"רבינו, מה יהא עלי ועל משפחתי…?" זעק האיש בתחינה!

הרב ישראל ליוש

זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה… כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ (יג ג)

מדוע איסור אכילת חמץ נזכר במצוות זכירת סיפור יציאת מצרים? ומה הקשר בין איסור חמץ ל'חוזק יד' שהיה בנס היציאה?

שאלות אלו מצטרפות לשאלה הבסיסית על מצוות אכילת מצה, הרי  העובדה שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, היא לכאורה ענין טכני, ארגוני, שנגרם מחמת מהירות היציאה, וכי על מאורע כזה שלכאורה אינו קשור לעצם נס היציאה, צריך לקבוע מצוה? מה טעם לעשות זכר למצב מסוים שאירע תוך כדי היציאה?

הענין יתבאר על פי דרכו של המהר"ל, ולהבנתו, נקדים שאלה נוספת: מדוע באמת הוציא הקב"ה את עם ישראל ממצרים בחיפזון, לכאורה נוח יותר לו היה מוציאם בניחותא וביישוב הדעת, הרי הקב"ה כל יכול ואחר שעשה ניסים כה גדולים ביציאתם ממצרים, לא יכול היה להוציאם בנחת, ולתת לעם ישראל את כל זמן ההתארגנות הנדרש?

אלא, ענין החיפזון היה מכוון מאת הקב"ה, כי אילו היו ישראל יוצאים בנחת וברוגע, עלול היה להיראות כאילו הם יוצאים מרצונם של מצרים, ולא היתה ניכרת היד החזקה במלוא עוזה. אבל הקב"ה רצה שהיציאה תהיה ניסית ועל טבעית, כפי שהבטיחם, לא ע"י מלאך ולא ע"י שרף, ע"כ הוציאם במהירות ובחיפזון, טרם הספיק בצקם להחמיץ, כי אם היה הבצק תופח ומחמיץ כדרכו, אזי היה נראה שהטבע שולט, ואף היציאה היא מדרכי הטבע, ומרצון מצרים הם יוצאים. עתה שלא הספיק בצקם להחמיץ והטבע הרגיל לא שלט בעיסה, היה נראה לכל כי יד ה' עשתה זאת, והיא נפלאת בעיני כל ישראל.

המהר"ל מוסיף לבאר שהקב"ה בחר דווקא ב'חיפזון' כדי להראות את ידו החזקה, ולא בדרך ניסית אחרת, משום שה'זמן' הוא דבר מגביל. מאורע שקורה רק בזמן מסוים, או שקיומו הוא למשך זמן קצוב, רב או מועט, הרי הוא מוגבל, כי הוא תלוי בגבולות הזמן. לעומת זאת, דבר שיכול לקרות בכל עת ובכל שעה, וגם יכול להתקיים תמיד, בלא הגבלת זמן, הרי הוא נצחי ואינו מוגבל. ובאמת, כך הוא העולם הבא, עולם הנצח, עולם שאינו מוגבל כלל במגבלות הזמן והשעות.

לכן הוציא הקב"ה את ישראל בחיפזון, במהירות, בכח שהוא למעלה מן הזמן, כי באמת, בטבע, יציאה כזו של עם כה גדול מארץ שעבודם, אמורה לארוך זמן רב, אבל יציאת ישראל ממצרים היתה על טבעית, על ידי יד ה' החזקה, לכן היא היתה בחיפזון, בלא מגבלות הזמן, בלא שיארך על פני זמנו הטבעי.

עתה נבין, שאי החמצת הבצק, לא היה רק ענין טכני, ארגוני. הוא היה מכוון מלמעלה, והוא אשר הראה את יד ה' החזקה ביציאת עם ישראל ממצרים, בדרך  ניסית, על טבעית. אם כן, מקומו של איסור זה המנציח את היד החזקה, להיזכר במצוות סיפור יציאת מצרים.

ובאמת הניסים כולם, הגלויים והנסתרים, הטבעיים והעל טבעיים, כולם מכוחו ית'. ואף מה שנראה טבעי ומסדרי ההנהגה הרגילים בעולם, הם מכוחו ית', בדיוק כמו הנס הגלוי שהטבע אינו מסתירו.

ומפורסמת סגולתו של בעל ה'נפש החיים' זי"ע להינצל מכל הצרות, לרכז מחשבה ש'אין עוד מלבדו' וכל הכוחות והרצונות בעולם משועבדים לכוחו ית' היחיד בעולם, ואינם יכולים לפעול לולא רצונו ית'.

