וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה (יד כב)
אמרו חז"ל במסכת סוטה (לז.) כי בשעה שעמדו ישראל על הים, היו שבטים מנצחים זה עם זה, זה אומר אני יורד תחילה לים וזה אומר אני יורד תחילה לים… קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה.
כאן בדברי חז"ל, מוצאים אנו את היסודות של מסירות הנפש המביאה להצלחה ולישועה.
אחד מגדולי הדרשנים, נהג לספר את המעשה הבא בשבוע בו חלה פרשת "בשלח" כשהיה אותו "מגיד" מגיע לבית מדרש בו לא הכירוהו, עמד ונשא את דבריו וכך אמר
"הבה נתבונן בקריעת ים סוף, כמה נורא היה מצבם של עם ישראל באותה עת. מאות אלפי יהודים צועדים בצאתם ממצרים, כאשר מאחוריהם המצרים ולפניהם ים סוף, אין להם לאן לברוח. אשר על כן באותם רגעים היה צורך במסירות נפש שתציל את עם ישראל.
היה שם יהודי אחד, המשיך הדרשן בפאתוס, בשם גרשון בן עמינדב…"נחשון" נשמעו קולות מהקהל, "נחשון", אך הדרשן כמו שלא שמע והמשיך בדבריו, ממשיך לתאר באופן מרגש, את מה שעבר על גרשון בן עמינדב, היודע כי הוא מפקיר את משפחתו, הוא התלבט עוד ועוד, האם יקפוץ אל המים או לא, אך אחרי דקות ארוכות של התחבטות נפש החליט כי הוא עושה מה שנדרש ממנו, ומוסר נפש למען כלל ישראל. היה ברור לו, לגרשון, שללא מסירות הנפש לא תבוא הישועה…"
והקהל תוהה, לא מבין, מי הוא זה שטועה טעות כה גסה, הלא כל תינוק של בית רבן יודע כי נחשון בן עמינדב, הוא זה שנכנס עד צווארו למים…
מגיד המישרים המשיך את דבריו: החליט גרשון בן עמינדב שהוא קופץ לתוך המים, ואז כאשר הגיע אל השפה, הוא רואה שמישהו כבר הקדימו, היה זה נחשון בן עמינדב, שהקדימו בכמה רגעים, וכך, כאשר התחבט גרשון וחיכה, הפסיד זכות לדורות של קידוש ד'… כי בשעה שצריכים לעשות, אל לו לאדם לחכות…"
סוד מופלא להצלחה ולישועה
רבינו אליהו די וידאיש, מפרט בספרו המופלא, ראשית חכמה (שער האהבה פרק ח) עד כמה המסירות נפש חיונית להשגת הישועה, כי לדבריו מי שרוצה שהקדוש ברוך הוא יעשה עמו נס שהוא שינוי הטבע צריך שהוא תחלה ישנה טבעו לעבודתו כענין קריעת ים סוף שהוא דבר מחוץ לגדרי הטבע כי כאשר ישנה "מסירות נפש" נשברות כל המחיצות!
כעין דברים אלו, כתב בספר אגרא דפרקא: סוד מופלא להצלחה ולישועה אמר הרב הקדוש המגיד מה"ר יחיאל מיכל זצלה"ה, כשיצטרך האדם לפעול ענין שלא כטבע.. יעשה מצוה גדולה שלא כטבע ויפעול למעלה מן הטבע.
על שפת הים, בין המצרים, פרעה ועמו מחד והים הגועש מאידך, שם במעמד קריעת ים סוף, כלל ישראל זוכים לאור האמונה "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" ואז – אז ישיר משה!!!
ראש הישיבה ד"אור ישראל" הגאון רבי יעקב ניימן זצ"ל ביאר בשם הסבא מקלם זצ"ל שישנם שני חלקים באמונה, האמונה האחת היא אמונה הבאה על ידי חקירה, והאמונה השניה מצויה בחוש ובתוך המציאות.
בדבריו משל ה"סבא" משל, לאדם שמעולם לא טעם טעם לחם, כאשר ניסה אי מי לשכנע אותו ולהוכיח לו כי הלחם הוא המשביע נפשו של האדם, הרי אין בידו כלים לשכנע, שכן אדם אחר יכול לשכנע שבעתיים במתק פיו שהלחם לא משביע!
אולם בו ברגע שיעמוד אדם רעב ויאכל לחם וישבע, לא תעזור שום סברה או הוכחת נגד, שהרי האדם ראה בעיניו כיצד הלחם משביע! כך גם הוא ענין האמונה, אם אחד מאמין בהקב"ה מפני שלמד זאת בחקירה ודרישה הרי שיכול הכופר לבוא ולטעון לו טענות של הגיון מעוות, אולם אם אמונתו היא חושית הרי שלא ניתן לשנות את דעתו באמונה, שכן הוא יודע חש ומרגיש את האמונה!
בה הוא מסביר בשם מרן הגרי"ז הלוי שסיפר בשם אביו
הדברים הם מעין הדברים שכותב מרן בעל האבי עזרי זיע"א בהקדמתו בה הוא מסביר בשם מרן הגרי"ז הלוי שסיפר בשם אביו, מה היא "אמונה" ומה היא "ידיעה".
