כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל (יט ג)
הכתוב אומר, שכשמשה עלה אל האלוקים, אמר לו הקב"ה (שמות יט, ג): "כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל", ואמרו חז"ל (שמות רבה כח) ש"בֵּית יַעֲקֹב" – אלו הנשים, ו"בני ישראל" אלו האנשים.
ולכאורה יש להתבונן מדוע הכתוב חָלַק כבוד לנשים, והתחיל בהן תחילה, והלוא עיקר העיקרים הוא "תלמוד תורה", ובזה מְצֻוִּוים הגברים ולא הנשים?
התשובה פשוטה, ניתן לראות אותה בעיניים, זוהי מציאות המוכיחה את עצמה יום – יום, שעה – שעה: גובה קומתם הרוחנית, התורנית, של הגברים תלוי בנשים!
הרבה פעמים רואים בחור ישיבה, שכל ראשי הישיבות וגדולי המשגיחים מנבאים לו עתיד מזהיר בתורה. הם מבחינים בצימאונו האדיר, בהתמדתו הנפלאה הנמשכת לילות כימים, ביראת השמים שלו הצרופה והטהורה. עֶדְיוֹ לגדול בישראל.
והנה כמה שנים אחרי החתונה, אתה מוצא אותו והנה רגלו האחת מחוץ לבית המדרש. מתברר שהוא התחתן עם בת עשירים, שלא היו לה שאיפות מִדַּי גבוהות ביחס ללימוד התורה. שאיפותיה הן לחיות ברמת חיים גבוהה, כפי שהיתה רגילה בבית אביה. בעלה נאלץ לעזוב את בית המדרש כדי להביא פרנסה שתתאים לרמת החיים הזו.
הרבה פעמים המצב הפוך: בחור שלא היה מזהיר בכישרונותיו, גם לא בהבנתו בלימוד, אך שאיפותיו היו אמיתיות: לעמול ולגדול בתורה. הוא התחתן עם אשה דומה לו, שלא הוציאה בכל מבחן עשר, גם לא תשע, אבל בתוך תוכה היא שואפת לדבר אחד: לִזְכּוֹת להקים בית אמיתי של תורה. היא מוכנה באמת ובתמים לחיות חיים פשוטים. מוכנה, בלב שלם, לוותר על דברים אלמנטאריים, שלא לדבר על מותרות. מקבלת על עצמה, בעוז ובנחישות, לשאת את עול הבית על כתפיה.
והנה כמה שנים אחרי החתונה רואים את בעלה שוקד על תלמודו באופן מופלא ביותר, וכל אחד רואה ומבין כי גַּדֵּל כאן אחד מגדולי הדור בעתיד. מי גרם לכל זה? למי נזקפת הזכות הגדולה? כבר אמר רבי עקיבא: "שלי ושלכם – שלה הוא".
לא פלא, אפוא, שהתורה פתחה בְּ"בֵית יַעֲקֹב", בנשים, תחילה. כשהולכים לתת תורה לישראל – חלקו בתורה של כל אחד ואחד מִ"בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", הגברים, תלוי בְּ"בֵית יַעֲקֹב", בנשים! האשה – עיקרו של בית היא. היא אשר מעצבת את צורתו של הבית ואת רמתו הרוחנית, את שיעור קומתם התורני של בעלה וילדיה, והיא אשר תזכה להיקרא (תהלים קיג, ט): "אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה הַלְלוּ יָ-הּ".
אפשר לעבור עוד פעם במהירות עם הסמרטוט
הוריי היו גרים בבית הסמוך לביתו של הגאון רבי מאיר ברנדסדורפר זצ"ל. קשה היום להסביר זאת לילדים, לכן לקחתי את ילדיי לבתי אונגרין, להראות להם איך גרו בעבר משפחות ברוכות ילדים בבתים של ארבע אמות על ארבע אמות. על פי דרך הטבע אי אפשר להסביר זאת. חיו בעניות, אבל עם שמחה על הפנים. ההורים הסתפקו במה שיש להם, וכך חינכו את ילדיהם. לכולם היתה שמחה על הפנים: להורים ולילדים!
רבי מאיר ברנדסדורפר גידל, בבית כזה, שש עשרה ילדים! מי לא זוכר את זה? אשתו אף פעם לא התלוננה. אף פעם לא ביקשה דבר שאין להם! כשהיו אנשים, לעשרות ולמאות, באים לשאול את בעלה שאלות בהלכה, לפני כניסת שבת, והיא היתה באמצע הספונג'ה – היא לא נתנה להם להמתין בחוץ "עד שהרצפה תתייבש"… יש עיקר ויש טפל! שייכנסו, שישאלו, שילמדו, שילכלכו את הרצפה, לא נורא, "אפשר לעבור עוד פעם במהירות עם הסמרטוט" היתה אומרת לכל אלו שביקשו להמתין – העיקר שקול התורה לא יופסק! את זה ראינו בעינינו מִדֵּי יום ששי, שבוע אחר שבוע!