כפי שסיפר הגאון רבי משולם דוד סולבייצ'יק זצ"ל שכאשר ברח אביו מרן הרב מבריסק זי"ע בזמן מלחמת העולם השניה ממקום למקום, תמיד הרהר בסגולה זו ש'אין עוד מלבדו' ושכל הכוחות בטלים לרצונו ית', ובזכות מחשבה זו ניצל פעמים רבות מתחת ידי הנאצים ימ"ש, ובאורח נס ופלא לא עיכבוהו בביקורות שערכו, כי לעולם לא הסיח דעתו ממחשבת 'אין עוד מלבדו'. ופעם אחת עברו ממש ליד גרמנים שחיפשו כל העת יהודים, ואותם לא עצרו מעולם, וארע שפעם אחת עצרו את בעל העגלה שלהם ואף בקשו ממנו סיגריה, ובכל זאת כאילו לא שתו ליבם ליושבים בעגלה שהם יהודים והיו תאוות טרפם, כי גם בעת ההיא  הרהר הרב מבריסק זי"ע במחשבת הייחוד ש'אין עוד מלבדו'.

ופעם אחת, בחציית הגבול עצר אותם חייל גרמני והציק להם מאוד מאוד. הוא חיפש בכיסיו ובכליו של הרב מבריסק וגער עליו: "איפה הנשק…? איפה אתה מחביא את כספך…?", ומשחיפש ולא מצא, היה חשש גדול מאוד שיעשה משהו לרב מבריסק, כי לא היה מצוי שיתפסו יהודי והוא יפטר בלא כלום, אלא שמיד שב הרב מבריסק זי"ע להרהר במחשבת 'אין עוד מלבדו' והחייל הגרמני הפסיק מיד להציק להם ועזב אותם לדרכם. כשהגיעו לצד השני של הגבול, שמעו מהעוברים ושובים שהחייל הגרמני הזה הפלה את מכותיו האכזריים ביהודים רבים שעברו שם, ורק משום סגולת 'אין עוד מלבדו' ניצל הרב מבריסק ממכות הגרמני ימ"ש.

לימים הסביר רבי משולם דוד שהרי הקב"ה מסתיר את ניסיו בדרכי הטבע, א"כ הסתרת דרכי הטבע בנס זה היה שבדרך כלל היו עומדים בגבול חיילים גרמנים יחד עם חיילים רוסיים, ובאותו זמן שעבר שם הרב מבריסק החייל הרוסי עזב את המקום, וע"כ יכול היה החייל הגרמני להציק להם באין מפריע. אלא שתוך כדי ההצקות שהציק לרב מבריסק ולשאר היהודים שעברו שם, הבחין החייל הגרמני בחייל הרוסי המתקרב ושב למשמרתו, ומיד הפסיק להציק להם.

עוד סיפר רבי משולם דוד זצ"ל שפעם בא יהודי בבהלה לבית מרן בעל ה'בית הלוי' זי"ע ובפיו דאגה גדולה, כי המשטרה המקומית עורכת חיפושים אחר סחורה מוברחת, והנה הם עוברים מבית מסחר אחד למשנהו, ומה יהיה כאשר יגיעו אלי, הרי ימצאו הרבה סחורה אסורה, ומי שימצא סחורה כזו ברשותו עתיד להיגלות לסיביר לשנים רבות… "רבינו, מה יהא עלי ועל משפחתי…?" זעק האיש בתחינה!

מיד הוציא ה'בית הלוי' הספר 'נפש החיים' מארון הספרים, והחל ללמוד עימו את הסגולה הנוראה בדבר מחשבת הייחוד ש'אין עוד מלבדו'. אחר שעה ארוכה של לימוד אמונה, באה רעייתו לבית הרב ובפיה בשורה משמחת, שהשוטרים סיימו לערוך חיפושים בכל הרחוב, ומשום מה עקפו את חנותם ולא בדקוה כלל… והיה הדבר לנס ופלא…

ואף כאן סיפר רבי משולם דוד שהסתרת הנס בדרכי הטבע היה באופן כזה: בשעת הצהריים החליטו השוטרים להפסיק ממלאכת החיפושים ולנוח קמעה, ובדיוק בעת המנוחה עמדו לפני חנותו של אותו יהודי, וכדי שיידעו להיכן לחזור ולחפש סימנו ע"ג חנותו סימן היכר. אלא שכאשר חזרו ממנוחתם, התווכחו ביניהם האם כבר חיפשו בחנות זו והסימן מראה שצריך לחפש מחנות זו ואילך, או שגם בחנות זו עדיין לא חיפשו. לאחר מכן נמנו ומגרו שכבר חיפשו בחנות זו והחלו בחיפושים רק בחנות הסמוכה…