כ"ק אדמו"ר הפני מנחם זי"ע היה רגיל לספר משל שראה בילדותו (היה זה כשהוצרך ללמוד להוציא מילים בשפתיו ואביו כ"ק אדמו"ר האמרי אמת זי"ע קנה לו ספר של משלים, שיקרא בקול. וברבות הימים היה מספר את שראה אז בילדותו), על עשיר אחד שהיה לו בן עצלן שבילה כל זמנו בבטלה, וחשש העשיר שלאחר פטירתו יבזבז הבן את כל רכושו לריק, ומה יעשה הבן לאחר שייתם הכסף?! מה עשה, הראה לבנו פנים זועפות וביום מן הימים אמר לו ששוב אינו מוכן להאכילו חינם, ועליו לצאת לחפש עבודה, ובכסף שירויח יתן לו אוכל.
הבן שלא רצה לעבוד, הלך לפני אמו ובכה בכי תמרורים שאביו מסרב ליתן לו אוכל אם לא ישלם לו על כך.
ריחמה האם על בנה, ואמרה לו שאין לו מה לדאוג, בסוף היום היא תתן בידו שטר של כסף, ואת הכסף הזה יביא לאביו, וכך יקבל לאכול. וכך היה, הבן השתובב כל היום, ובלילה אמו נתנה לו שטר כסף, והוא בא עם זה לפני אביו בפנים צוהלות. מיד תפס האב את השטר בכעס, ובחמתו שבערה בו זרקו לתוך אש החימום שהיתה לידו, וצעק עליו שלא יעיז לרמות אותו שהרויח את הכסף הזה.
הבן תמה מהיכן ידע האב דבר זה, וחזר אל אמו וסיפר לה. אמרה לו אמו, אני כמובן לא אמרתי מילה, ואם אעפ"כ אבא קלט שלא עבדת על הכסף, כנראה שהוא חכם מאוד, ואין לך עצה אלא ללכת לשוק ולנסות להרויח ביגיע כפיך.
יצא הבן אל השוק והסתובב שם מלא בושה, אך בסוף התחזק וניגש אל אחד הסוחרים והציע את עצמו לסייע לו בעבודתו, אך הלה דחה אותו שאין לו צורך בעובד מפונק ועצלן כמותו. וכך הלך מסוחר לסוחר בבושת פנים, עד שלבסוף פגש בעני שעסק לפרנסתו בעבודת הסבלות ושאל אותו אם הוא נזקק לעזרתו, הסכים עמו הסבל שיסייע לו לשאת את המשאות הכבדים, ובסוף היום כאשר ביקש ממעבידו שישלם לו שכרו, גרשו הלה מעל פניו בזרקו לעברו מטבע שחוקה.
בלב כבד חזר אל אביו בערב והושיט לו את המטבע הזעירה שעמל עליה כל היום. כראות כן האב צעק עליו 'זה כל מה שהרווחת'? והלך לכיוון האש לזרוק לשם את המטבע, אך אז פרץ הבן בבכי תמרורים והתחנן לפניו שלא יזרוק את פרי יגיעו שעמל עליו בכל הכוחות.
מיד נהרו פניו של האב, ואמר לו שעכשיו רואה שבאמת התייגע כדי להרויח את הכסף, שלכן איכפת לו כשהוא שורף ומכלה את יגיעתו. ומאז נתן לו להיות סמוך על שולחנו תמיד אחר שלימדו דרך מוסר שאין להתהלך ריק.
והנמשל, ליגיעת האדם בעבודת ה', שמה שהאדם יגע ועמל בתורה ועבודת ה', זה מה שנשאר אצלו קנין נצח, זה מה שהופך להיות חלק ממנו, דמו וחלבו, עד שאיכפת לו מהתורה, חוזר עליה ומשנן אותה, היא הלא שלו, חלק מעצמותו, אי אפשר לו להסכים שתלך לו לאיבוד. לא כן כאשר בשאט נפש מוכן האדם להפסיד ולשרוף שעות לימוד, אות היא כי הוא לא מרגיש מחובר אל הלימוד, הלימוד שלו מן השפה ולחוץ, ולכן הוא מוכן להפסידו, לשוכחו, להניחו לזמן בצד, אבל מי שמחובר אל התורה ואל נותנה, חבל לו על מה שלמד והבין, נלחם הוא על הבנתו שהגיעה אליו לאחר עמל ויזע.