וכך כתב מרן זיע"א: ״והנה מאז ומתמיד הייתי מתפלא למה מכנין למצוה זו אמונה, הרי בפשוטו שזהו מהמושכלות הראשונות, דאי אפשר לעולם בלי מנהיג וגם מבשרי אחזה אלקי, והחכמה הנפלאה שבכל יצור קטן, אין להעריך, ומכל שכן החכמה ביצירת האדם, ואיך אפשר שכל זה הוא בלא מנהיג?"
"והרי הרמב״ם הנ״ל כתב לידע את ה׳, הרי זו ידיעה, ובכתוב נאמר וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה׳ הוא אלוקים, ולמה זה נקרא אמונה?"
ממשיך מרן בעל האבי עזרי וכותב: "ושאלתי את זאת למו"ר הגאון הגדול רבי יצחק זאב סאלאווייציק זצק״ל, ואמר לי שגם הוא עמד ע״ז ושאל זאת לאביו הגר״ח זצק״ל, ואמר לו, שודאי עד כמה ששכל האדם מגעת הוא מושכל ואין זו אמונה, והיא ידיעה, אבל חיוב האמונה מתחיל ממקום שכלה שכל האדם"
"והסביר לעצמו הענין, ששכל האדם הלא מוגבל הוא בזמן ובמקום, ומה שהוא למעלה מן הזמן והמקום כבר אין לו מושג, ועצמותו של הקב״ה הוא למעלה מן הזמן והמקום, שאין שם מקום לשכל האדם, אז חלה עליו חובת האמונה!" (אבי עזרי פי׳ה מהל׳ תשובה הייה)
מדוע חיכו בני ישראל עד עתה
לאמונה של "בחוש", של ידיעה, הגיעו בני ישראל בקריעת ים סוף, הם ראו את האמונה בעיניהם "וירא ישראל את היד הגדולה" וכפי שנאמר בהגדה "ובמורא גדול" זה גילוי שכינה. היינו שקירבת ישראל לשכינה וקירבת השכינה אליהם הייתה כל כך גדולה, עד שראו בעיניהם את כבוד ה' והדר גאונו!
ריש גלותא דבבל, רבינו יוסף חיים זיע"א מבגדד, עומד ומבאר במתיקות משליו, את תחילת ענין השירה, ואת התשובה לשאלה הכה פשוטה ונוקבת, מדוע חיכו בני ישראל עד עתה ולא אמרו שירה בזמן שקבלו המצרים את עשר המכות.
וביאר ה"בן איש חי", משל לאחד שהיה בבשרו כיב של מוגלה, והרופא קבע שיש לחפור בבשר החי ולהוציאה. מובן, שהדבר כרוך בכאבים עזים, ואי אפשר לעשותו בפעם אחת. בכל יום היה הרופא בא, חותך מעט, ומחליף את התחבושות. בכל יום היה החולה מתחנן לפניו שירפה ממנו ולא יכאיב לו עוד, ובכל פעם היה הרופא מנחמו: "הנה אנו מסיימים, הנה גמרנו", אבל למחרת היה בא וממשיך במלאכתו, עד שהחולה פסק להאמין לו, שיהיה סוף וקץ לעינויו ומכאובו. יום אחד ראה הרופא שהפצע מנוקז כולו, הולך ומחלים, והיום יהיה הטיפול האחרון. ביקש לשמח את לב החולה, ואמר לו: "היום הוא באמת היום האחרון", וכדי שיאמין לדבריו, שבר לעיניו את סכין הניתוחים. כך היו בני ישראל משועבדים במצרים, וראו את המכות ניחתות על המצרים, ועדיין לא נגאלו. כאשר כבר יצאו ממצרים, רדפו אחריהם המצרים להחזירם. ועל כן, כשחצו את ים סוף, עדיין היה בליבם חשש: "כשם שאנו יוצאים מצד זה, כן המצרים יוצאים מצד אחר", ויחזרו להשתעבד. רק כאשר ראו את מצרים מת על שפת הים, ידעו שגאולתם הושלמה ושוררו את השירה!
כאשר התקיים וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ד' במצרים (יד, לא), אז הגיעו ישראל ל"אז ישיר".
הגאון רבי רחמים חי חויתה הכהן זצ"ל מג'רבה, למד פן נוסף ואקטואלי, הנמצא בפסוק זה, וכך אמר: בכל דור חייב אדם לומר לעצמו: אבותינו ואבות-אבותינו היו נתונים בעול שעבוד רע ומר, נגישות ורדיפות, ושמרו על התורה ועל מצוותיה בחרוף נפש, במצור ובמצוק, בחוסר כל.
והלא דברים קל וחומר: אם אבותינו, שהיו בצער נורא, והבטיחו להם האומות עושר וכבוד, נוחות ורווחה, אם אך יבגדו בעמם ויסורו מאמונתם, אף על פי כן סבלו הכל כדי להעמיד התורה על תילה והמצוות על בוריין כל שכן אנו, שחמל עלינו הבורא יתברך ושלח לנו זמנים של חסד, כדי לאפשר לנו לקיים מצוותינו ולשמור חוקי דתינו, ונתבטלו רוב הגזרות והאפליות. ודאי מוטל עלינו להשתדל כפליים ביראת ד' ובחינוך ילדינו על ברכי התורה והמצוות.