בתשע בבוקר, היה מגיע השיא של הבוקר – האיש התמהוני. הרב לפקוביץ היה מתאר אותו בהתלהבות: "היום הוא לבש חולצה צהובה בוהקת, מכנסיים אדומים, ונעליים מוזהבות. אתה יכול לדמיין את זה?

מאת: הרב אברהם פוקס

בשנים האחרונות נפוץ עד מאוד מנהג אמירת 'פרשת המן' שניים מקרא ואחד תרגום ביום שלישי של פר' בשלח, כסגולה לפרנסה, והובאה סגולה זו בספר 'ילקוט מנחם', משמו של הרה"ק רבי מנחם מענדל מרימנוב זיע"א.

אמנם, עצם אמירת 'פרשת המן' דבר יום ביומו היא מנהג קדמון ונפוץ, ומקורו בירושלמי במסכת ברכות (הובא ב'פרישה' בשם רבו, ואינו בירושלמי שלפנינו), שם כתבו שהאומר 'פרשת המן' מובטח לו שלא יחסרו מזונותיו, והובא עניין אמירת פרשה זו בטור ושו"ע ובנושאי כליהם. וכמה טעמים נאמרו בדבר אמירת פרשה זו, כמו שנבאר.

הנה בשו"ע (סימן א' סעיף ה') כתב שטוב לומר פרשת המן, ובשו"ע הרב (סעיף י) הוסיף לבאר: "כדי שיאמין שכל מזונותיו באין לו בהשגחה, שכן היה במן, שהשגיח הקב"ה לתת לכל אחד עומר לגולגולת לכל נפשות ביתו, כמ"ש: "וימודו בעומר, ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר".

ובמשנה ברורה חידד זאת והסביר שטעם אמירת פרשת המן, כדי שיזכור האומר שריבוי ההשתדלות לא יוסיף למזונותיו.

ערב אחד, הגיעו אליו מהנהלת בית האבות

בבית אבות קטן באחד מפרבריה השקטים של ניו יורק, חי הרב לפקוביץ, יהודי זקן ותלמיד חכם שהחליט לעבור לגור במקום, לאחר שנים רבות של חיים עצמאיים. הוא רצה להיות בקרב אנשים, אך גם לשמור על פרטיותו. כך סידר לעצמו בתוך בית האבות דירה קטנה ונעימה, וחי את חייו בשלווה, עוסק בתורה, בתפילה ובעבודת ה' וגם נהנה מארוחות מבושלות בחברתם של יהודים נוספים, ולימוד בחברותא בחלק משעות היממה עם כמה משכניו בבית האבות.

ערב אחד, הגיעו אליו מהנהלת בית האבות וביקשו ממנו טובה גדולה: "יש כאן יהודי שצריך להיכנס ולהתגורר כאן באופן מיידי, וטרם הצלחנו לסדר לו מקום משלו. האם תוכל לארח אותו בחדרך ליום או יומיים?".

הרב לפקוביץ, חשב לעצמו שזאת הזדמנות מיוחדת לקיים מצוות הכנסת אורחים, והסכים ללא היסוס. כעבור זמן קצר, הגיע האורח – הרב פרידמן, יהודי מבוגר שישב על כיסא גלגלים, מלווה בעובד היספאני שסייע לו. הרב לפקוביץ שכבר היה אחרי אמירת 'קריאת שמע שעל המיטה' וברכת 'המפיל', קיבל אותם בסבר פנים יפות, הכין להם מקום ללון, והם הלכו לישון מבלי להחליף מילה.

בבוקר, ניסה הרב לפקוביץ לשוחח עם אורחו, אך הרב פרידמן השיב לו במשפטים קצרים ונרגנים. "מה אתה אומר על הארמון שלי?" שאל הרב לפקוביץ בניסיון לפתוח בשיחה. "איזה ארמון? מה אתה מדבר?" השיב האורח בקוצר רוח. הרב לפקוביץ ניסה שוב את מזלו: "אתה רוצה לאכול? אתה שבע?" אך האורח המשיך לענות בתסכול. הוא החל לחשוב שאולי טעה בהסכמתו לארח את האיש שיזרע סביבו מירמור ואי נעימות בימים הקרובים, וחשב לקרוא להנהלה כדי שיעבירו אותו לחדר אחר. אבל הוא עשה ניסיון אחרון "למה אתה עונה כך, בחוסר סבלנות? משהו מציק לך?" שאל בהתעניינות כנה.

לפתע, פנה אליו האורח ושאל: "אתה לא רואה את העיניים שלי?"

