סבלנות: למלמד שביקש ללמוד את כל תורת החינוך 'על רגל אחת', אמר רבי משה: "סבלנות". פתח לו את דברי רבינו יונה שכותב (פירושו לאבות ב, ב): "נראה לפרש, כי לב טוב ר"ל מדת הרצון וזהו הסבלן שאינו קצר הרוח ומתרחק ממידת הכעס ומשיב במענה רך, אף כי יעשו לו דבר רע יסבלהו ואין מר בפיהו כי חכו ממתקים וכלו מחמדים".
חכמת החינוך תימצא רק באדם מורם מעם, היודע להתעלות על כעס ורגזנות ולהשרות נעימות על חניכיו. כל גערה והערה הנאמרים מתוך קוצר רוח וכעס, מפעילים גם בחניך רוח כזו בתגובה ואזי הוא נסחף למערבולות של רגזנות וכעסים, ומה הועיל המחנך.
בתחילת השיעור לומדים: את תחילת השיעור היה רגיל רבי משה לכנות "דקות השמנת של השיעור". לעתים כל מהלך השיעור והקשב שיזכה לו מצד התלמידים תלויים ברגעים אלו. ניתן לפתוח את השיעור בגירוי כמו שאלה מעוררת סקרנות מהחומר העתידי, או קישורו עם שיעור קודם.
שגיאה גדולה היא לנצל את תחילת השיעור לגביית כספים עבור טיולים או בבקשת אישורים וחתימות הורים וכדומה. ובוודאי שאין להקדיש את הרגעים הללו להטלת עונשים וסגירת חשבונות על השתוללויות שנעשו ביום האתמול וכדומה. התעסקויות בעניינים משניים מהסוגים האלה טורדת את הריכוז וההקשבה. רגעי ה"שמנת" בתחילת השיעור הם קריטיים להצלחת השיעור וליצירת המבנה שלו.
איך משיגים משמעת: באשר לדרכים להטלת משמעת בכיתה, טען רבי משה כי ניתן לפעמים לעשות דבר פעוט כדי להשליט מורא. הוא עצמו, כאשר התלמידים היו מפריעים לפעמים במהלך השיעור, לאחר אזהרה חוזרת ונשנית היה רושם את שמו של המפריע על גבי פתק שעל שולחנו, מבלי לעשות עם זה דבר. היה די בכך כדי להטיל עליו מורא ולהרגיעו.
הוא סיפר, כי שמע מתלמידי מרן הגאון רבי יוסף צבי דושינסקיא זצ"ל, גאב"ד ה'עדה החרדית', שכן נהג רבם. בצעירותו הוא כיהן כראש ישיבה לצעירים בעיר חוסט, וכאשר הפריעו לו במסירת השיעור הוא היה לוקח נייר קטן ורושם משהו על נייר, [ולפעמים רק עשה את עצמו כאילו רושם], וכך עשה רושם על התלמידים שלא נהגו כשורה.
הקפדה על ערך הזמן: חינוך להקפדה על זמנים הוא דבר חשוב. כל חיינו נסובים סביב זמנים ויש לחנך לכך מקטנות. עניין זה מתחבר לחובת המלמד להוות דוגמא אישית [הנדונה בתחילת הפרק]. יש להקפיד על הזמנים הן בתחילת השיעור והן בסיומו. לתת לכל רגע את הערך שלו ולנצל אותו בשלמות.
ראש הישיבה מרן הגרא"מ שך זצ"ל בדברו בפני מחנכים, אמר: ״התורה מתייחסת בהקפדה לזמן, התורה מדייקת בסטייה של כלשהו ואומרת ״כחצות״ במקום ״בחצות״. התרשלות של רגע גם היא חמס. כל רגע יקר.
לימוד 'חי': בשמו של מרן הרב מפוניבז' הגרי"ש כהנמן זצ"ל היה רבי משה אומר, שמלמד צריך לומר את השיעור באופן שהתלמידים ישמעו דברים 'חדשים'. לאו-דווקא חדשים מבחינת התוכן, אלא שמה שנמסר בשיעור יהיה 'חי' ומושך כלימוד חדש.
חלק מה'החייאה' של שיעור הוא התחדשות בחוויית הלימוד. רבי משה אמר במליצה, כי יש בבגדינו גם כיסים קטנים, כדי שיהיו בו דברים קטנים ומעניינים. בשיעור צריך לשלב סיפורים קטנים, דברים שמעוררים את ההתעניינות. ילדים אינם אוהבים שגרה, יש בהם סקרנות ומשיכה לגיוון.
רבי משה אמר לא אחת, כי בתחילת כל 'זמן' דרושה התחדשות אפילו ברובד החיצוני. כמו לסייד ולצבוע קצת את הכניסה לת"ת. ריח חדש מזרים מרץ מחודש. גם ילד חלש יכול להתעורר מדברים כאלה ולהתחדש בלימודו.
להשיג קשב: מגיד שיעור צריך לדבר ברמת קול ממוצעת, לא רם מדי ולא שקט מדי. קול רם גורם למתח. קול שקט מדי מפנה את מאמץ ההקשבה לשמיעת המילים על-חשבון התאמצות בקליטת התוכן. מאידך, קול חד-גווני גורם לשעמום ולחוסר התעניינות; מה שמצריך שינויים כלשהם במנעד הקול במהלך הרצאת השיעור.
לעורר בתלמידים חשק: למחנכים היה רבי משה אומר: "אל תעשה את התלמידים ללומדים, תעשה אותם לוועלערס, ל"רוצים", לחפצים. וכשיהיו חפצים, הם יהיו גם למדנים. כלומר, נוסף להשקעה בהבנה ובישרות יש להשקיע גם בנתינת חשק.
עקביות ועמידה בדיבור: אם מלמד בא בדרישה כלשהי לתלמידים, אם בהתנהגות אם בהספק, יש להקפיד על מילוי אותה דרישה. אי-עמידה מצידו על ישום הדרישות, יגרום אצל התלמידים זלזול בדברים שהרב קובע. ומפני כך, הדרישות צריכות להיות רק בגבול יכולת התלמידים ולא יותר.
חובה להקפיד על קיום הבטחות. בגמרא בסוכה (מו, ב) מובאים דברי רבי זירא, שלא יאמר אדם לילד שיביא לו דבר מה ולא יעמוד בדברו, משום שהוא מלמדו בכך לשקר, שנאמר 'למדו לשונם דבר שקר'. אסור למלמד לאבד את האמינות שלו בעיני התלמידים.
(מתוך הספר 'לדמותו של מחנך')