יוחנן וסרמן
זרם בלתי פוסק של אנשים התפתל במסדרון של תחנת הרכבת התחתית בוושינגטון, כמו נהר אנושי שלעולם לא יפסיק לזרום. העוברים והשבים לא ידעו שברגעים אלו שבהם נכנסו לתחנה, הם השתתפו למעשה בניסוי מדהים שהפך לאחר מכן לאבן דרך בלימודי פסיכולוגיה, חברה ותקשורת המונים.
גבר צעיר, לבוש בבגדים פשוטים, חבוש כובע מצחייה מרופט, פתח תיק ושלף ממנו כינור. אצבעותיו הארוכות אחזו בקשת בעדינות, כאילו הייתה כנף ציפור שברירית. הוא התייצב, השפיל מעט מבט, ואז משך את הקשת על המיתרים.
הוא ניגן את אחת היצירות המפוארות ביותר של באך. הצלילים התפשטו, נחתו על אריחי הרצפה המלוכלכים, התפזרו בין הרגליים הממהרות, עלו והתמזגו עם קרקושי הרכבות. אך זרם האנשים לא נעצר. הם חלפו על פניו כאילו היה אוויר. איש לא שם לב.
ילדה קטנה עם קוקיות ניסתה לעצור, עיניה נתפסו בקסם בלתי מוסבר, אך אמה משכה אותה קדימה. איש אחד עצר לרגע כדי להאזין, אבל הטלפון שלו צלצל והוא המשיך בדרכו בעודו משיב לשיחה הנכנסת.
43 דקות הוא ניגן, ובמהלכן חלפו על פניו 1,097 בני אדם. היו כאלו שהשליכו לעברו מטבע, רק שבעה מתוכם עצרו ועמדו להאזין לנגינה שובת הלב שהפיק הכינור שבידיו.
והם לא ידעו.
הם לא ידעו שהאיש העומד בפינה, כאחד הקבצנים, הוא ג'ושוע בל – אחד הכנרים הגדולים בעולם, שלא במקרה הוא גם יהודי.
הם לא ידעו שהכינור שבידו הוא מדגם 'סטרדיוואריוס' יקר הערך, בן יותר משלוש מאות שנה, ששוויו מתקרב לכארבעה מיליוני דולרים!
הם לא ידעו שלפני ימים ספורים נמכרו כרטיסים להופעה של ה'קבצן' הזה ביותר מ-100 דולר למושב, ושאותם צלילים שנבלעים כעת בהמולת התחנה ריגשו קהל נלהב באולם קונצרטים ענק וגדוש מפה לפה.
אחרי 43 דקות של נגינה, כאשר שתיקה קצרה עטפה את התחנה, ג'ושוע בל אסף את כינורו, סגר את התיק, וסקר את המקום בעיניים שקטות. הוא ספר את הסכום שאסף, וגילה שה'הופעה' הזאת הכניסה לו 32 דולר ו-17 סנט – אפילו לא שליש ממחירו של כרטיס בודד להופעה רגילה שלו.
הניסוי נערך ביוזמת עיתונאי בשם ג'ין וינגרטן מה'וושינגטון פוסט' חשף אמת נוקבת: האם היופי זקוק להקשר כדי שיזהו אותו? האם מוזיקה, שמרטיטה לבבות באולם יוקרתי, נותרת חסרת ערך כשהיא נשמעת ברחוב? האם אנחנו עוצרים, ולו לרגע, כדי לראות את מה שמונח ממש מול עינינו?
האירוע כולו תועד וצולם, וכתב ה'וושינגטון' פוסט יצר ממנו כתבה שעוררה הרבה מאוד רעש. באותה שנה זכה וינגרטן ב'פרס פוליצר', פרס העיתונות היוקרתי והמוערך ביותר בעולם, לאות הערכה על הניסוי המדהים.
**
אפשר להסיק הרבה מאוד מסקנות וללמוד הרבה מאוד לימודים מהסיפור הלא שגרתי הזה, אבל אני רוצה ברשותכם לשאול אתכם שאלה אחת נוקבת:
מה היה קורה אם ג'ושוע בל עצמו היה חולף באותה תחנת רכבת תחתית בדיוק כשמישהו אחר, מקצוען לא פחות ממנו היה מנגן בכינור.
האם אנחנו בטוחים שהוא היה מזהה את האיכות ועוצר כדי להקשיב???
בכלל לא בטוח.
סביר להניח שהסיכויים שהוא היה שם לב לאיכות שבמוזיקה, גבוהים יותר. אבל בהחלט ייתכן שהוא היה ממהר לדרכו ולא מתפנה אפילו לשבריר שניה כדי להאזין, וממילא לא היה מזהה את הייחודיות שבמוזיקה הזאת.
המוסר השכל הוא לעצמנו, לכל אחד מאתנו. כמה פעמים אנחנו חולפים על פני עצמנו, ולא מזהים את העוצמות שטמונות בנו, את הפוטנציאל האדיר שקיים בכל אחד ואחד מאתנו, את ההישגים העצומים שרבים מאתנו השיגו ולא שמים לב אליהם, מתייחסים אליהם כאל 'פשוטים' ולא חשובים.
אבל האמת? לפעמים מתחת לכובע המצחייה המרופט, מסתתר לו אמן בקנה מידה עולמי. כל מה שצריך זה רק מישהו שייתן לו צ'אנס ויסכים להאזין לו מעט, כדי לזהות את העוצמה שבמוזיקה שלו.