שמעתי מעשה נפלא מהרה"צ רבי ישראל טווערסקי, חתנו של האדמו"ר מויזשניץ בית שמש שליט"א.
הוא נסע פעם בארצות הברית, עם נהג מקומי, ובדרך הם היו צריכים לעבור בכביש אגרה. בניגוד לישראל, כבישי האגרה בארה"ב עובדים בצורה שונה: במקום שיצלמו את הרכב וישלחו חשבונית בסוף החודש, כל רכב עובר דרך עמדת תשלום ומשלם במקום.
הם מתקרבים לעמדת האגרה, ואז הם רואים פקק ארוך. משהו מוזר קורה שם. כל רכב שמתקרב לעמדת התשלום, לא עובר מיד. יש דו-שיח עם הפקיד, הוא שואל שאלות ואנשים עונים לו ורק לאחר מכן ממשיכים.
אחרי עשר דקות של זחילה איטית, הם סוף סוף מגיעים לעמדת התשלום, הנהג מוציא את הכרטיס אשראי, אבל הפקיד לא ממהר לגבות את התשלום.
"האדם שלפניך שילם עבורך", אומר הפקיד לנהג. "עכשיו יש לך שתי אפשרויות – או לשלם עבור זה שאחריך, כמו שעשו כל אלו שעברו פה בחצי השעה האחרונה, או שאחזיר לך את הכסף ואתה תעבור בחינם, ומי שיבוא אחריך יצטרך לשלם".
הנהג התבלבל לרגע ואז ענה "אני לא רוצה לשלם, אני רוצה לעבור בחינם, וזה שבא אחריי ישלם".
אחרי שעברו הוא הסביר את עצמו: "מה היה כאן? מישהו חמד לו לצון והחליט לייצר פקק תנועה. במקום שכל אחד ישלם על עצמו והתנועה תזרום בצורה חלקה, הוא יצר פה בעיה – הפקיד צריך לשאול כל אחד ולנהל שיחה קצרה עם כל נהג, מה שמייצר עומס תנועה כבד. אני עברתי בחינם, ומעכשיו כל אחד פשוט ישלם וימשיך הלאה. בעוד כמה דקות הפקק ייעלם והתנועה תתנהל כסדרה. אני תיקנתי את העוול לטובת כל הנהגים שיבואו אחרי!".
מספר הרב טווערסקי שהוא קיבל את ההסבר של הנהג, אכן, בכזה מקרה עדיף שכל אחד ישלם על עצמו במקום שכולם יתעכבו בפקק זמן רב כל כך.
אבל דבר אחד הוא לא מבין, למה החליט הנהג שמי שעשה את זה חמד לצון ורצה להתל בנהגים שיבואו אחריו? אולי הוא פשוט איש טוב שרצה לפתוח את היום במעשה של חסד?
בסוף, כל אחד רואה את מה שהוא רוצה לראות. יש כאלה שיביטו על העולם דרך משקפיים אפורים ויחפשו את המגרעות שבו, ויש כאלה שיבחרו להסתכל בעין טובה ולראות את החסד שמתרחש סביבם. הבחירה – היא שלנו.
—
חז"ל הקדושים אומרים שכל דיין שדן דין אמת לאמתו נעשה שותף לקב"ה במעשה שמים וארץ. המימרא הזאת מופיע בכמה מקומת בגמרא, ותוס' כבר נעמדו על כפל הלשון הזה, מה הפשט "דין אמת לאמיתו", וכי יש אמת שהיא לא לאמיתו?
אלא התשובה היא שלפעמים 'דיני הראיות' מאוד ברורים. מגיע יהודי וטוען שפלוני חייב לו אלף דולרים. פלוני מכחיש את הטענה בכל תוקף, והתובע מביא שני עדים שמעידים שבפניהם הלווה פלוני לפלוני אלף דולרים, ומאחר והלה טוען שלא פרע מעולם, הוא מחויב לשלם. זה דין אמת!
אבל לפעמים הדיין 'מריח' שמשהו פה לא ישר ולא כשר. הוא מרגיש בקריצות עין בין העדים, סוג של שיתוף פעולה. אין לו שום סיבה לפסול את העדות, הם אנשים שמוחזקים ככשרים, אבל התחושה היא שזה דין מרומה! בכזה מקרה צריך הדיין להוסיף לחקור ולהעמיק בשאלות, כמו שהגמרא בסנהדרין אומרת, עד שיצליח למצוא סדק בעדות שלהם ולעשות דין אמת לאמיתו! שהוא לא רק אמת, אלא אמת לאמיתו. זאת האמת האמיתית!
וזה מסביר למה ההשוואה של המשפטים היא לשולחן ערוך לסעודה. כי בסעודה לכל מאכל יש כמה וכמה טעמים. לא כל מי שאוהב לאכול חצילים למשל, אוהב את כל סוגי החצילים. אחד אוהב אפוי והשני מטוגן, אחד אוהב אותם בתחמיץ והשלישי כשהם קלויים על האש וכן על זה הדרך.
כך גם כשעושים דין, על הדיין מוטל התפקיד לבדוק, לגשש לטעום, להריח, להתרשם גם מתנועות הגוף, מכל מה שקורה מסביב, ולא רק להיצמד לדין היבש, ששני עדים העידו וממילא הוא חייב.
אבל יש כאן עוד נקודה. הנה ציטוט רחב יותר של דברי רש"י: לֹא תַעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ לוֹמַר, אֶשְׁנֶה לָהֶם הַפֶּרֶק וְהַהֲלָכָה ב' אוֹ ג' פְּעָמִים, עַד שֶׁתְּהֵא סְדוּרָה בְּפִיהֶם כְּמִשְׁנָתָהּ, וְאֵינִי מַטְרִיחַ עַצְמִי לַהֲבִינָם טַעֲמֵי הַדָּבָר וּפֵרוּשׁוֹ, לְכָךְ נֶאֱמַר אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם – כְּשֻׁלְחָן הֶעָרוּךְ וּמוּכָן לֶאֱכֹל לִפְנֵי הָאָדָם".
כלומר, החובה הזאת היא לא רק על הדיינים עצמם, אלא גם על כל מי שמלמד דינים ומשפטים לאחרים, כלומר כל מלמד בחיידר, כל מורה בבית ספר. לא סתם ללמד וללכת הלאה, לא סתם ל'אבחן' ילד לפי הסתכלות שטחית, אלא להעמיק, לפרט, לבדוק. אם הילד לא הבין את ההסבר, תנסה להסביר מכיוון שונה, לך איתו מזווית אחרת, וגם אתה, המלמד, אם אתה רואה שאתה לא מבין את הילד, ההתנהגות שלו נראית אצלך לא הגיונית ולא ריאלית, תתחבר אליו, תנסה ללמוד אותו מעוד זווית, מעוד כיוון, עד שתצליח 'לפצח' את האגוז, ולהגיע לתובנות שיקדמו אותך ובעיקר את הילד.
זה קל לומר וקשה לקיים, אבל זוהי השליחות המרכזית שלנו כהורים ומחנכים. חשוב שנזכור את זה.
(מתוך מאמר נרחב ל'לקראת שבת')