•
בחור מתושבי חוץ לארץ שלמד בישיבת פוניב'ז, התבקש על ידי אביו לשוב הביתה להשתתף בשמחת בר המצוה של אחיו הצעיר. האב בעצמו הגיע לישיבה כדי לבקש ממרן הרב כהנמן זצ"ל שיורה לבנו להגיע לשמחה. מרן הרב זצ"ל ישב עם האב, שמע אותו ברוב קשב, וכשסיים, אמר לו אספר לך סיפור.
כאשר אני הגעתי לגיל בר מצוה, למדתי בישיבה קטנה. באופן טבעי היה זה מתבקש שאסע הביתה לחגוג את בר המצוה של עצמי. עשיתי חשבון שכדי להגיע לעיירה שלי, נדרשת נסיעה בעגלה שמתמשכת שעה, לשוב ממנה עוד שעה, וכמובן השהיה לסעודת 'בר המצוה'… לא יכולתי להרשות לעצמי לבזבז שעתיים ויותר של ביטול תורה. לכן נשארתי בישיבה, ומאחר והייתי ביישן, לא גיליתי לאף אחד מרבני הישיבה אודות הבר מצוה שלי, כך שגם לא זכיתי בעליה לתורה. חגגתי עם עצמי את המאורע… והנה אתה מבקש ממני שאורה לבן שלך לבזבז לא שעתיים בלבד אלא ימים שלמים, ולא כדי לחוג בר מצוה לעצמו, אלא כדי לחוג אותה עם אחיו, איך אני יכול להורות דבר כזה לבנך… האב שמע, התפעם, סבר וקיבל.
•
'וזאת התרומה אשר תקחו מאתם, זהב וכסף ונחושת ותכלת וארגמן וגו' ואבני מלואים'. והקשה האור החיים הקדוש: הלא הפסוק מונה את התרומות לפי סדר החשיבות – זהב וכסף ונחושת, ולפי זה אבני המלואים שהיו מאבנים טובות ומרגליות היו צריכים להיכתב הראשונים עוד לפני זהב וכסף? ומתרץ על פי הגמרא (יומא עה, א) שהעננים הם שהיו מביאים את אבני השוהם, נמצא שהם הגיעו ללא טורח עמל ויגיעה וללא חסרון כיס, ולכן הם מוזכרים באחרונה, כי עבודה שאינה על ידי יגיעה, פחותה הרבה אפילו מתכלת וארגמן.
ויש להביא על כך רמז מלשון הפסוק 'ויקחו לי תרומה' ולא כתוב 'ויתנו לי תרומה', כי לא העיקר היא הנתינה, רק הלקיחה, מה שלוקח את עצמו – לקרוע מעצמו עבור השי"ת ותורתו.
זהו היתרון של אותו זה שעמל בתורה, על פני ברוך הכשרונות שבא לו הכל בקלות, כי העמל בתורה ויגע בה בהתמסרות הגוף והנפש, הנה באהבתו את התורה וביגיעתו עליה, הופכת התורה לחלק ממנו, הוא יעמול עליה הלאה לשמר את שהשקיע ולמד, יחזור על הגמרא עוד פעם ועוד פעם בכדי שלא תלך לו לאיבוד, לעומת זאת ברוך הכשרונות שהכל בא לו בקלות, נכון שעתה יתכן ויודע את הגמרא יותר מחבירו, אבל לרוב, כאשר התורה מגיעה אליו בקלות, היא איננה הופכת להיות לחלק ממנו, ולכן לבסוף היא נשכחת והוא נשאר ללא כלום.
את זה צריך לזכור, האבני מלואים שהיו מאבנים טובות ומרגליות, מוזכרות בפסוק רק בסוף, כי הם הגיעו בלי עמל ויגיעה, אין להם אפוא את החשיבות שיש לתכלת וארגמן, כי העיקר הוא העמל והיגיעה, אז הם הופכים להיות חלק ממנו, בשר מבשרו, 'כי הם חיינו', וכדברי חז"ל 'משעמל בה נקראת שלו'.
(מתוך 'להתחזק' הנמצא בשלבי עריכה, לבעל ה'כי אתה עמדי' – אמונה ועוד)