אמר לרעייתו שמצא חתן לבתם המשכלת והמיוחדת באשע ע"ה.
כשנישאה היתה הרבנית בת שבע עשרה שנה ורבינו בן תשע עשרה ומיד לאחר החתונה החליטו לגלות למקום תורה לישיבת מיר באירופה. הקרבתה של הרבנית במעשה זה היתה עצומה ולא נתפסת. אשה כה צעירה לימים, ילידת ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות ובת למשפחה אמידה בארה"ב, הארץ השבעה יחסית בעולם ומשום לגלות לאירופה הענייה והפרימיטיבית שהיתה רחוקה מארה"ב מרחק התפתחותי עצום ועוד לחיות שם כמעט בודדה, שכן מלבד אח וגיסה ועוד שתי חברות מארה"ב לא היה לה שם כמעט מאומה ורבינו שקד על תלמודו יומם ולילה שבתות ומועדים כבימות החול והיא עשתה זאת בשמחה כדי שבעלה יוכל לצמוח ולגדול בשלימות. היא לא עשתה זאת בלית ברירה ובהרגשה שהיא מוסרת נפשה לתורתו, אלא בהחלטה שקיבלה מתוך אהבת התורה העצומה שינקה בבית הוריה שפסגת שאיפותיה היא שבעלה יגדל ויצמח לתלמיד חכם באופן המושלם ביותר ואם שם הוא המקום שיגדל אין מאושרת ממנה.
התחלה זו היתה רק התחלה של שמונים שנה שכל כולם שווים לטובה במסירותה העצומה לצמיחתו וגדילתו של רבינו בתורה. למרות שהיתה מגיל צעיר אשה חלשה ידועת חולי ומכאוב והיו תקופות שסבלו מדלות ועניות לא נתנה לבטל מתורתו. בנותיה הרבניות תליט"א מעידות ששמרה מכל משמר שלא יופרע מתורתו וגם כאשר היתה צריכה את עזרתו עשתה כל טצדקי שבעולם שלא יופרע מתלמודו ומהרבצת התורה שלו.
כמה שנים לאחר שהגיעו לארץ פרצה מלחמת ששת הימים, הפחד היה גדול, ידעו שכל מדינות ערב שכנותיה של ארץ ישראל, עשו יד אחת להילחם בה והפחד היה עצום. בפרט לאלו שבאו מחו"ל ולא הורגלו במלחמות היה הדבר קשה מאוד. הרבנים ע"ה דרבנה את רבינו שישאר בישיבה ויחזק את תלמידיה המבוהלים והיא נותרה בביתה עם בנה ראש הישיבה ובתה הרבנית אלטוסקי ורק בימים האחרונים של המלחמה כששמע שנפל פגז בשכונת מטרסדורף ואף פער חור בבניין סמוך והיות שלא יכול היה ליצור קשר טלפוני הגיע לדרוש בשלומם. אגב אורחא, דבר מופלא סיפרו השכנים, בכל פעם שירדה הרבנית למקלט נטלה עמה קופסא עם כתבי יד של חידושי התורה, עליהם שמרה מכל משמר.
"ושם אשה גדולה"
עד כמה מסרה כל כולה לצמיחתו ועלייתו. ארע שאחת מבנותיהם חלתה בדלקת ריאות חריפה, עודנה ילדה קטנה, חומה עלה מאוד והרופאים אמרו שנשקפת סכנה לחייה. רבינו פנה לרבנית ואמר לה בקול בוכים, שהוא מעוניין לקבל על עצמו קבלה גדולה להחלמתה, אבל הוא נצרך להסכמתה, שכן זה אמור להיות על חשבונה. מששאלה במה המדובר, השיב שחשב לקבל על עצמו שלא לדבר דברי חולין בשבתות בכל ימי חייו… הרבנית השיבה בהן מוחלט, והוא קיבל זאת על עצמו ועד מהרה שבה לאיתנה. מיותר לציין, יום השבת, היה היום היחיד שיכול היה לדבר איתה יותר ממילים ספורות בענייני הבית, אך הפקדה זו שמר עליה מכל משמר כל ימי חייו ולא דיבר מילה אחת של דברי חולין בשבת במשך והכל בהסכמתה המלאה.
