הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב (יג ד)
עם ישראל עמד לצאת מארץ מצרים, מבית עבדים, ומשה רבינו מזהיר אותם לבל ישכחו את היום הגדול הזה. "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָל הָעָם זְכוֹר אֶת הַיוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתָם מִמִּצְרַיִם… הַיּוֹם אַתָם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָביב" (שמות יג, ג-ד). ולכאורה יש שאלה פשוטה: מדוע הזכיר משה כי היום הוא "חודש האביב"? לכאורה מזג האוויר הוא הנושא הכי פחות חשוב כעת. האם חסרים יסודות ועניינים שעליהם יכול היה משה לשוחח עם בני ישראל במעמד חשוב זה? ממתי התורה מתייחסת לעניינים מסוג זה?
זאת ועוד, האם מזג האוויר הנאה באמת שינה משהו בהרגשתם של בני ישראל? הלא הם עמדו לצאת מעבדות לחירות! שאלו נא אדם שהשתחרר מבית הכלא לאחר ששהה שם חמישים שנה, שאלו אותו מה היה מזג האוויר באותו יום נפלא – האמינו לי, הוא לא יזכור ענין פעוט זה. הדבר האחרון שמעניין אותו ברגע זה הוא מזג האוויר! הלא הוא אדם חופשי! מאי נפקא מינה אם בחוץ יורד גשם או שזורחת שמש אביבית?
ובכל זאת, התורה רואה צורך להדגיש עובדה זו, שיציאת מצרים התרחשה בחודש האביב, ורש"י אף מוסיף ומסביר: "וכי לא היו יודעין באיזה חודש, אלא כך אמר להם, ראו חסד שגמלכם, שהוציא אתכם בחדש שהוא כשר לצאת, לא חמה ולא צינה ולא גשמים".
לא זו בלבד שהתורה מלמדת אותנו כי הקב"ה כיוון את זמן יציאתם של בני ישראל ממצרים לעונה זו של השנה, אלא שהתורה אף מצווה על בית דין לדאוג ולוודא שחג הפסח יחול בחודש האביב, ולא כאשר בחוץ שורר עדיין החורף: "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶש הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פָּסַח לה' אֱלֹקֵיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ מִמִצְרַיִם" (דברים טז, א), ומכאן למדו חז"ל (ר"ה כא, א) שחובה על בית דין לחשב האם חג הפסח יצא בחודש האביב, ובעת הצורך מחויבים הם לעבר את השנה ולהוסיף חודש נוסף על מנת לוודא שפסח לא יחול בחורף. וכל זה למה? כדי שנזכור שיצאנו ממצרים בחודש האביב.
זוהי שאלה גדולה: עם ישראל יוצא ממצרים לאחר מאתיים ועשר שנות עבדות. יש לזכור כי הם לא יצאו ריקם אלא בשלל גדול, ואין ספק אם כן שליבם התפרץ מרוב שמחה. מה יוסיפו להם כמה ציוצי ציפורים או פרחי אילנות? אנחנו מדברים כאן על התלהבות גדולה ואושר אמיתי! איזו משמעות יש לעניינים צדדיים וקטנים שכאלו, נחמדים ככל שיהיו?
חידושו של הסבא
שאלה זו שמעתי בשם מרנא הסבא מסלבודקה זיע"א, בלומדי בישיבת סלבודקה בליטא. ותשובתו לשאלה זו היא יסוד גדול שעליו מושתתים חיי האושר וההצלחה בעולם הזה, וכיון שכן, נקדיש את דברינו להבנתו והרחבתו של היסוד המתבאר בדבריו.
הסבא זצ"ל הסביר שעונת האביב, על כל הנאותיה המגוונות, נבחרה בדווקא על ידי השי"ת כדי להגביר ולהעצים את המעמד הזה של יציאת מצרים. למרות ששמחתם של בני ישראל הרקיעה שחקים, ועל אף החירות הנכספת לה זכו סוף סוף והעושר האגדי שנפל בחלקם, הקב"ה ציפה מהם לא להתעלם מהעובדה שהם יוצאים בחודש האביב, אלא לשים לב לאילנות המלבלבים ולציפורים המצייצות.
