הרב י. ארלנגר
בהגיע יום ב' בשבט, יום הילולת הגאון המקובל, איש האלוקים, חכם מנצור בן שמעון זצ"ל, ראוי להתבונן במסכת חייו המופלאה ובמורשתו הרוחנית העשירה, אשר השפיעה על דורות של תלמידי חכמים ועל עולם התורה כולו. דמותו המאירה, שהייתה סמל ומופת לענווה, לשקידה בתורה ולאהבת ישראל, ממשיכה להאיר את דרכם של רבים גם כיום, כאשר תורתו העמוקה בכל חלקי הפרד"ס מהווה מקור השראה ולימוד לכל מבקשי ה'.
נצר למשפחת רבנים מפוארת, נולד רבי מנצור בשנת תרע"ב בעיר הקודש צפת, כנכד לחכם מסעוד חי בן שמעון, שהיה אב בית הדין ורבה הראשי של מצרים, ונין לצוף דב"ש, חכם דוד בן שמעון מהעיר רבאט, מייסד ועד העדה המערבית בירושלים ומיוזמי שכונת 'מחנה ישראל'. בגיל שלוש בלבד נתייתם מאביו, רבי יעקב בן שמעון, ודודו הגאון רבי אהרון בן שמעון, רבה של צפת וראש ישיבת 'מרן הבית יוסף', לקחו תחת חסותו וגידלו בביתו. תקופה זו עיצבה את אישיותו המיוחדת, כאשר למרות היתמות המוקדמת, או אולי דווקא בגללה, פיתח את מידת הביטחון בה' ואת היכולת להסתפק במועט ולשמוח בחלקו, תכונות שליוו אותו כל ימי חייו.
בצעירותו, כאשר הגיעה העת לצאת לגלות למקום תורה, פנה לישיבת 'תפארת ישראל' בחיפה, שם שקד על תלמודו תוך התמדה עצומה. בשנת תרצ"ד הגיע לישיבת "פורת יוסף" בעיר העתיקה בירושלים, שם התגורר בתנאים צנועים ביותר – בצריף פח יחד עם ידידו ורעו, הגאון רבי רפאל עבו. למרות תנאי המחיה הקשים, היה שמח בחלקו ושקד על תלמודו ביגיעה עצומה, כאשר היה לומד שעות רבות ברציפות ללא שינה. שקדנותו המופלאה הייתה לשם דבר בישיבה, והבחורים היו מספרים בהשתאות כיצד היה יושב ולומד במשך לילות שלמים, כשעיניו לא זזות מהגמרא. בני הישיבה העידו שמעולם לא ראו אותו מתנמנם בשעת הלימוד, וגם כאשר היה עייף, היה מתגבר כארי לעבודת בוראו.
בגיל צעיר מאוד, בהיותו כבן 23 שנים בלבד, כבר נתמנה לר"מ כללי בישיבת פורת יוסף. מינוי זה היה חריג ביותר, בהתחשב בגילו הצעיר ובמסורת הישיבה, אך הכל הכירו בגדלותו המיוחדת ובכושר ההסברה הנפלא שלו. בתפקידו זה שימש עשרות שנים, כשהוא מרביץ תורה במגוון תחומים – תלמוד בעיון, מקרא, הלכה, אגדה, מוסר ותולדות חכמי ישראל. בבוקר היה מוסר שיעור עיון בגמרא, כאשר הוא מעמיק בסוגיה עם כל המפרשים, ומבאר כל קושיה בטוב טעם ודעת. אחר הצהריים היה מלמד מקרא ונ"ך, תוך שהוא משלב בשיעוריו רמזים וגימטריאות, וחושף בפני תלמידיו את עומק פשוטו של מקרא יחד עם רבדים נסתרים על פי תורת הסוד.
מעל הכל בלטה אהבתו העזה לתלמידיו ודאגתו למחסורם הרוחני והגשמי, עד שכינוהו "הרמב"ן שמעון". הוא היה דואג לכל צרכיהם, הן בגשמיות והן ברוחניות, ופעמים רבות היה מוותר על מנוחתו כדי לשוחח עם תלמיד שהיה זקוק לעצה או עידוד. היה מכתת רגליו ממקום למקום כדי להרביץ תורה לבעלי בתים, ולא חס על כבודו כשהיה מדובר בזיכוי הרבים. תלמידיו הרבים, ביניהם גדולי תורה כמו רבי בן ציון אבא שאול, רבי יהודה צדקה, רבי יוסף עדס, מרן רבי עובדיה יוסף זצ"ל, מרן רבי שלום כהן זצ"ל, ויבדל לחיים טובים רבי בן ציון מוצפי שליט"א, זכו לקבל ממנו תורה ויראת שמים טהורה.
