לכו לכם לשלום! גמרתי אתכם! לא רוצה יותר להכיר אתכם

וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם (יג, יז)

הגה"צ רבי ראובן קרלנשטיין זצ"ל:  אומרים חז"ל: "אין בשלח אלא לשון ליווי" – פרעה ליווה את בני ישראל ביציאתם ממצרים.

חז"ל אומרים שהשכר שהוא קיבל על כך הוא מה שאמרה תורה: "לא תתעב מצרי". אם פרעה לא היה מלווה אותם היה דינה של האומה המצרית כדינם של עמון ומואב שלא באים בקהל ה' עד עולם! בזכות הליווי זכה פרעה להציל את כל עמו, לדורי דורות: "לא תתעב מצרי וכו' דור שלישי יבוא להם בקהל ה'".

רבי אליהו לופיאן זצ"ל ב"לב אליהו" שואל: פרעה הרי היה רשע מרושע מאין כדוגמתו! רשעותו היתה כל כך גדולה, עד כדי כך ששללו ממנו את הבחירה! הוא קורא ביהירות וברשעות "מי ה' אשר אשמע בקולו", הוא משעבד את עם ישראל באכזריות נוראה. מדוע מגיע לו שכר כל כך גדול על כך שליווה את בני ישראל ביציאתם?

זאת ועוד: מצדו, פרעה היה מוכן להוסיף ולהשתעבד בעם ישראל, אלא שלא היתה לו כל ברירה. הוא ראה את כל הבכורות מתים לו מול העיניים… גם בנו נפח את נשמתו מול עיניו… הוא פשוט פחד על החיים שלו. וכי יכול הוא שלא לומר "קומו צאו מתוך עמי"? האם עמדה בפניו ברירה שכזאת? יוצא אם כן, שכל השחרור היה בעצם בעל כרחו ולמורת רצונו, ולרשע כזה עוד מגיע שכר?

אומר ר אלי'ה: אכן, נכון הדבר, פרעה היה חייב לשלח את בני ישראל, אבל בהחלט הוא יכול  היה לומר: "דַּי בכך שבני ישראל רואים את הצרות שלי, את המפלה שלי". יכול הוא היה לומר: "לכו לכם לשלום! גמרתי אתכם! לא רוצה יותר להכיר אתכם" ובצורה שכזאת לשלחם מארצו.

אבל פרעה לא נהג כך, אלא ליווה אותם, בדרך כבוד, ביציאתם מארצו. בכך הצליח להתעלות מעל נטיותיו הטבעיות "לזרוק אותם" מעל פניו! ובשכר זה זכה לשכר הגדול לדורי דורות! ומכאן נלמד מה גדול הוא ענין זה של כבישת המידות!

(יחי ראובן בהוצאת יפה נוף)

 

למה התורה היתה צריכה לסיים במילים "בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"

לְמַעַן יִרְאוּ אֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (טז, לב)

המשגיח רבי דב יפה זצ"ל, מביא בשיחותיו את דברי ה"משך חכמה" ששאל: למה התורה היתה צריכה לסיים במילים "בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", לכאורה היה די לכתוב: "לְמַעַן יִרְאוּ אֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר"?

ומבאר: אדם עלול לחשוב שהפרנסה מאת ה', בפרט אם היא בדרך נס – מובטחת רק למי שדבוק בדרכי ה' ומנהיג את עצמו בדרך על טבעית. רק אז יכול הוא להשליך על ה' יהבו. אבל כל זמן שלא הגיע לדרגה זו – עליו לחוש מאד לנפשו.

ובאמת הרמב"ם (בסוף הלכות שמיטה ויובל) כותב, ש"כל איש ואיש מכל באי העולם, אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להיבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלוקים, ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם – הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כמו שזכה לכוהנים וללוויים".

יכול, אפוא, לבוא השואל ולשאול: בשלמא מי שהגיע לדרגות כאלו נשגבות של דבקות בה' – יזכה למזונות ולפרנסה, אבל מי שלא אוחז בדרגה הזאת – אם ילמד בכולל, איך יחתן את הילדים? מאין יבא עזרו? הרי הוא אינו בדרגה הגבוהה של 'פרק מעליו עול החשבונות הרבים', הוא אדם רגיל!

משום כך, אומר ה"משך חכמה", מדגישה התורה "בהוציאי אותם מארץ מצרים"! הקב"ה האכיל מן לבני ישראל בשעה שאמרו עליהם: "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה". גם אז הוא דאג למזונם ופרנסתם. הקב"ה לא המתין עד שיקבלו את התורה ויקיימוה.

ולכן, מסיים ה"משך חכמה", "כל איש אשר ידבנו לבו לקבל עליו עול דרכי השי"ת ותורתו, בל ידאג מאין יבא עזרי, כי גם אם עדיין לא הורגל בתורה, רק מטרת לבבו גלוי ליודע תעלומה כי כוונתו להתאמץ במעוז התורה – יחלצהו ה' ולא יעזבו, ויזמין פרנסתו".

(הגה"צ רבי חזקיהו מישקובסקי שליט"א – מתוך 'נאה דורש')

(מתוך טועמיה – לקראת שבת בשלח)