וכל כך למה? משום שבמעמד זה, בו יצאו בני ישראל מכבלי מצרים והפכו לעבדי ה', ביקש הקב"ה ללמדם יסוד גדול בעבודת האדם, והוא, שאושרו האמיתי של עובד ה' אינו מגיע מהאירועים הגדולים והמרגשים של החיים. אותם רגעים מיוחדים של שמחה גדולה והתרגשות עצומה, ולא משנה מהי חשיבותם – בין אם מדובר ברכישת רכב חדש, לידת תינוק, או אפילו יציאת מצרים – אינם הופכים את האדם לאיש שמח באמת. רק המתנות הקטנות של החיים, תוויות קטנות של אושר כגון מזג אוויר נאה ורגוע, ציוצם המרנין של הציפורים, מראה מרהיב של פריחה אביבית – אלו הם הדברים המחדירים אושר אמיתי בנפש האדם.
כמובן שאנו שמחים בדברים הגדולים. אין לתאר את גודל השמחה שמרגיש האדם כאשר נולד לו ילד. וכשזוכים לחתן את הילד הזה – השמחה גדולה עוד יותר! זכית בפיס? איזו שמחה! סיימת מסכת? התקבלת לעבודה אליה קווית להתקבל? כל אלה הם אירועים של אושר גדול, וכולן הן סיבות טובות לצהול ולשמוח, אולם הם לא יהפכו אותך לאדם מאושר! רק הנאות החיים הפשוטות והיומיומיות, אותם חסדים "קטנים" שהשי"ת מרעיף עלינו תמיד – הם אלו שבכוחם להפוך אותנו לאנשים שמחים.
הסיבה לכך נעוצה בעובדה שנפש האדם חיה את הפרטים הקטנים, שקרובים יותר לתפיסתה מאשר החוויות המרגשות והמסעירות. האירועים הגדולים, על אף שהם נותנים לאדם פרץ של שמחה והתלהבות, אינם נקלטים בנפשו פנימה, והוא אינו מתחבר אליהם כפי שמתחבר לדברים פשוטים וקטנים. לכן, רק אותן חוויות נעימות ומענגות שאנחנו חווים בחיי היום יום, הן אלו שישפיעו על נפשנו ויחדירו בה אושר אמיתי וקבוע.
אותם "חכמים" שמצהירים…
אכן, אי אפשר פשוט לבוא לאדם ולומר לו, "נו, תשמח! מתי כבר תלמד לראות את הצד החיובי של החיים?!" משפט זה ודומיו הם דיבורי סרק. הנושא של אושר ושמחה הוא חכמה, וכמו כל נושא חשוב, יש ללמוד אותו היטב, והדבר כרוך במאמץ לא קטן. אותם "חכמים" שמצהירים: "היה אופטימי! תשמח! תביט על העולם במשקפיים ורודות!" אינם מסייעים לאיש. אלו דברים נבובים וחסרי תוכן.
אם חפצים אנו לקנות בנפשנו מבט חיובי אמיתי, אם אנו רוצים להשיג אושר בר-קיימא, מצפה לנו עבודה רבה. ומהי? עבודתנו היא להעריך כל הנאה קטנה שאנו חווים, ולשמוח בה. זוהי תמציתה של עבודה זו. כדי להפוך לעבדי ה' ולעבוד אותו בשמחה כפי שהוא דורש מאיתנו, מוטל עלינו להקדיש את חיינו לבחינה מדוקדקת של כל פרט ופרט מההנאות והטובות אותן אנו מקבלים מאיתו יתברך.
נפתח במסע אל השגת האושר האמיתי בלימוד דבריהם הידועים של חז"ל במסכת אבות. המילים מוכרות היטב לכולנו, אך ספק אם יש מי שאכן מבצע אותם בפועל: "איזהו עשיר? השמח בחלקו" (אבות ד, א). כאמור, כולנו למדנו את המשנה הזו, אך האם אנו מיישמים אותה?
חשוב לציין ש"שמח בחלקו" אין פירושו "שבע רצון מחלקו", כלומר שדי לו בזה. הפירוש הוא כפשוטו: שמח! היינו שהאדם מלא בשמחה כתוצאה ממה שיש לו. הקב"ה רוצה שנהנה מהעולם הזה, ושנהיה אנשים שמחים. אכן, זוהי אומנות שעלינו להתחיל וללמוד אותה.
