הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א:
ידוע משלו של הגה"ק ה'חפץ חיים' זי"ע ל'אורח' שנקלע לכפר פלוני לשבות שבתו, והנה ביום השבת קודש רואה האורח כי הגבאים בביהכנ"ס דשם נוהגים במנהגים שונים ומשונים… לפתיחת הארון נתכבד יהודי מתושבי ה'מזרח', לאחמ"כ עמדו וקראו לעליה הראשונה נער צעיר מתושבי צד מערב, משם המשיכו לקרן צפונית מזרחית שם נקרא שוב נער צעיר לעליה הב', ול'שלישי' נקרא זקן מופלג מצד דרום, 'רביעי' מצפון, ו'חמישי' מהכסא השביעי שבאמצע ביהכ"נ… והיה נראה בעליל כי הללו מבולבלים בדעתם, עד שאין קוראים לעליות לפי איזה 'סדר' בר הבנה כלל וכלל, לא לפי 'אלפא ביתא' לא לפי סדר ישיבת ביהכ"נ וגם לא לפי 'זקן זקן קודם'… בגמר קריאת התורה לא אזר יותר כח ופרץ בפני הגבאי בטענה יואיל נא בטובו לתת מקומו לאנשים המבינים ב'עסקי גבאות' ולא ינהיג מע"כ את ביהכ"נ לפי שגעונותיו ובלבוליו… שחק הגבאי, ואמר, הנה אורח אתה אשר בין לילה באת הנה ובן לילה פונה אתה לדרכך, וכי כך ברצונך להבין את הנעשה, כי הנה פלוני היושב ראשונה במזרח קיבל לפני כשבוע עליה לרגל יא"צ (יום השנה) שהיה לו, זה השני בסמוך לו נתכבד ב'שישי' לפני כג' שבועות כאשר נערכה שמחת הנישואין לנכדו החשוב, השלישי היושב לידו יעלה ויבוא למפטיר בעוד כחודש ומחצה לרגל יא"צ של אבי אמו… על כן לא נתכבדו כל אלו ב'עליה' היום, ומה ש'נער צעיר' נתכבד ראשונה, כי עליה זו של 'כהן' היא ובשבוע זה נסעו מכאן כל משפחת 'כהן' ולא נשאר לנו אלא כהן זה לבדו… 'סדר יש כאן שבמשך מחצית השנה יעלה כל אחד מבני העיר לעליה לתורה, ומה לך כי נזעקת – אין בידך להבין את הנעשה בתור אורח לרגע…
כיו"ב אמר החפץ חיים, אנו באים לזה העולם כ'אורחים' על 'מאה עשרים' שנה – לא ידענו מה היה בזה העולם לפני ירידתנו ולא נדע מה יקרה מחר בזה העולם, היאך נרצה להבין את הנעשה כשאין בידינו 'תמונה ברורה' כלל וכלל… וכי ידענו מי היה כאן לפני מאתיים שנה ויותר שעתה עליו להשלים כדי תיקונו ענין פלוני… וכי ראינו מה היה לפני שלושת אלפי שנה במקום פלוני… ע"כ כל איש על מקומו ינוח בשלווה והשקט ויקבל גזירת שמים באהבה ושמחה… ויבין כי הוא נתון 'בידיים טובות' – הקב"ה הדואג לו ולמחסורו יותר ממה שיש בידי אדם לדאוג לעצמו, אין לנו אלא לשמוח וסמוך עליו ב'עיניים עצומות'.
(מתוך 'באר הפרשה' לך לך תשע"ט)
לימים, החליט הגאון רבי שמשון פינקוס זצ"ל, לחדול מלדרוש בשבתות 'אופרוף' לבני הקהילה
מידותיו התרומיות והרצון להיטיב עם הבריות של הגאון רבי שמשון פינקוס זצ"ל, באו לידי ביטוי בולט בעת השמחות שבהן השתתף, ואצל בני הקהילה בפרט. ראשית, היה משתדל ומתאמץ להשתתף בכל שמחה, ועל פי רוב- אף לשאת בה דברים.
הקב"ה חננו בלשון לימודים, והחן שהוצק בשפתותיו ריתק אליו את קהל המאזינים. בצירוף כישרונותיו הגאוניים וטוב לבו, היו דרשותיו בעתות שמחה מלאכת מחשבת ממש. אם היה זה קידוש לרגל הולדת בת, הרי שלרוב בהתוודע לשמה של התינוקת רק שעה קלה קודם הקידוש -בעת העלייה לתורה- או אף במהלכו. עם זאת, כשנעמד תכף לאחר מכן לשאת מדברותיו לרגל השמחה, כבר מצא את הדרך לקשר את השם לפרשה ולבעלי השמחה אם בדרך דרוש רמז באופן שהפליא כל שומע, והמשתתפים ציפו בכל פעם למוצא פיו, לראות כיצד ישזור את השם- מעשה פלא ויצירת אמנות כמין חומר.
ניתן לומר כי מרכיב מרכזי בכל דרשה שלו בשמחות היה ריבוי בשבח בעלי השמחה. היתה לו הגדרה חריפה כיצד למדוד טיבה של דרשה הנאמרת בעת שמחות, וכך אמר: "החילוק בין דרשן אמיתי לדרשן שאינו כזה, הוא בכך שדרשן מהסוג השני מעוניין לומר רעיון שיש לו באמתחתו, ולפיכך הוא 'תופר' את בעל השמחה לפי מידותיו של הוורט. לעומת זאת, דרשן אמיתי מתחיל הפוך. הוא מחפש נקודה מסוימת בבעל השמחה ומתאים לפיה את הוורט".
לימים, החליט לחדול מלדרוש בשבתות 'אופרוף' לבני הקהילה, ובכלל. גם החלטה זו מקורה היה בטוב לב וזהירות יתרה מחשש פגיעה בזולת, משנודע לו כי הבחורים משווים בין התארים בדרשותיו אלו וכמות השבחים שהרעיף על חתן פלוני לעומת אלמוני, ומתוך כך הגיעו לידי עגמת נפש. לא הועילו לו מחמאותיו שההשוואות אינן במקומן ואין לדקדק בכל אות ותג, אבל ידע שהדבר בלי נמנע, ולפיכך החליט במשך תקופה להפסיק לשאת דברים בשמחות אלו.
עם זאת, כאשר פעם חש צורך לשבח את אחד המחותנים, נעמד ואמר: אמנם איני נוהג לדבר ב'אופרוף', אבל אם הייתי מדבר, הייתי אומר שהמחותן היקר הוא…" וכאן הזכיר את שבחו בפניו.
(מתוך הספר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו)
(מתוך 'ניצוצות' – לקראת שבת)