מאת: הרב יוחנן וסרמן
אספר לכם סיפור ששמעתי מחבר טוב, שממנו למדתי פרק חשוב בחינוך הילדים, וכך הוא מספר:
לפני שנים, יצא לי לנסוע יחד עם יהודי אחר, שהתפלל איתי באותו בית כנסת. תוך כדי הנסיעה, סיפרתי לו שפעם הייתי מלמד תינוקות, ומאז עברתי לעבוד בעבודה אחרת, אבל אני עדיין מתגעגע לתקופה בה הייתי מלמד. כמלמד הרגשתי שליחות בעבודתי, הילדים אהבו אותי ואני אהבתי אותם, זכיתי ללמד אותם תורה, ולהחדיר בהם מושגים של יהדות ויראת שמים, דברים שלוו אותם כל ימי חייהם.
היום, כך סיפר החבר, אני עובד במשרד ממשלתי משמים, מתעסק עם מסמכים ואישורים של פרויקטים חסרי תוחלת, כאלו שנועדו בעיקר כחלק מהקומבינות שמקמבנים כל המקומבנים, בעלי השררה, כדי לסדר חוזים ומכרזים לחברים ולקרובים.
"המשכורת לא רעה בכלל", אמרתי לו, "אבל אני מרגיש שחסרה לי השליחות. אם הייתי יכול הייתי שמח לחזור ולהיות מלמד לפחות לשעות הבוקר".
אותו יהודי שמע, והציע לי: "אולי תסדר את שעות העבודה שלך במשרד הממשלתי כך שיתחילו רק מהצהרים, ותוכל לעבוד באחד החיידרים באזור כמלמד בשעות הבוקר?".
אמרתי לו שגם אני חשבתי על רעיון כזה אבל הוא לא מעשי…
באמת, אף אחד לא ירצה כזה מלמד
"תשמע", הסברתי לו, "אחד שעובד במשרד ממשלתי, לא יכול להיות מלמד. זה לא ילך. אף מנהל חיידר לא ירצה להעסיק כזה מחנך שרגע אחרי שהוא סוגר את הגמרא הוא יוצא החוצה והולך לעבוד במקום שאינו חרדי, עם אנשים שיראת השמים שלהם היא לא בדיוק 'שפיץ'. זה לא יילך…".
הלה שמע, סבר וקיבל: "אתה צודק", הוא אמר לי, "באמת, אף אחד לא ירצה כזה מלמד…".
נפרדנו כידידים ממשיך החבר לספר, וכעבור ימים אחדים הגיע פורים.
ביום הפורים, הגעתי לתת משלוח מנות לרב בית הכנסת, ומנהגנו היה שכל המתפללים משתדלים להגיע באותה שעה. אנחנו בית כנסת קטן יחסית, ומשלוח המנות לרב היה בעצם סוג של 'מסיבת פורים' כללית של כל מתפללי בית הכנסת. היה יין, שירה וריקודים.
הסדר הוא שהרב אומר כמה דברי תורה, והמתפללים משלימים כל אחד מוסיף איזה רעיון או ווארט ששמע או ראה או אפילו הגה בעצמו.
והנה הגיע תורי לפתוח את פי, אני מתחיל לומר ווארט שנפל ברעיוני, ואותו יהודי שלפני כמה ימים שוחחתי איתו על העבודה שלי ועל רצוני להיות מלמד, כבר היה שתוי כהוגן.
ברגע שפתחתי את פי, הוא נכנס לדברי ואמר: "הלו, אתה, עדיף שלא תדבר". מה קרה? למה הוא מעדיף שלא אדבר? "אתה עובד במשרד ממשלתי, נכון? עם אנשים שאינם 'שפיצים' ביראת שמים. לכן עדיף שתשתוק".
החוורתי, גם הרב החוויר, אחד המתפללים בעט ברגלו של האיש מתחת לשולחן, מנסה לרמוז לו שהוא חצה כל גבול, אבל הוא מתעקש: "כן כן, זה הוא בעצמו אמר לי שיש לו במשרד שהוא עובד בו אינם יראים ושלמים, בלשון המעטה…".
ניסיתי ללבוש חיוך מאולץ על פני, אמרתי להם שאני באמת אמרתי לו את זה, לא ממש ככה, בערך, אבל זה נכון…
אחד מהמתפללים החל לרקוד
אחד מהמתפללים החל לרקוד, בניסיון לטשטש את עקבותיו של המקרה המחריד, ואני, אני רקדתי איתו ביחד, ואחרי חמש דקות עזבתי את המקום, עדיין חיוור כמו סיד…
בשבת שלאחר מכן הוא ניגש אלי: "אמרו לי שדיברתי לא לעניין, אני מבקש את סליחתך" אמר, ואני כמובן אמרתי לו שאני סולח.
"אבל אתה יודע מה תפס אותי הכי חזק? באותו רגע, וגם לאחר מכן ניסיתי להבין למה בעצם נעלבתי? הרי באמת באמת אמרתי את הדברים בעצמי. הוא פשוט ציטט אותי, אזל מה זה כל כך מעליב?