כאמור, כדי להצליח להיות שמחים בחלקנו, עלינו להתמקד בפרטים. עלינו לעבוד בכל פעם על פרט מסוים, על נושא אחד, ולשמוח בו. לדוגמא, תוכלו לבחור להתמקד השבוע על האוויר להנות מהתענוג ששמו "אוויר לנשימה". קחו נשימה עמוקה מהאוויר ואימרו, "אה! איזה תענוג!" האפשרות לנשום אוויר היא באמת ובתמים הנאה גדולה. האוויר הוא תערובת נפלאה של חומרים הנחוצים לנו על מנת לחיות, שניתנה לנו בחינם, ושום תרופה שנרכוש בבית המרקחת לא תשווה לתערובת המופלאה הזו.
אולם כדי שנעריך את המתנה הנפלאה הזו, עלינו לעבוד על זה ולחנך את עצמנו לכך. כאשר אתה פוסע לבית הכנסת, אמור לעצמך: "כמה טוב שיש לי אוויר לנשימה. איזו מתנה נפלאה נתן לי ה'!" אכן, בתחילה דיבורים מעין אלו נשמעים כמו חידוש גדול. אוויר?! הלזו תיקרא מתנה? אני חושש שאפילו בקרב יהודים תלמידי חכמים הדברים עשויים להישמע כחידוש. אולם זוהי עובדה פשוטה שאינה ניתנת לוויכוח: האוויר הוא המתנה הבסיסית והחיונית ביותר עבורנו. אדם יכול לחיות מספר ימים ללא מזון, וגם מים הם דבר שניתן לחיות בלעדיו, גם אם לפרק זמן קצר יותר, אולם אוויר הוא דבר שנחוץ לנו בכל עת ורגע, ואי אפשר לחיות בלעדיו כלל וכלל.
מי שמרגיש קצת מיואש או מדוכא
במדרש (בראשית רבה יד, ט) דרשו חז"ל את הפסוק בתהילים (קנ, ו). "כל הַנְשָׁמָה תְּהַלֵּל יָ-ה – על כָּל נָשִׁימָה וּנְשִׁימָה תְּהַלּל יְ-ה", ומורי ורבי הגרי"א שר זצוק"ל התבטא שכוונת חז"ל ל"הלל שלם", לא "חצי הלל"! על כל נשימה שאנחנו נושמים, חובה עלינו לשיר ולהלל לבוראנו! אמנם אין לנו די זמן לזה, כי אנחנו עסוקים בלנשום, אולם לכל הפחות עלינו לדעת שעד כדי כך גדול הוא תענוג זה, שמן הראוי היה לשיר הלל שלם על כל נשימה שאנחנו נושמים.
מי שמרגיש קצת מיואש או מדוכא, יש לי עצה טובה בשבילו: לפתוח את החלון ולקחת נשימה עמוקה של אוויר צח. האוויר הוא כמו תרופה רבת-עוצמה, שאיננו קולטים את גודל השפעתה עלינו. החמצן שבאוויר מתערב עם הדם שבגופנו, ובכך עובר אל כל חלקי גופנו ומחייה אותם. אני ממליץ לכם לתרגל עבודה זו: לקחת מספר נשימות, ולהתרכז בתענוג שאתם חווים, ובכך להעריך את המתנה הגדולה הזו.
האוויר הוא תערובת של כמה וכמה חומרים שעורבו יחד על ידי הקב"ה באופן המועיל והמהנה ביותר עבור האדם. הוא שם אותנו בתוך "אוקיינוס" של אוויר. אנחנו כמו דגים המוקפים במאות קילומטרים של אוויר צלול ובריא, וכאן אנחנו חיים בבריאות ובאושר. כדאי שנהנה מהאוקיינוס הזה כל עוד אנחנו נמצאים כאן.
האושר שלנו אינו טמון בבית נופש בהרים או על שפת הים. הלא אם לא יהיה לנו אוויר, הרי שכל מנעמי תבל לא יועילו לנו כלום. האושר טמון באוויר! צריך לתרגל את זה ולחנך את עצמנו לזה. אנחנו פוסעים בשדרה לאחר שירד גשם. האוויר מלא בניחוחות מתוקים של עצים וצמחים שונים המתערבים עם כל שאר הניחוחות הנפלאים שברא ה' בעולמנו, ולנו לא נשאר אלא לשאוף ממנו מלא הריאות ולהתענג על האושר הנהדר הזה.