לא אשכח שאבי זצ"ל היה אומר לי, ולאחיות שלי: "תסתכלו על האשה הזאת! בזכותה זכה בעלה להיות גדול כל כך בתורה".
איזו הנאה עצומה יש לאשה, שהולכת ברחוב וניגשת אליה חברה ואומרת לה: "אַתְּ האימא של האברך הצדיק הזה שלא מש מאוהלה של תורה? אַתְּ האימא של הבחור הצדיק הזה שכל הרבנים מהללים את התמדתו, את עדינות נפשו וטוהר מידותיו? במה זכית לילדים כאלו"?
ובשמים יודעים את התשובה: כמה פעמים האמא הזאת וויתרה על דברים שהטבע האנושי משתוקק להם! כמה פעמים היא רצתה תכשיט חדש, צנוע, ובאמת למי ברא הקב"ה את כל התכשיטים היפים אם לא לבנות ישראל הצנועות, לחבבן על בעליהן? בוודאי, מגיע לה! אך היא נאלצה לוותר, כי בעלה יושב ולומד, ואין להם את האפשרות לכך. היא השכילה, אין ספור פעמים, לא לוותר על המצוי בשביל הרצוי, ובלבד שקול התורה לא ייפסק. בשל כך, זכתה לבעל תלמיד חכם, ולבנים כמותו.
חז"ל (נדרים פא ע"א) אמרו: "היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה". ולכאורה קשה, הרי הגיוני יותר שתצא תורה דווקא מבני עשירים, שיש להורים את המשאבים והאפשרויות להשקיע בהם, מאשר מבני עניים, שהוריהם נאלצים לחסוך מפת לחמם כדי לממן את לימודיהם?
אלא, הבעיה המרכזית שיש לבני עשירים היא, שהם עלולים לְשַׁנּוֹת את הליכותיהם, את סגנון חייהם, ולהתנהג כפי שהתרגלו בבית בו גדלו, מתוך שאיפה לשמור על אותה רמת חיים לה הורגלו. לעומתם, בני עניים – הם התרגלו לחיים צנועים ופשוטים. לחיים של וויתור, לעדינות ולאצילות. את גינוני ההתנהגות הזו הם נושאים עמם בכל עת ובכל מצב. למרות עניותם הם ממשיכים להיות מלכים, מבלי לזוז כמלוא הנימה מהתנהגותם של בני מלכים.
מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ
הקב"ה אומר למשה רבינו, שכישראל יקבלו את התורה, הם ייהפכו להיות "סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים", "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ".
כדי לְסַבֵּר את האוזן, ולהבין יותר מהי "ממלכת כהנים" וכיצד נראה עם שהוא קדוש, אספר סיפור מרגש מאד, שאירע עם הרבי הראשון מסדיגורה, רבי אברהם יעקב זצ"ל.
כולנו מכירים את ההיסטוריה של השלטון הקומוניסטי ברוסיה, שדיכא באכזריות נוראה, וְטָבַח בלי רחמים, בכל מי ש"הואשם" בשמירת תורה ומצוות, ובפרט באותם אלו שהעזו ללמד את התורה ברבים. הרבנים הצדיקים פעלו שם במסירות נפש עליונה, מתוך סכנת חיים מוחשית, לשמור על גחלת היהדות, אך בהרבה מן המקרים השלטונות הצליחו לעלות על עקבותיהם, והם נשלחו לעבודות כפיה מפרכות בסיביר הקפואה, שם מצאו, לרוב, את מותם.
גם הרבי מסדיגורה נתפס ב'עוון' הפצת הדת
גם הרבי מסדיגורה נתפס ב'עוון' הפצת הדת, והוא נכלא בבית הכלא, עד להכרעה בנוגע לגזר דינו. בדיוק באותם הימים בהם שהה בכלא, התקיימה חתונתו של בנו, והרשעים הדיקטטוריים לא הסכימו, בשום פנים ואופן, לשחרר את הרבי ממאסרו, ולאפשר לו להשתתף בחתונה.
החסידים הרגישו שהגיעו מים עד נפש. הם לא היו מוכנים להשלים עם העובדה שהאדמו"ר לא ישתתף בחתונת בנו! הם ניסו, בכל מיני דרכים, לדבר על לב השלטונות ולבטל את רוע הגזרה, אך כל הניסיונות עלו בתוהו. כל המאמצים נתקלו בקיר אטום.
הם החליטו, שאם לא הולך בטובות, ינסו שלא בטובות. בדרך לא דרך הם הצליחו "להבריח" את הרבי מחדר מאסרו, כשהתכנית היתה להחזיר אותו, מיד לאחר החופה, לחדרו.
השמחה עלתה על גדותיה. אך דווקא אז, הגיעה השמועה כי דבר ההברחה נודע לשלטונות בית הכלא, וגזר דין מוות ריחף על צווארו של הרבי. ברוסיה הקומוניסטית, בה ערך חיי אדם שווים בעיני השלטונות כקליפת השום, מי שמנסה לברוח מבית הכלא אחת דינו למות, בלי משפט!
