כובע בצד הדרך
ביום רביעי פרשת ראה תשע"ט חזרנו מהצפון הרחוק, הגליל המערבי, והתקדמנו לכיוון הצפון הקרוב אל מקום מגורינו במושב ליד חיפה. נסענו בטנדר בכביש 4 עם ילדים גדולים וקטנים. הנסיעה היתה מעייפת, הכביש היה עמוס עם הרבה פקקים בדרך, ומידי פעם נפתחה הדרך ויכולנו לנסוע במהירות עד הפקק הבא.
פתאום באמצע הנסיעה המהירה, נפתחה הדלת האחורית. זהו פחד נורא, סכנה גדולה מאוד, הן מישהו היה עלול ליפול החוצה אל הכביש ח"ו.
מיד סגרנו את הדלת, ראינו שכולם חיים וקיימים ובריאים, ברוך השם, אבל אחרי שתי דקות התברר שנזק כלשהו כן קרה.
מישהו מהנוסעים העיר שחסר כובע. ברכב היו שלושה כובעים, ועכשיו יש כאן רק שניים. אכן, חסרון כיס, אבל לא נורא. זהו כובע שמיצה את עצמו בכמה שנות שימוש טובות וארוכות. הרעיון להגיע עד לצומת, לעשות פרסה ולחזור ולחפש את הכובע שוודאי נרמס מזמן תחת גלגלי המכוניות והמשאיות, נראה חסר טעם, ומה גם שהיינו עייפים, מתגעגעים ממש לביתנו הנעים.
אמרנו שיהיה לכפרה והמשכנו הלאה.
למחרת מתקשר לביתנו אדם ושואל אם איבדנו כובע. "כן", אני עונה. וכאן מגיע סיפורו של המוצא, נהג משאית מהעיר עכו:
"אבא שלי עליו השלום נפטר לאחרונה, וחברים אמרו לי שצריך להגיד קדיש אחריו. אתה צריך למצוא יהודי חרדי ולתת לו מאתיים שקלים בחודש, והוא יגיד קדיש לעילוי נשמת אביך במשך כל החודש. כך צריך לעשות במשך השנה הראשונה. החברים יודעי דבר אמרו שמוכרחים לעשות כך, אבא שלי מחכה לקדיש הזה, ואני צריך להתאמץ ולמצוא מישהו שיעשה את העבודה. אבל איך אני מוצא אחד כזה? אני גר בעכו ולא יוצא לי לפגוש חרדים בכלל. אין לי היכרות אישית עם איש מהם. אתמול נסעתי בכביש 4 וראיתי כובע מונח בצד. חשבתי לעצמי, זה נראה כובע של חרדים, אולי דרך הכובע הזה אמצא איזה יהודי טוב שיסכים להגיד קדיש על אבא שלי? עצרתי, ירדתי מהמשאית, הנהגים מסביב צפרו כהוגן אבל אני עשיתי את זה. עליתי עם הכובע ומצאתי את השם שלכם כתוב בפנים. חיפשתי את הפרטים בספר הטלפונים וככה בסופו של מחקר הגעתי אליכם".
סיפורו של הנהג נגע לליבי, ומיד אמרתי כי אני מוכן לקבל על עצמי לומר קדיש לעילוי נשמתו של אביו ללא שום תמורה כספית כמובן. בסופו של דבר התברר שכל המעשה המוזר שקרה לנו, הדלת שנפתחה באמצע הנסיעה והכובע שעף החוצה והונח בצורה כל כך אלגנטית בצד הדרך, היה בשביל הקדיש של אביו של הנהג.
הוא זכה לקיים מצוות השבת אבידה, ויהי רצון שיזכה גם לשוב בעצמו אל אבינו שבשמיים.
הכל בעזרת ה'
לצערנו, לעיתים האדם עלול חלילה לשכוח כי בורא העולם הוא זה שנותן ועוזר לאדם. ואין זה משנה אם מדובר במעשה קטן אותו האדם עושה פעמים רבות, כגון פסיעה מפתח הבית החוצה. להלן סיפור, שיש בו כדי ללמדנו ולזכור שבכל מעשה שהאדם עושה, יהיה שם שמים שגור על פיו.
בשנת התשל"ה התקלקלה מכונת הכביסה בביתה של הרבנית ברזם (אחותו של מרן רבינו חיים קניבסקי זצוק"ל), ומאחר והכביסה הצטברה, לא היתה ברירה אלא לקנות את החלק שהתקלקל ולסדר את המכונה. לצורך כך התכוננה הרבנית לנסוע לעיר תל אביב.
בעודה מתכוננת לנסיעה, ראה אותה אביה הסטייפלר זצ"ל ושאל אותה לאן היא הולכת, וסיפרה לו שהתקלקלה המכונה והיא נוסעת לתל אביב לקנות את החלק שהתקלקל. לשמע הדברים שאל אותה:
"מדוע את לא אומרת בעזרת ה'? על כל דבר צריך לומר בעזרת ה'".
לאחר מכן היא המשיכה לדרכה.
היא הגיעה לתל אביב, וירדה מהאוטובוס, כאשר היא מנסה להיזכר מהי מטרת נסיעתה לתל אביב ואינה מצליחה להיזכר. ניסתה זמן רב עד שראתה שאינה מצליחה בשום פנים ואופן להיזכר. בסיכומו של עניין עלתה לאוטובוס חזרה והגיעה לביתה. כאשר נכנסה לביתה, מיד נזכרה בסיבת נסיעתה והבינה, שאביה צדק כששאל אותה מדוע לא אמרת בעזרת ה'. ('דברי שיח')
('בך בטחנו' – שמות, הרב צבי נקר)