ישנם אנשים של"ע מתקשים לנשום, וכל נשימה עולה להם במאמץ גדול. עלינו להודות לה' על היכולת להנות מהמתנה הנפלאה הזו ללא כל מאמץ, עלינו לחנך את עצמנו להנות ולהתענג על האוויר, ובכך נקנה בנפשנו הערכה אמיתית ואושר גדול מהמתנה ששמה אוויר.
"המשוגע ההוא מקצה הרחוב, זה ששמח בכך שיש לו כליות!"
למעשה, כדי להשיג מעלה זו של "השמח בחלקו". אין מנוס מלהיות מעט "מוזרים", פירוש, לחשוב מחשבות ולהרגיש הרגשות שנראות כמוזרות בעיני מי שלא התחנך לכך. לא תמיד נוכל לשתף את הרגשותינו עם חברינו וידידינו, שכן הדבר יעורר אצלם שחוק ובוז, מה שעלול להשפיע אף עלינו. כך מזהיר אותנו שלמה המלך בספר משלי (כג, ט): "באזני כְסִיל אַל תְּדַבֵר כִּי יָבוֹז לְשֵׁכָל מִלִיךְ".
אם תתחיל לדבר על הדברים שאתה שומע כאן, תתפרסם ברחבי השכונה כ"המשוגע ההוא מקצה הרחוב, זה ששמח בכך שיש לו כליות!" נסה להסביר להם את האושר שאתה מרגיש מכך שאתה מסוגל לנשום, והם יחשבו אותך לבלתי שפוי. אולם באמת הם אלו שאינם שפויים, שכן הם מפסידים את העונג הגדול המזומן לנו כאן בחיי העולם הזה.
אכן, ישנם הבאים בטענות שווא נגד לדרך זו. פעם ניגש אלי יהודי וטענתו בפיו: "מדוע אתה מחנך יהודים להנות מהחיים?! האם זוהי תכלית החיים, לרדוף אתר תענוגים?!" הוא כעס עלי! הבטתי בו ואמרתי, "ראה את ההבדל בינינו. אתה עונד על זרועך שעון יד ואילו אני לא. אתה מגיע לכולל ברכב, ואילו אני הולך ברגל. מי כאן רודף אחרי תענוגים, אני או אתה? אתה רודף אתרי תענוגים ואינך משיג אותם, ואילו אני, איני מחפש תענוגים – הם פשוט רודפים אחרי! אני הולך ברחוב עם שני 'רכבי פאר' – הלא הם הנעליים שלרגלי. ונושם את האוויר שברא הקב"ה. ואני נהנה מהחיים. אני חולף על פני בית העלמין בדרכי לכולל, וליבי מתמלא בשמחה והודיה לה' על כך שאני נמצא בצד החיצוני של החומות הללו". סוג זה של תענוגים הוא חיוב גמור! מצוה גדולה היא להנות כך מהחיים!
אוזניות, רמקולים ומצלמות
מי שמתבונן במה שיש לו, אינו זקוק ל"מקומות בידור" כאלו ואחרים כדי להנות ולשמוח. האושר נמצא ממש כאן, בהישג ידינו! הבט על עצמך! ברוך ה', אתה חי! יש לך שתי רגליים, ושתיהן שוות בגודלן! בצידי ראשך יש שתי "אוזניות" משוכללות, שאין צורך לרכוש אותן בחנות. הן ניתנו לנו בחינם!
יש לך שיניים! שיניים חותכות מקדימה, ושיניים טוחנות מאחור. ברוך ה'! יש לך לשון שעובדת בצורה תקינה, ו"רמקול" עוצמתי בגרון – הלא הם מיתרי הקול. ברוך ה'! והעיניים! שתי "מצלמות" משוכללות הממקמות בראשנו. אה! איזה תענוג! וברוך ה' שיש לנו שתי רגליים ואת היכולת ללכת עליהן. ההליכה היא משימה בלתי פשוטה בעליל, ויכולת האיזון שמקנות לנו הרגליים היא נס! ברוך ה', ברוך ה'! וזו רק ההתחלה.