הרב לפקוביץ הביט בו וענה: "כן, אני רואה. עיניים יפות, זכות וטהורות." הרב פרידמן נאנח ואמר: "אתה לא רואה שאני כבד ראייה? אני לא רואה כלום, העולם חשוך בעדי, איך אוכל לשמוח?".

הוא נדהם. עכשיו כבר הבין את מקור התסכול של אורחו. ברגע של חסד, הוא אמר: "שמע, אני לצערי לא יכול להאיר את עיניך. אני לא בורא עולם. אבל אני יכול לספר לך על העולם שאני רואה, ולשתף אותך ביופיו".

כשהגיעו אנשי בית האבות כדי להעביר את האורח לחדר אחר שסידרו לו, עצר אותם הרב לפקוביץ: "עדיף שיישאר פה, זה ממש נחמד לי להתגורר איתו ביחד".

וכך בכל בוקר, החל מהשעה חמש וחצי, הרב לפקוביץ היה יושב ליד המיטה של הרב פרידמן ומתחיל "לצייר" עבורו את העולם שהוא רואה דרך החלון.

הוא תיאר הכל בכזו חיוניות וצבעוניות ובכשרון ציורי רב ביותר, עד שהרב פרידמן יכול היה כמעט לראות את הדברים בעיני רוחו.

אתה שומע? השכונה מתעוררת

בחמש וחצי בבוקר, הרב לפקוביץ היה מתחיל את הסיפור:

"אתה שומע? השכונה מתעוררת. הנה מגיעים האנשים שלומדים בשיעור הדף היומי בבית הכנסת הסמוך. הראשון הוא ר' שמערל, אתה מכיר אותו? הוא תמיד עם הכיפה הגדולה והשחורה, והוא הולך בצעדים איטיים ומדודים, כאילו כל פסיעה היא מצווה בפני עצמה. והנה המגיד שיעור הרב משה לוי שנראה שקוע בהכנת השיעור שעוד רגע קט יתחיל למסור בבהירותו המפורסמת, אחריו מגיע מיילך קרמונסקי, זה עם המשקפיים העבים והסידור הישן שלו, שהוא מחזיק כמו אוצר יקר.

"יפה, היום יש שבעה אנשים בשיעור, בדיוק כמו אתמול, אבל נראה שאחד מהם איחר קצת… אולי הוא התעכב עם הקפה של הבוקר".

הרב פרידמן היה מחייך, מדמיין את האנשים הללו עוברים מתחת לחלון, כל אחד עם ההליכה והמאפיינים הייחודיים שלו. הרב לפקוביץ היה מוסיף פרטים קטנים, כמו צבע הבגדים או איך אחד מהם עצר לכמה שניות כדי להרים מכתב שנפל מהכיס שלו.

בשבע בבוקר, הרב לפקוביץ היה ממשיך:

"ועכשיו, הנה מגיע הרופא המפורסם שלנו ד"ר ג'ייקוב ביילסקי. אתה יכול לשמוע את הצעדים המהירים שלו על המדרכה. היום הוא רץ עם התיק שלו ביד ימין, והסטטוסקופ שלו מבצבץ מהכיס. הוא לבש חליפה אפורה, ואני יכול לראות את הזיעה על מצחו, כי הוא ממהר כל כך. הוא תמיד נראה כאילו הוא רץ להציל את העולם, אבל אני יודע שהוא רץ להתפלל. איזה אדם מדהים! פעם הוא עצר ליד החלון וחייך אליי, כאילו הוא יודע שאני כאן, מעביר את הסיפור אליך".

בתשע בבוקר, היה מגיע השיא של הבוקר – האיש התמהוני. הרב לפקוביץ היה מתאר אותו בהתלהבות: "היום הוא לבש חולצה צהובה בוהקת, מכנסיים אדומים, ונעליים מוזהבות. אתה יכול לדמיין את זה? הוא עומד בתחנת האוטובוס, מחכה לאוטובוס הקבוע שלו. האנשים מסביבו מביטים בו בפליאה על השילוב הנדיר של הבגדים הצבעוניים, אבל הוא לא מתרגש. הוא פשוט חי את החיים שלו, עם כל הצבעים והשמחה שהוא מביא איתו. וואו, אתה שומע, בדיוק עכשיו הוא הניף את היד שלו לעבר החלון, מי יודע, אולי הוא הבחין בנו צופים בו?".

הרב פרידמן, שהפך תלוי בתיאורים הללו, היה שואל בכל בוקר: "מה הוא לבש היום? איך נראה הרופא? מי הגיע לשיעור הדף היומי?" הרב לפקוביץ, בסבלנות אין קץ, היה חוזר על התיאורים, מוסיף פרטים חדשים ומשעשעים לפי העניין וההתרחשויות, כך היה מספר סיפור חדש כל יום. הוא ידע שהשגרה הזו, עם כל הפרטים הקטנים והצבעוניים, היא מה שהאיר את עולמו של הרב פרידמן.