סיפורי מופת רבים מסופרים עליו, המעידים על רוח הקודש ששרתה עליו. אחד המפורסמים שבהם הוא המעשה שסיפר בנו שליט"א: "באחת הפעמים הגיע יהודי לאבא ושוחח עימו. כשיצא ראיתי כי פני אבי מקרינים שמחה. פניתי אל היהודי ושאלתי אותו: 'מה אמרת לאבי ששימחת אותו כל כך?' וסיפר לי שלא זכה שיהיו לו ילדים במשך שנים רבות ולפני זמן מה בא לבקש מאבא ברכה, ועוד לפני שבא לבקש ברכה אבא אמר לו: 'בפורים אשתך תהיה בבית חולים'. באותו זמן לא ידע מה רצה ולא הבין את פשר דברי אבי. על מה תהיה אשתו בביה"ח? האם זו ברכה או קללה? ובאמת מדברי אבי לא נפל דבר, בפורים אשתו נפקדה בבן זכר והייתה בבית החולים, ועתה הוא בא להודות לו".
מעשה נוסף שמעיד על רוח קודשו סיפר הגאון רבי ברוך שרגא שליט"א: אחד הבחורים התגורר בקטמון והיה מגיע בכל יום לישיבה בגאולה. אותו בחור היה כשרוני ומתמיד וקולט במהירות את הלימוד. והנה יום אחד הגיע לשיעור, ועל אף ניסיונותיו להבין את השיעור – לא קלט ולא הבין מאומה והיה בצער רב על כך. אמר לו חכם מנצור: "אתה בדרך לכאן הסתכלת על צלב". הבחור לא הבין למה מתכוון הרב ושאל "איזה צלב? אני לא יודע על מה הרב מדבר". ענה לו הצדיק: "באחת התחנות של קו 4 ישנה כנסייה ואתה הסתכלת שם". נזכר התלמיד והתפלא מאוד, איך ידע רבינו זאת, והודה לו על כך.
מעשה נוסף שסיפר בנו מדגים את כוח ראייתו למרחוק: "מעשה זה אירע לפני מספר שנים בבני ברק. זוג מבוגרים היו מקורבים לאבא, ומדי פעם היו נכנסים אליו. יום אחד חלתה האשה במחלה קשה ל"ע תולעים בכבד. הרופאים אמרו, שמוכרחים לבצע ניתוח דחוף. אולם, דא עקא, ביצוע הניתוח באותם הימים היה מסוכן עד מאוד, ויש ספק לגבי מידת הצלחתו. ביום חמישי באו בני הזוג לאבא בבכיות, וסיפרו לו על הבדיקה שהייתה ביום רביעי ושהניתוח מפאת דחיפותו נקבע כבר ליום ראשון הקרוב. אמר להם אבא: 'אין תולעים בכבד ואין שום דבר. בקש שיעשו עוד צילום ויראו'. היהודי יצא משם באמונה שלמה, וביקש ביום ראשון עוד צילום לפני הניתוח. כשראו שהוא מתעקש – הסכימו, ואכן בצילום לא מצאו כלום. הפרופסור, שנכח שם, אמר: 'אני רואה שאתה יהודי דתי, לך תעשה בשבת סעודת הודיה על הנס'. אמר לו אותו יהודי, שעשה כבר אתמול 'סעודת הודיה', כי האמין בדברי הרב".
חלק מרכזי במורשתו התורנית של חכם מנצור הוא ספרו "שמן המאור", שיצא לאור לאחר פטירתו בשבעה כרכים. בספר זה באה לידי ביטוי גאונותו בכל חלקי הפרד"ס – פשט, רמז, דרש וסוד. להלן נביא מעט מדברי תורתו העמוקים:
בעניין אהבת ישראל כתב דברים נפלאים: "ביאר הגאון רבי יעקב פיתוסי, מדוע הוצרכו לתנאי של במתן תורה, לפי שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה, שאין התורה נקנית אלא בחבורה, שנאמר: 'חרב אל הבדים ונואלו'. ודרשו חכמינו זיכרונם לברכה, שתורתם של אלו שלומדים בבדידות נחרבת, והם מטפשים ונואלים. לפיכך היו ישראל חבורת לימוד אחת ומלוכדת בעת מתן תורה. עד כאן לשונו. ונמצא כי מידה האהבה והאחדות בישראל היא הייתה יסוד מוסד לקבלת התורה… ואפשר כי מטעם זה נתנה התורה בחודש סיון, שמזלו תאומים, להורות שמקבלי התורה עליהם להיות באהבה וחיבה זה עם זה כתאומים הללו, שהם אחים ורעים זה לזה" (שמן המאור, שמות, עמ' רנט-רס).
