כאשר התרחשה השריפה הגדולה בעיר טעלז התגייס מרן רבי אליעזר גורדון – ראש הישיבה לבניית הישיבה והעיירה מחדש. הוא עמד בקשר עם נדיבי עם ואנשי מקצוע, ויחד בכוחות משותפים בנו את החורבות. ר' לייזער הגדול – כפי שכונה אז ראש הישיבה בפי כל – לא נח ולא שקט והיה מעורב בכל שלב ובכל פרט מהבניה, כולל התערבותו בתוכניות האדריכליות של בנין הישיבה המחדש.
לקראת סיום הבניה הוא הורה על נדבך מסוים שהיה צריך להוסיף אותו, והתווה את התוכנית האדריכלית איך לבצע את הדבר בצורה מושלמת.
את ידיעותיו הרבות בתחום הבניה וההנדסה רכש כמובן ר' לייזער מתוך התורה הקדושה. את כל החשבונות והפרקטיקה הוא רכש מתוך עמלו המופלא בעומק הסוגיות בכל מרחבי התורה.
***
החתם סופר מבאר על הפסוק בפרשתנו "ועשית מנורת זהב טהור… כפתוריה ופרחיה ממנה יהיו", כך: המנורה היא הסמל לחכמה בכלל ולחכמת התורה בפרט, החכמה הכללית בעולם מקורה כמובן בחכמת התורה בה כלולות כל החכמות. ובזה אומרת לנו התורה: כפתוריה ופרחיה – כלומר כל אותן חכמות המשלימות את חכמת התורה, ממנה יהיו! אין צורך להיעזר בחכמות הבאות ממקורות חיצונים, את הכל ניתן ללמוד מהתורה הקדושה בעצמה.
***
לימים, באשר אותו נדבך שנבנה על פיו ובהוראתו של ראש הישיבה קרס, באו וסיפרו זאת לר' לייזער. תגובתו המיידית הייתה: אוי! וייזט אויס אז דער מהר"ם שיק איז יא גירעכט… [אוי, נראה אם כן שהמהר"ם שיק כן צודק].
כלומר, את הנדבך בנה ר' לייזער על סמך תוספות מסוים שיש עליו הערה של המהר"ם שיק, והחשבון של ר' לייזער היה בהתחשב בכך שתוספות לא הרגישו בהערתו של המהר"ם שיק. אבל כשהנדבך לא החזיק מעמד התברר לו שההערה על התוספות כן הייתה נכונה והיה צריך להתחשב בה ולחשבן אחרת את הסוגיא.