לא תהיה לו כנושה (שמות כב, כד)
זקני הסבא מנובהרדוק זצ"ל היה אומר: כמה נאה היה העולם אם הלווה היה מקיים את חיובו ופורע את חובו בזמן, והמלווה היה מקפיד על המוטל עליו לא להיות כנושה. כולם היו חיים בשלום ושלוה. הצרה היא שהלוה צועק 'לא תהיה לו כנושה', ואילו המלווה משיב לעומתו 'פריעת בעל חוב מצוה!'.
האדם יודע את כל התורות והדינים, כל מה שצריך לדעת, אבל תמיד הוא יודע את החיובים המוטלים על זולתו, כל אחד יודע את 'השולחן ערוך של השני' ("יעדער איינער ווייסט יענעמס שולחן ערוך"), ולא את החיובים שלו עצמו. אילו היו הבריות מקיימים כל אחד את המוטל עליו היה העולם מאושר ומקום נאות לחיות בו.
וכמו כן היה הסבא אומר, חז"ל אומרים (תנא דבי אליהו, פרק ט): "אין לך אשה כשרה בנשים אלא אשה שהיא עושה רצון בעלה", וחובת הבעל היא (יבמות סב ע"ב): "מכבדה יותר מגופו". מה טוב ומה נעים אם כל אחד היה דואג לקיים את החוב המוטל עליו, שלום ושלוה היה ביניהם תמיד, שכינה שרויה ביניהם. ואולם מה קורה למעשה? פעמים רבות בני הזוג הופכים את חיוביהם, האשה תובעת מבעלה 'מכבדה יותר מגופו', ואילו הבעל זועק 'איזוהי אשה כשרה העושה רצון בעלה'.
ויש לנו להוסיף על דבריו ענין שלישי מפרשת עבד עברי. האדון צריך לנהוג בעבדו מנהג אחוה, ומאידך העבד צריך לנהוג בעצמו מנהג עבדות כל אחד יודע את הדינים והחיובים המוטלים על זולתו, האדון תובע את העבד לקרוא אותו 'אדון', והעבד תובע את האדון לנהוג בו מנהג אחוה.
ומסופר על בעל החפץ חיים זצ"ל שעיירתו ראדין היתה עיירה קטנה
וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים (שמות כב, כ)
וכן כתיב עוד להלן בפרשה (כג, ט): "וגר לא תלחץ ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים". הנה הזהירה התורה בכמה לאוין שלא להונות וללחוץ את הגר, ונתנה הטעם לכך מפני שאנו מכירים ויודעים היטב בנפשנו את ההרגשה הזו כיצד זה להיות גר בארץ אחרת. אבל אילו לא היינו חווים בעצמנו הרגשה זו, לא היתה אפשרות להבין לנפשו של הגר! וזאת מכיון שאין התושב והקבוע בארצו יכול להרגיש בשום אופן את הלחץ והדחק בהם נתון הגר, אי אפשר להסביר לאדם את הרגשת הגר אם לא שהרגיש זאת בעצמו
ומסופר על בעל החפץ חיים זצ"ל שעיירתו ראדין היתה עיירה קטנה ואנשיה עניים ודלים, בימות החורף שרר שם כפור עצום, שנה אחת גבר העוני, ולעניי העיירה לא היה מעות לקניית עצים להסקה.
יצא החפץ חיים לעיר לידא הסמוכה לעיירה ראדין, כדי להתרים נדיבי עם בעבור אנשי עיירתו. בבואו לאחד מעשירי העיר יצא הלה תיכף מביתו להקביל את פניו.
בעודו עומד מחוץ לביתו החל החפץ חיים לדבר עמו על מטרת בואו, כאשר העשיר לבוש חלוק רק לגופו. כך עמד בחוץ כשהוא קופא מקור, אך לא העז לבקש מהחפץ חיים להיכנס לביתו מפני יראת הכבוד שהיתה לו כלפיו.
כך עמדו דקות ארוכות מחוץ לבית, ורק משסיים החפץ חיים את דבריו נכנס אל תוך הבית החם והנעים. לאחר שהרים העשיר את נדבתו שטח את תמיהתו בפני החפץ חיים: ילמדנו רבינו, מדוע הוצרך להתעכב זמן כה ארוך בקור העז ולא נכנס מיד לבית המוסק והחמים?
ענה לו החפץ חיים: בלתי אפשרי הדבר לאדם היושב בבית חם להרגיש את המצב של העניים הקופאים מקור, ואפילו אם יסבירו לו בכל מיני אופנים ודוגמאות שונות לא יועיל, רק כאשר ירגיש בעצמו את הקור הגדול יוכל להבין את הסבל הנורא שעובר על אותם עניים. ולכן דיברתי עמך מחוץ לביתך, כדי שתרגיש בעצמך את הקור העז.
הרגשה זו תובעת מאתנו התורה, להרגיש את נפשו של הגר, וכמו שכתוב: "ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים". והנה מצוה זה לא נאמרה ליוצאי מצרים בלבד, אלא לכלל ישראל בכל הדורות.
ויש לשאול, וכי אנו היינו בעצמנו במצרים, כדי שנוכל להרגיש את צערו של הגר? אכן ביאור הדבר, כי אבותינו שהיו במצרים הרגישו וקנו בנפשם את הידיעה הזאת, והנחילוה לנו ולבנינו עד עולם".
(מתוך הספר 'מוסרי שערי חיים')