בעניין לימוד התורה חידש רעיון נפלא: "הנה מקום אתי לחבר סוף התורה עם תחילתה באופן זה: 'לעיני כל ישראל', 'בראשית ברא א-לוהים את השמים ואת הארץ' – כלומר לעיני כל ישראל, יהיה תמיד לזיכרון בין עיניהם, ענין זה הרמוז בראש התורה בתיבת 'בראשית' – שהיא צרוף אותיות 'בית ראש'. 'בית' – רומז על יראת שמים שנקראת בשם 'בית' שהוא העיקר, 'ראש' – כלומר צריך שתהיה להם ראש ותחילה קודמת לחכמתם, שיקדימו במחשבתם יראת חטאם, ראש ותחילה לחכמתם ולימודם בתורה, וכמו שכתב הרב עובדיה מברטנורא, זיכרונו לברכה, יען כי היראה היא נקראת 'בית', שהיא העיקר, והחכמה אינה אלא שער להיכנס בה ליראת שמים" (שמן המאור, בראשית, עמ' יא).
בעניין מנהגי ישראל כתב דברים נפלאים: "וביום השביעי יהיה לכם קודש – ידוע הדבר ומפורסם העניין של חשיבות הטבילה בערב שבת לקראת שבת קודש. וכבר כתב גאון עוזנו, ראש הגלות, מרן הרב בן איש חי, זיכרונו לברכה, בספרו הבהיר והטהור חלק ההלכות: 'מה טוב ומה נעים על פי הסוד לטבול בערב שבת כדי לקבל תוספת נפש רוח נשמה של ליל שבת על ידי טבילה… וגם ביום שבת בבוקר קודם תפילת שחרית, טוב ויפה מאד לטבול, כדי לקבל תוספת נפש רוח נשמה של יום שבת'. ונראה כי רמז הכתוב טבילה זאת באומרו: 'וביום השביעי יהיה לכם קודש' – ראשי תיבות אלו עולה בגימטרייה: 'מקוה' – רמז בזה כי כדי לקבל תוספת נפש רוח נשמה יש לטבול קודם במקווה" (שמן המאור, שמות, עמ' תקמב-תקמג).
בעניין מורשת אבות והאחדות בישראל הרחיב בדברים עמוקים: "עד שובך אל האדמה – אל מידת האחדות, שתהיה באדם מידת האחדות, קשורה ודבוקה בו לעולם, כאדמה שהיא כולה אחדות אחד, גוש אחד, וייסוד הארץ אחד הוא. כן האדם, אשר לוקח מן האדמה, צריך שתהיה בו מידת האחדות כאדמה שהיא מקורו ושורשו, וצריך הוא להדמות לשורשו ויסודו… כי הנה נודע שחביב האדם שנברא בצלם א-להים כי נפשו היא חלק אלוה ממעל, חצובה מתחת כסא הכבוד, והכל הולך אל מקומו ושורשו, כי כמו שהמקור והשורש שממנו חוצבה הנפש הא-לוהית הוא אין סוף, ברוך הוא יחיד ומיוחד, ואין שני לאחדותו, כך הענפים, שהם נשמות בני ישראל, צריכים להיות יחידים ומיוחדים באחדות אחת ובקשר אחד" (שמן המאור, בראשית, עמ' רא-רב).
מידותיו התרומיות היו לשם דבר בירושלים. מעולם לא ראו אותו יוצא מגדרו או כועס, והיה ממעט בדיבורו. ענוותנותו המופלאה באה לידי ביטוי בכל הליכותיו, וביתר שאת בצוואתו, כאשר ביקש שלא יכתבו על מצבתו שום תארים אלא רק "זאת מצבת קבורת נר"ן של עבדך בן אמתך מנצור בן יעל למשפחת בן שמעון". הנהגה זו של ענווה וצניעות הייתה נר לרגליו כל ימי חייו, גם כאשר כיהן בתפקידים רמים כחבר לשכת הרבנות הראשית לישראל בירושלים וכבוחן ראשי למינוי רבנים, פוסקים ומורי הוראה.
ביום ב' בשבט תשנ"ח, בהיותו כבן 85 שנים, נתבקש לישיבה של מעלה, והותיר אחריו אוצר בלום של תורה וקדושה. ציונו בהר המנוחות בירושלים הפך למוקד עליה לרגל, במיוחד ביום ההילולא, כאשר רבים באים להתפלל ולבקש ישועות בזכות הצדיק. בנו, חכם רבי מסעוד בן שמעון, הקים לזכרו את ישיבת 'אור אליצור', להמשיך את מורשתו המפוארת של לימוד התורה והיראה, ומפיץ את תורתו ברבים.
זכותו של הצדיק המופלא, שכל ימיו היו קודש לתורה ולהרבצתה, תעמוד לנו ולכל ישראל, להתברך בכל מילי דמיטב, ברוחניות ובגשמיות, אמן.