לצד זאת היתה אשת חסד ורגישה לצרכי הזולת וכבודו באופן מופלא. בני הישיבה ידעו על אהבת החסד המופלאה שלה וידעו שתמיד ימצאו אצלה אוזן קשבת למצוקותיהם וחסרונם. מפעם לפעם היתה באה לישיבה לראות שכל צרכיהם הגשמיים של הבחורים נעשים באופן הטוב ביותר. כמו כן כאשר נסעה עם רבינו לארה"ב ידעו שניתן לבקש ממנה לרכוש מה שהם צריכים, זה צריך היה תרופות וויטמינים וזה דבר אחר ומיד כשבאו בלוד הייתה מראה שזוכרת בדיוק מה שהיקשו מלבד חבילות שהיו שולחים איתם והם לקחו בשמחה וטיפלו בזה במסירות ושמחה להיטיב איתם.
תמיד נזהרה שלא יפגע שום אדם ממנה ואפילו לא פגיעה קלה. מספרת בתה הרבנית וינר, פעם היתה אמא חולה והוצרכה לרופא והלכה עם שתי בנותיה. כשהגיעו הרופא אמר שרק אדם אחד זכאי להיכנס איתה אמרה האמא לרופא, אם כך אני חוזרת, אין מציאות כזו ששתיהן טרחו עבורי ואסכים שאחת מהם תישאר בחוץ והוא נכנע.
"הכל שלה ובגללה"
רבינו העריך את אישיותה העצומה ומסירותה לתורתו והיה מלא הכרת טובה נצחית אליה. בחג שמחת תורה היו בני הישיבה נוהגים לאחר ההקפות ותפילת מוסף ללוות את רבנו בשירה ריקודים ברחובות קרית מטרסדורף עד לביתו.
היה זה מעמד כבוד התורה מרהיב שמי שראהו לא יוכל לשכחו. שנה אחת לעת זקנותו, לאחר הליווי שכלל מאות מבני ואברכי הישיבה ותושבי הקריה שהצטרפו אליהם, משנכנס לסלון ביתו, וראה את הרבנית יושבת לפניו, פרץ בבכי באומרו, כל הכבוד הזה לא מגיע לי, זה הכל שלה ובגללה, היא תמיד עזרה לי ללמוד, ובזמנים של רעב שלא היה מה לאכול, היתה טורחת להשיג משהו של אכול למעני, כדי שיהיה לי כוח להמשיך לשבת וללמוד.
מופלא לראות שכאשר עומד רבינו בתחילת הכרך החמישי והאחרון של "אגרא דשמעתתא" ומסכם את שלושים וחמש השנים בהם הגה בעמל בספרי ה"קצות החושן" וכתב וחידש על כל ספריו הוא מבקש מהקב"ה ברכה אחת ויחידה, לא עבורו, לא עבור התלמידים ואף לא עבור הישיבה…. וכך הוא כותב: ובצאתי מן הקודש אהללנו לבוראי בשיר וגדלנו בתודה ואפרוש כפי קדם ריבון עלמין בתפילה ובתחנונים בעבור רעיתי אשת חיל הרבנית הצדקנית מרת באשע שתחי' העומדת לימיני לסעדני ולתומכני, למען אוכל להגות שבתוה"ק מתוך מנוחת הגוף והנפש וכו' והוא מאריך בשמחה ומסיים: ואפשר להמליץ כאן את דברי התנא הגדול רבי עקיבא "שלי ושלכם שלה היא".
(מתוך הספר 'מגדלתו ומרוממתו)