השניים הפכו לחברים טובים, "צמד חמד" כפי שכינו אותם. בכל בוקר, הרב לפקוביץ היה מעיר את הרב פרידמן ומתאר לו את העולם שמחוץ לחלון. הם היו מתכוננים יחד לתפילה, לומדים דף היומי, ומשוחחים על החיים. הרב פרידמן, שבעבר היה ממורמר ועצוב, מצא נחמה בחברותו של הרב לפקוביץ, שהאיר את עולמו החשוך בתיאורים מלאי חיים.

אך יום אחד, הכל השתנה. הרב פרידמן התעורר בבוקר וגילה שהרב לפקוביץ אינו עונה לו. הוא לחץ על כפתור המצוקה, ואח נכנס לחדר. "איפה הרב לפקוביץ?" שאל. האח השיב בעצב: "באמצע הלילה הוא לא הרגיש טוב. לקחו אותו לבית החולים, אנחנו מקווים שהוא ישוב לאיתנו בקרוב", אמרה.

הרב פרידמן היה המום. הוא שאל: "מה השעה?" האח השיב: "תשע בבוקר." הרב פרידמן נאנח: "עד תשע ישנתי… אבל היי, רגע, בתשע מגיע התמהוני. אני חייב לדעת מה הצבע של הבגדים שלו היום!".

על איזה תמהוני אתה מדבר?

האח הביט בו בתמיהה: "אדוני, על איזה תמהוני אתה מדבר? אין פה שום תמהוני!".

"אני יודע שאין פה, אבל שם, בתחנה, יחד עם כל האנשים שמחכים שם אתה לא רואה שם מישהו מוזר. האיש הזה כל יום לובש בגדים בצבעים שונים לחלוטין. זה מדהים!!! מה הוא לובש היום?".

האח הושיט את ידו כדי לבדוק אם הרב פרידמן אינו קודח מחום: "אין כאן שום חלון אדוני", אמר ברכות, כמו שמסבירים לילד קטן. "אני לא יודע על מה אתה מדבר".

הרב פרידמן קם ממיטתו, ניגש לקיר החלק והאטום, והחל למשש אותו, ולהיווכח בעצמו שאין כאן שום חלון.

הוא היה בהלם של ממש, זה היה טוב ומרגש מדי ממה שניתן לעכל ביובש בכמה שניות פשוטות… רק עכשיו נודעה לו האמת המרגשת: כל הזמן הזה, הרב לפקוביץ תיאר לו עולם דמיוני. לא היה חלון בחדר ולא היו אנשים ברחוב, לא פשוטים ולא צבעוניים. כל התיאורים היו פרי דמיונו של הרב לפקוביץ, שניסה להאיר את עולמו החשוך של חברו… והוא הצליח מעל ומעבר…

דמעות של התרגשות פרצו מעיניו, הוא בכה בכי סוער. "כבר שנים שאני לא רואה כלום, עולמי חשך בעדי, בא הרב לפקוביץ ופשוט העניק לי מתנה אדירה, הוא המציא במיוחד עבורי חלון בלתי נראה, שלא רק אני לא ראיתי אותו, אלא גם הוא עצמו לא ראה אותו, וכך היה משקיע מזמנו היקר יום יום כדי לשמח אותי ולגרום לי 'לראות' כמו כולם. איזה אדם מדהים! כמה הכרת הטוב אני חייב לו על הדמיונות הללו שבהם האכיל אותי במשך שנים!!!".

למעשה סיפור מרגש זה יכול לשמש כבבואה של כל העניין שאנו עושים בעסק הפרנסה. אדם עובד ומתאמץ ונדמה לו שהוא רואה ברכה בעמלו, ושבגלל שעשה כך או כך, הרווחים שלו גדלו והתרבו המזונות על שולחנו, אבל האמת היא שהוא רואה את כל העולם דרך חלון דמיוני שאינו קיים בכלל, כי כמו שאמרנו, מזונותיו של אדם קצובים לו, ובדיוק כמו שאותו יהודי שבמדבר רץ אחרי פתיתי המן ואסף במשך כל היום כולו, לא הצליח לקבל יותר מעומר לגולגולת, כך גם אנחנו, כמה שנטרח ויתאמץ עבור הפרנסה, נישאר עם מה שנגזר עלינו משמי מרום, כי מזונותינו נתונים לנו מידיו של הקב"ה ולא משום מקור אחר.