ערב פסח תשפ"ג היה ערב החתונה של בננו. ערבי פסחים בכל בתי ישראל תמיד עמוסים בעבודה ובסידורים רבים. הסידורים לחתונה הוסיפו על העבודה הרבה בלאו הכי. באותה שנה נאלצה אשתי, העובדת כמנהלת חשבונות, לעבוד בערב בדיקת חמץ, מה שהעלה את רמת הלחץ והעבודה. ביום שישי שלפני ערב החג היינו עמוסים עד מעל הראש, וכל בני הבית התאמצו ונטלו חלק במטלות. גם אני לקחתי חלק במטלות הבית, ולפתע צלצל הטלפון וחברי מה'כולל' היה על הקו.
חברי זה, שגר בקריית ספר, הודיע לי על חלוקה של 'קמחא דפסחא' בעירנו שגם הוא אמור לקבל ממנה, ושאל אותי אם יש באפשרותי לקחת לו את הסל ולהעבירו אליו לפני החג לקריית ספר. למעשה, ממילא הייתי אמור לנסוע לקריית ספר לצורך מסויים, והיות שהוא ידע מכך, ביקש שאקח את המוצרים איתי. אבל מרוב עומס, הסתדרתי איכשהו ודחיתי את הנסיעה, אלא שהוא לא יָדַע זאת…
בזמן רגיל הייתי נענה ברצון לבקשתו, אלא שבערב פסח הזה הייתי דחוק מאוד בזמן כאמור לעיל. הרהרתי דקה או שתיים, ולבסוף נעניתי לבקשתו בתנאי שלא יהיה לחץ בחלוקה. שוב הרהרתי לעצמי והחלטתי שאף אם יהיה לחץ בחלוקה, אני איעזר בבניי הגדולים בתקווה שיחליפו אותי, ואשתדל מאוד להעביר לו את הסל לפני החג, אך נראה לי שאתפנה לכך יותר בחול המועד. היה נראה שחברי צריך את הסל לפני החג.
עדיין לא הייתי שלם עם עצמי, והצעתי לו לשלוח הכול במונית… החלטנו שנחליט בזמן אמת. לבסוף ביום החלוקה לקחתי את הסל שכלל מוצרים רבים – עופות, בשר, דגים, ממתקים, משחקים לילדים ושפע הנצרך לכל בית בחג. בחזרתי עדכנתי את חברי שהסל אצלי.
בבירור קצר מול חברי התברר שהוא מהדר לא לאכול את ההכשרים שהיו בסל, ולפיכך אין לו מה לעשות איתו, והוא מזכה אותי בכל המוצרים. כמובן ששמחתי בשביל עצמי והצטערתי בשבילו. חשבתי איך אפשר להיטיב עימו, ואכן העברתי לו סכום כסף בשווי מחצית הסל, כך שגם הוא נהנה שלא הפסיד את כל הסל, ואני ובני ביתי נהנינו ממה שלא ציפינו לקבל.
מחסד לא מפסידים!
(משכן שילה)