סיפר הרה"ג רבי יעקב שיש שליט"א, כפי שמובא בספר אוצרותיו 'לרומם', על פרשיות התורה:
אבי מורי רבי ברוך שיש זצ"ל סיפר לי, שה'חזון איש' זצ"ל נהג לבחון אותו ואת חבריו בישיבה קטנה 'תפארת ציון'. באחד הימים כאשר ה'חזון איש' נכח בישיבה, פצה אחד הנערים את פיו והחל לשאול שאלה. מגיד השיעור שקלט מה הנער עומד לשאול, השתיק אותו ואמר: 'אל תשאל, אל תשאל'.
ה'חזון איש' ראה את המתרחש והבין שכל הנראה התכוון הנער לשאול שאלה שאינה במקומה. הוא פנה אל התלמיד ואמר: 'חז"ל אומרים 'ולא הביישן למד' (אבות פ"ב מ"ה). דרכה של תורה היא לא להתבייש ולהישאר באי הבנה, אלא לשאול ולחקור ולהבין. אדרבה, הייתי רוצה מאוד לשמוע מה התכוונת לשאול'.
כשהנער אמר את שאלתו התברר כי לא היתה זו שאלת הבל אלא שאלה שהיתה עלולה להביך את ה'חזון איש', ולכן מגיד השיעור היסה אותו בחפזה. השאלה שהנער ביקש לשאול את ה'חזון איש' היתה: איך יוצאים ה'חזון איש'? כיצד ניתן לצמוח לאחד מגדולי הדור?
ה'חזון איש' לא ציפה לשאלה שכזו. שאלה תמימה שיצאה מפי נער שהשתוקק לגדול בתורה. הוא הרהר במשך מספר רגעים ולאחר מכן השיב: 'נראה שהגעתי למה שהגעתי בזכות כיבוד אב ואם!'
ה'חזון איש' התייחד בקיום מצות כיבוד אב ואם באופן נדיר. בנעוריו הוא סבל מייסורים נוראים, אבל למרות זאת הוא לא בכה ולא נאנח כדי לא לצער את הוריו. כשחש שאינו יכול לשאת עוד את כאביו, הוא היה עולה לעזרת הנשים של בית הכנסת וגונח מכאבים באין שומע.
בבגרותו נהג ה'חזון איש' לצעוד בכל ערב לבית אמו הזקנה, לשבת במחיצתה ולשוחח עמה במשך שעה תמימה. ניתן להניח שה'חזון איש' לא שוחח עם אמו על חידושיו אלא על הנושאים היומיומיים שעניינו אותה. אולם אף על פי שזמנו היה יקר מפז הוא הבין שיש להקדיש לפחות שעה בכל יום עבור מצות כיבוד אב ואם.
•
באחד הימים פנה אל ה'חזון איש' אברך שחלה. באותם ימים, הדרך לבני ברק לא היתה קלה ומחיר הנסיעה לא היה זול, אך החולה עשה מאמצים מרובים כדי לגייס את הסכום הנדרש, להיטלטל בדרך המפרכת ולהגיע לבני ברק כדי להתברך מפיו הקדוש של ה'חזון איש'.
כשהחולה נכנס אל הקודש פנימה, שאל אותו ה'חזון איש' האם יש לו הורים. כשהאיש השיב בחיוב שאל אותו ה'חזון איש', ממה מתפרנסים הוריו והאם פרנסתם מצויה. החולה נאלץ להודות בבושת פנים שהוריו חיים בדחקות נוראה ובקושי מצליחים לכלכל את ביתם.
לשמע הדברים נענה ה'חזון איש' ואמר: 'בוא וראה את חשבונות בני האדם, חולה סובל מטלטולי דרך קשים, ומוציא הון רב כדי להתברך מפי אדם שיתכן שברכתו תועיל ויתכן שלא תפעל מאומה. כל זאת בעודו יכול לקבל ברכה מפורשת מהבורא יתברך שהבטיח בתורתו אריכות ימים למכבד את הוריו. אמור לי בבקשה, מתי הוצאת על הוריך מחצית מהסכום שהוצאת עבור הנסיעה אליי לבני ברק?!'
הדברים שיצאו מהלב נכנסו ללבו של האברך החולה אשר קיבל על עצמו להתמסר בכל מאודו למצות כיבוד אב ואם. ואכן כהבטחת התורה וכדברי ה'חזון איש' כן היה, והאברך החלים ממחלתו וזכה להאריך ימים.
•
רבי יענקל'ה מפשעווארסק זצ"ל סיפר סיפור מאלף אודות הרבי ה'שר שלום' מבעלז זצ"ל, ממנו ניתן ללמוד את ערכה של מצות כיבוד אב ואם.
בקרב עם ישראל השתרשו מנהגים שונים, שלכל אחד מהם יש מקור וטעם, ולכן אסור לזלזל בשום מנהג. אחד המנהגים הידועים ביותר הוא שלא לאכול מצה שרויה בחג הפסח. החסידים נזהרים בדבר מאוד אבל גם בקרב הציבור הכללי ישנם לא מעטים המקפידים שלא להרטיב את המצות מחשש שנותר בהן פרור קמח שעלול להחמיץ.
בליל הסדר ישב הרבי ה'שר שלום' מבעלז, כשעל ידו בראש השולחן יושבת אמו הישישה, הלא היא 'אמה של מלכות'. אמו של הרבי שהיתה אשה מבוגרת וכל שיניה נשרו מפיה, התקשתה לאכול את המצה היבשה והקשה. כדי לרכך את המצה היא טבלה אותה בתוך צלחת המרק של הרבי, מה שהפך את המצה והמרק לשרויה. אולם על אף שהרבי הקפיד ונזהר כל חייו שלא להכניס שרויה לפיו, הוא המשיך ללגום את המרק בשלווה כאילו לא ארע דבר.
אמר הרבי מפשעווארסק בהתפעלו: 'על פניו היינו מצפים שהרבי ה'שר שלום' יסלק את המרק ממחיצתו כדי שלא להכשל חלילה באכילת שרויה ממנה נזהר כל חייו. אולם לא רק שה'שר שלום' לא סילק את הצלחת, אלא המשיך ללגום את המרק בלי לומר לאמו דבר וחצי דבר. וזאת משום ששרויה היא חומרה בלבד, ואילו האיסור לצער ולביש את האם, הוא מצוה מפורשת מדאורייתא'.