"התשובה היא שזה תלוי מאיפה באה האמירה הזאת. כשאני דיברתי על עצמי, ציינתי עובדה כואבת. אני אתקשה למצוא עבודה כמלמד וחבל לי על כך. אבל כשהוא אמר לי את אותם דברים ממש, הוא אמר את זה בזלזול, ולכן זה פגע בי כל כך.
"למדתי מזה דבר חשוב מאוד. זה לא משנה מה אתה אומר לאנשים, מה שחשוב יותר מכל זה איך אתה אומר להם את זה.
"ומכאן לגבי הילדים שלנו. כשאתה מעיר לילד שלך על התנהגות שאינה ראויה, איך אתה עושה את זה? האם אתה מעיר לו בכעס? אתה מעיר לו בזלזול? אתה מעיר לו בנימה אכזבה ובייאוש מכך שהוא לא כזה מוצלח כמו שהיית רוצה, או שאתה מעיר לו מכאב ומדאגה אמיתית לעתידו הרוחני?
"קח בחשבון שאם הנימה שבה אתה אומר את הדברים היא לא נקיה וזכה הדואגת באמת ובתמים לילד ולעתידו – הביקורת שלך לא תתקבל כראוי, ואף תגרום נזק יותר מתועלת!".
נקודה למחשבה…
מה קורה כשאתה רואה הזמנה לחתונה תלויה על קיר בית הכנסת, ואין לך אפשרות להשתתף בחתונה?
ועכשיו תקשיבו לסיפור נוסף
את ר' דוד אני מכיר כבר שנים, ומעריך אותו מאוד. הוא יהודי תלמיד חכם, חי בפשטות ובצניעות, וכמעט בכל עת תמצאו אותו שוקד על תלמודו.
יום אחד ראיתי אותו ברחוב. הוא עמד שם, דומם, מול מודעה של 'קופת העיר' התלויה על הקיר. קורא את התיאורים קורעי הלב על הקרן שנפתח עבור המשפחה ש.., לא עליכם ולא עלינו.
עברתי לידו, עצרתי לרגע, ושאלתי בסקרנות: "ר' דוד מה אתה עושה?" הוא הביט בי בעיניים שקטות ואמר: "הייתי שמח לתרום להם אבל אין לי יכולת כלכלית לעשות זאת לצערי. חשבתי לעצמי, אם אני לא יכול לעזור להם, אני לפחות יכול להצטער בצערם".
המילים הללו נשארו איתי. הן הדהדו בלבי, מעוררות מחשבות על המשמעות של 'נושא בעול עם חברו', על היכולת שלנו להרגיש את כאבו של האחר, גם כשאנחנו לא מכירים אותו, גם כשאנחנו לא יכולים לעשות דבר כדי לשנות את המצב. זה היה רגע קטן, אבל הוא הכיל בתוכו תובנה גדולה על החיים ועל צורת ההסתכלות שצריכה להיות ליהודי.
בעולם שבו אנחנו כל כך עסוקים, כל כך מרוכזים בעניינינו, במטרות שלנו, בלחצים היומיומיים, עצירה כזו נראית כמעט חריגה. מי עוצר היום ליד מודעת התרמה? מי לוקח את הזמן להרגיש את הכאב של אדם זר, משפחה שאינו מכיר, סיפור שלא הכיר מעולם? אבל דווקא העצירה הזו, הרגע הזה של הקשבה פנימית לצער של מישהו אחר, היא אחת הפעולות האנושיות והיהודיות ביותר שאנחנו יכולים לעשות.
ר' דוד לימד אותי שיעור בהליכות חיים. הוא לא חיפש תועלת, לא חיפש הכרה או תגמול. הוא פשוט עצר, כי הרגיש שזה הדבר הנכון לעשות. כי הוא הבין שלפעמים, הדבר הכי חשוב שאנחנו יכולים לעשות הוא לא פתרון, לא עצה, לא עזרה מעשית – אלא פשוט את הנוכחות שלנו, את ההכרה בכאב שלהם.
בעידן שבו אנחנו מוצפים במידע, ובכלל זה גם במראות של כאב וסבל מרחבי העולם, קל להתרגל, להפנים, להמשיך הלאה. אבל דווקא אז, כשאנחנו בוחרים לעצור, להרגיש, להצטער בצערם של אחרים, אנחנו מזכירים לעצמנו שאנחנו בני אדם. שאנחנו חלק מ'ישראל עם קרובו', חלק ממשפחה גדולה שבה הכאב של אחד הוא הכאב של כולם.
אגב, זה לא חייב להיות מודעת אבל, (ולפעמים אפשר גם לתרום תרומה קטנה) זה יכול וגם רצוי שיהיה גם כשרואים הזמנה לחתונה, או כל שמחה אחרת. אפשר פשוט לעצור לרגע, ולשמוח בשמחתו של הזולת, גם אם הוא לא החבר הכי טוב שלי וגם אם אין לי באמת יכולת להגיע ולהשתתף בשמחתו. פשוט לשמוח בשמחת האחר, לחייך ולומר, תודה לך ה', ששלחת שמחה לביתו.