עלינו ללמוד גם כיצד לשמוח בבגדינו. ולא מספיק לצאת ידי חובה בברכה כללית של "מלביש ערומים". עלינו ללמוד ולהתבונן בכל פרט ופרט מבגדינו ובכך להפוך לבני אדם מאושרים. הכיסים, הכפתורים, הכל. צריך ללמוד כל אחד מפריטי לבוש אלו.
עוד פריט לבוש אותו עלינו ללמוד ולהעריך הם הנעליים. הנעליים הן אושר גדול! האם אי פעם חשבתם על כך? הידעתם שיש מקומות בעולם שבהם לאנשים אין נעליים? במקומות אלו, התענוג הגדול הזה מוגבל אך ורק לראש השבט. רק לו יש נעליים, וגם הוא אינו נועל אותם מדי יום, אלא רק לכבוד אירועים מיוחדים. אם מגיע איזה אורח חשוב לכפר, כגון איזה גנרל מצבא ארה"ב, ראש השבט מוציא את נעליו החגיגיות מהארון, ונועל אותם כדי לעשות רושם חיובי על האורח הנכבד. עלינו לשמוח בנעלינו, והעובדה ששפר עלינו גורלנו להיוולד במדינה שבה לכל אחד יש נעליים, אינה צריכה להפחית מאומה משמחתנו והנאתנו!
חז"ל תיקנו על כך ברכה מיוחדת, אותה אנו מברכים בכל יום: "שעשה לי כל צרכי". אולם לרוב אנחנו מתעצלים ואיננו חושבים אפילו על פירוש המילות של הברכות שאנחנו מברכים. אולם למען האמת, איני מדבר כעת על ברכות השחר שתיקנו חז"ל, אלא על הליכה פשוטה ברחוב – קח לך דקה אחת בכל יום, בעודך פוסע ברחוב. כדי לשמוח בנעליים שלרגליך. ואל תחשוב רק על הנעליים באופן כללי, אלא על הפרטים. "אה! כמה טוב שיש לי שרוכים שבקצוות יש ציפוי פלסטי. אילו לא היה להם את הציפוי הזה, הייתי צריך לטרוח הרבה כדי להשתיל אותם אל תוך חוריהם. אילו לשרוכים שלי לא היה ציפוי פלסטי בקצה, הייתי צריך להרטיב ולסובב את הקצה כדי שהוא יכנס אל תוך החור. אה! ברוך ה'!" האם אי פעם חשבתם על כך?
בילדותי, לא היה מושג של חימום בבית
עלינו ללמוד להעריך את העובדה שיש לנו קורת גג. ולא רק שיש לנו בית, אלא שיש בו חימום. אני יודע שנקודה זו היא חידוש עבור רובכם. חימום? האם בכלל יש מושג של בית ללא חימום? התשובה היא שכן, חימום הוא מתנה גדולה. מתנה שיש להעריך אותה ולהנות ממנה.
בילדותי, לא היה מושג של חימום בבית. החדר היחיד בבית שהיה מחומם היה המטבח, שבו היה מוצב תנור הפחמים. ובתנור זה היה כמובן צורך לפנות את האפר שהצטבר שם כאשר הגחלים התאכלו, ולהכניס פחמים חדשים. בתור ילד, כשרציתי לשבת ולקרוא, הייתי נכנס אל המטבח ושוכב על הרצפה, שכן בשאר חדרי הבית לא היה חימום. לא היו רדיאטורים. אמנם היו תנורי נפט, אבל היה צורך למלא בהם נפט, ולא תמיד הם עבדו כמו שצריך. וגם כשהם כן עבדו, הפיח שהיה יוצא מהם היה משחיר את התדר כולו. מי שישן עם תנור נפט. היה קם בבוקר כשפניו מכוסות בשכבה של פיח שחור. העובדה שלכולנו יש כיום חימום בחדרי הבית היא תענוג גדול, שקשה לדור הצעיר להעריכו.