באישון לילה עלו שני חסידים לביתו של קצין בכיר ביותר, והעירו אותו משנתו. "אנו זקוקים לעזרתך", אמרו לו, תוך כדי שהם מספרים לו במה המדובר, ומשלשלים לידיו סכום עצום של כסף.
כשהשומר יראה את שמו של הרבי על הדרכון
"וכיצד יכול אני לעזור בעניין", שאל.
"בדרך פשוטה למדי", אמרו. "כל שצריך לעשות הוא 'להבריח' את הרבי אל מחוץ לגבולות המדינה. הבעיה המרכזית היא שעל מעברי הגבול ניצבים שומרים, וכל מי שרוצה לעבור צריך להמציא לידם דרכון. כשהשומר יראה את שמו של הרבי על הדרכון, הוא יבין מיד שמדובר ב'מבוקש' הגדול שברח מבית הכלא. כל שעליך לעשות הוא לעמוד ליד השומר, וכשהעגלה עם הרבי תתקרב, תאמר לשומר שידוע לך שיושבת בעגלה אישיות מכובדת, המוכרת לך באופן אישי, שאין זה מכבודה ששומר זוטר יבדוק את דרכונה. תבקש ממנו שילך הצדה, ואתה 'תבדוק' את הדרכון במקומו".
הקצין העיר את אשתו, ושניהם צעדו אל מַעֲבַר הגבול. כשהעגלה התקרבה, הקצין סילק את השומר מהמקום, והחל בעצמו "לבדוק" את הדרכונים. בעודו עושה את עצמו בודק, שמע הרבי, שישב בעגלה, את אשתו של הקצין לוחשת לבעלה:
"זה הרבי הגדול של היהודים".
"ומנין אַתְּ יודעת זאת"? תמה. והרי, להבדיל אלף אלפי הבדלות, בין הטמא ובין הטהור, אצל הגויים, כאשר הכמרים מופיעים בציבור, הם אוחזים בידם את ה"בייבל". והרב הזה, הסביר הקצין את תמיהתו, הולך בלי להחזיק (ספר תנ"ך)"בייבל". אם כן מנין לך לדעת שמדובר כאן באדם חשוב ורב גדול?
נענתה האשה, הגויה, ואמרה: "הוא צריך להחזיק בייבל? הוא הבייבל בעצמו! אינך רואה זאת על הפנים שלו?!".
בסייעתא דשמיא, הם עברו את הגבול, וכשכבר לא נשקפה סכנה לחייהם, פרץ הרבי בבכי עצום ואמר: "עכשיו התחוור לי דיוק בפסוק בפרשת שופטים. התורה מצווה את המלך לכתוב ספר תורה ואומרת (דברים יז, יט): "וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו". והנה לכאורה יש לדקדק: מדוע פתח הכתוב בלשון נקבה: "וְהָיְתָה עִמּוֹ", וסיים בלשון זכר: "וְקָרָא בוֹ"?
אלא כך ביאורם של דברים: מלך בישראל אינו אדם סטנדרטי. עליו להיות משכמו ומעלה, בכל המובנים ובכל התחומים. הוא צריך להיות מורם מעם בקדושה, במדות טובות, בהתנהגות אצילית וכדומה. התורה מצווה אותו לכתוב ספר תורה, ואומרת "והיתה עמו" פירוש: לא דַּי שהמלך יכתוב ספר תורה, לא דַּי שהמלך יישא עמו את ספר התורה, אלא שומה עליו שכל מה שכתוב בתורה יהיה מוטבע בפנימיותו! "והיתה עמו" – בתוכו, בפנימיותו. ועד כדי כך ש"וקרא בו", פירוש: שניתן יהיה לקרוא את התורה מתוך אור פניו! שכשיסתכלו על הפנים שלו יוכלו לומר ש"הוא הבייבל", הוא ספר התורה בעצמו!
אצל אומות העולם, הגדול שבהם, צריך לאחוז ספר ביד כדי להוכיח את גדלותו. אצלנו, להבדיל אלף אלפי הבדלות, התורה ניכרת מתוך אישיותו של החכם! פניו קורנות אור תורה! וזוהי המלכות האמתית, מלכות שאינה "חיצונית בעלמא" אלא "פנימית, שורשית ועמוקה".
מעתה, נֵטִיב ונבין את המשמעות של היותנו "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ". הקב"ה פונה לבני ישראל ואומר להם: עליכם לדעת כי אינכם אומה סטנדרטית. עליכם להיות מורמים מכל העמים, שיהא ניכר עליכם שם שמים, בהליכותיכם, בהתנהגותכם, ובעצם, בכל פעולה שאתם עושים. עובדה זו מחייבת את כל אחד מאתנו, לבדוק כל מעשה שהוא עושה, האומנם הוא מתאים ל"מעמד המלכותי" שלו? שומה על כל אחד מאתנו לבדוק כל דיבור היוצא מפיו, האם הוא מתאים לסגנון הדיבור של בני מלכים? על כל אחד לשאוף להגיע למצב של "וְקָרָא בוֹ" – שיהא ניכר עליו שהוא "ספר התורה עצמו".
(מתוך 'דורש טוב' – שבועות – בהוצאת 'יפה נוף')