כאשר אתה חוזר עם בנך מבית הכנסת בליל שבת חורפית, אמור לו, "חיימק'ה, כמה טוב שיש לנו חימום בבית!" אמנם הוא יביט בך במבט מוזר, ולא יבין ממה אתה מתרגש. הוא חושב שזו אחת המוזרויות של הדור המבוגר, אולם אל תתן דעתך לכך. זו הדרך לגדל ילדים, ובסופו של דבר הם עוד יודו לך על כך.
פלא ושמו "ברז"
כאשר למדתי בישיבת סלבודקה, לא היה מושג של מים זורמים בבתים. מי שרצה מים, היה צריך ללכת מספר דקות ולדלות מים מהבאר, וגם אז אי אפשר היה לשתות את המים מכיון שהם לא היו נקיים, והיה צורך להרתיח אותם לפני השתיה. ואילו אצלנו, אנחנו פותחים את הברז, והנה יש לנו מים זכים וראויים לשתיה, ללא כל הגבלה! איזו עשירות, איזה אושר! ולא רק מים קרים, אלא גם מים חמים! מים חמים הזורמים מהברז! איזה "לוקסוס"! בעבר, מי שרצה מים חמים היה צריך להרתיח אותם, ואילו אנחנו פותחים את הברז, ויש לנו מים חמים! אם תחשבו על כך בכל פעם שאתם פותחים את הברז, תתחילו להיות "שמחים בחלקכם".
אדם צריך ללמוד לדבר אל עצמו ולהזכיר לעצמו את המתנות הגדולות שבהן חנן אותו ה'. בעודך עולה במדרגות אל ביתך, לחש לעצמך, "כמה טוב שיש לנו מדרגות". בביתי יש מדרגות, ופעמים רבות אני חושב על כך שבזמן הגמרא לא היו מדרגות, וכדי לעלות לקומה גבוהה יותר היה צורך בסולם, שנקרא בלשון הגמרא "דרגא". נסו פעם לטפס על סולם כדי להגיע לקומה השניה – זה לא כל כך קל. למען האמת, גם הסולם הוא המצאה די טובה, כי בלעדיו היה צורך לעלות בעזרת חבל. אבל סולם אינו דבר בטוח כל כך, והמדרגות שיש לנו הם לוקסוס של ממש. מי שילמד להנות ממדרגות ביתו, חייו יהיו מלאים בתענוג ובאושר.
מבט כזה על החיים מגיע אך ורק עם עבודה עקבית ועיקשת. בשבוע הראשון. מקדישים חמש דקות ביום כדי להנות מהאוויר. בשבוע שאחר כך, מתמקדים על להנות מהיכולת ללכת. אחר כך עוברים לחמש דקות של מחשבה אודות הבגדים. כך, לאט לאט, מגדיל האדם את הונו, והופך לאיש עשיר באמת, שחדרי אוצרותיו מלאים באבני חן יקרות של "שמח בחלקו".
אבל צריך לעשות את זה בפועל! לא מספיק לשמוע אותי אומר את זה. וזה דורש עבודה מאומצת. הלא אפילו להפוך למיליונר מדומה, כזה שבחשבון הבנק שלו מופקדים מיליון דולר, נדרשת עבודה, וזה לא בא בקלות. על אחת כמה וכמה שכדי להפוך למיליונר אמיתי של "השמח בחלקו" נדרש זמן ומאמץ רב. מי שחפץ לזכות להיות מהעשירים השמחים בחלקם, עליו לקבל על עצמו את משימת החיים הזו, לשמוח ולהודות לה' על כל טובה שהוא מקבל. "תודה לך ה' על ארוחת הבוקר שנתת לי! תודה לך ה' על כך שגופי מתפקד כראוי!" אל תסמכו על הברכות שאתם מברכים, כי צריך לומר את הדברים במילים שלנו. וגם מי שאינו מרגיש את הדברים בתחילה, אם אך יקפיד לומר אותם, הרי שאחר הדיבור נמשכת המחשבה, והוא אכן יהפוך לאדם עשיר. אכן, זה לא יקרה ביום אחד. בתחילת הדרך הוא לא ירגיש כל כך מאושר מארוחת הבוקר שלו, אולם אם ימשיך לחשוב ולומר את המילים, לאט לאט הם ימצאו מקום מנוחה בשכלו, וישפיעו עליו השפעה אמיתית.
(תורת אביגדור פרשת בא תשפ"ג)