וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה (יג טז)
מאן-דהו הגיע פעם אל מרן הגאון רבי משולם דוד הלוי סאלאווייציק זצ"ל לשאול אם יאות להיענות להצעה לשמש כרב ומורה דרך בישוב קטן ומרוחק, כאשר על פי הנראה אפשרויות הפעולה למען חיזוק הדת וקירוב התושבים לדרך התורה רבות מאד, וזכות הרבים תהא תלויה בו. אולם מאידך גוזר הוא בכך על עצמו גלות מרצון, הרחק ממרכזי התורה.
כאשר שאלו רבינו איך התנאים במקום מבחינת חינוך הילדים, ביטל הלה את החשש באומרו: "כאשר אני מוסר את נפשי עבור הכלל, וכי יתכן שלא תהיה לי סייעתא דשמיא שילדי יתחנכו אף במקום הזה בדרך התורה"?
נענה רבינו ואמר לו: ומה תאמר על אדם האופה מצות-מצוה בערב פסח במלוא ההתלהבות, והואיל ומנהגו לשורר את ההלל בשעת האפייה, עושה הוא כן בכל רגשות לבבו, ולא מונע את עצמו מלהרים את ידיו בהתלהבות בעת אמירת ההלל, כאשר כתוצאה מכך – העיסה מונחת לפניו בלא 'עסק', וטענתו בפיו: 'וכי יתכן הדבר שבעת אמירתו את ההלל בהתרגשות – העיסה תחמיץ'? וכך הוא גם הדבר הזה כדוגמתו. החובה היא לחנך את הילדים כראוי במלא המסירות והזהירות, ואי אפשר להימנע מכך ולמשוך את ידינו מן האחריות לחינוכם, ולצפות שהדבר ייעשה מאליו…
בא ואספר לך מעשה שהיה
פעם נשאל מרן רבי משולם דוד הלוי סאלאווייציק זצ"ל על ידי חכ"א האם נכונה השמועה לפיה מרן הגרי"ז זצ"ל בשבתות לא היה בוחש את הסוכר בכוס התה שלו, מחשש עשיית מלאכה בשבת.
בתגובה, השיב לו רבינו, ער זיך איין [-שמע נא] מעשה שהיה בשעת המאבק נגד גזירת גיוס הבנות וה'שירות הלאומי' שאמר השלטון להטיל בכפייה על כלל התושבים, הופיעה בא"י משלחת מחברי 'אגודת הרבנים' של ארה"ב, כדי לנסות לתרום את חלקם להרגעת הרוחות וסיום הפרשה, בין הבאים היה הרב זאב סיגל מניו יורק שבאמריקה, שנשא ונתן עם גורמים ממשלתיים, ולהבדיל, עם מרן הרב זצ"ל.
והנה לילה אחד, עת ישב במעונו, סיפר הרב סיגל למרן זצ"ל שבמהלך פגישתו האחרונה עם רה"מ ב.ג. הצטדק הלה על יחסו לעניני הדת, והצהיר באזניו 'חגיגית' שדבר אין לה למדינה נגד הדת. לחיזוק הצהרתו, הוסיף והכריז בפאתוס רב, כי: "אם ה'כנסת' היתה מחוקקת חוק שלפיו יש להניח תפילין מדי יום, אזי גם הוא היה מניח תפילין, כחוק…"
למשמע הדברים, שחק מרן זצ"ל בקול, ואמר לאיש שיחו "בא ואספר לך מעשה שהיה":
אחת העיירות בליטא, סמוך לוולאז'ין, כונתה בשם 'קאמינקשירס'. הסיבה שבשלה דבק בה כינוי זה היתה, האבן הגדולה שמונחת בחצר בית הכנסת שלה, שאודותיה היו מספרים: "אז ווען די שטיין הערט אז מ'זאגט אין שוהל 'קדוש קדוש קדוש' " [-כאשר האבן שומעת שאומרים בבית הכנסת 'קדוש קדוש קדוש' בקדושה], והמתפללים מגביהים את רגליהם כנהוג, אזי אף היא מתרוממת שלש פעמים…
כאשר סיים את הסיפור, שאל האבא את איש שיחו: "דו גלייבסט די מעשה"? [-האם אתה מאמין שהמעשה נכון], וכאשר הבחין כי פניו של האיש מביעות אי אמון, נענה האבא ואמר לו: "ניין! גלייבט, גלייבט. ווען די שטיין הערט וואלט זי טאקע געשפרונגען, אבער זי האט קיינמאל נישט געהערט" [-תאמין, תאמין! לו היתה האבן שומעת, היא אכן היתה קופצת, אלא שהיא אף פעם לא שמעה]!
והנמשל היה ברור: 'אילו' היה הפרלמנט מחליט על חוק הנחת תפילין, אזי ב.ג. אכן היה מניח, אלא שהפרלמנט הציוני לא יחוקק חוק כזה… "אף אני אומר לך", אמר רבינו לאותו חכם, "שאכן נכונה השמועה כי האבא לא היה בוחש את התה בשבת. אבל זאת יש לדעת שסוכר – לא היה שם [-גם לא בימות החול]. אילו היה סוכר, אולי היה בוחש…" [מפי נכדו רבי חיים הלוי סאלאווייציק שליט"א].
הלה ברוב חוצפה הכריז בקול
יום אחד הופיע אדם חסר דרך-ארץ בהיכל הישיבה, ובנוכחות רבינו עורר בקול על ענין כלשהו – הנתון במחלוקת ידועה, כשכל צד יש לו על מי לסמוך מגדולי עולם שהביעו דעתם בזה, והענין מורכב ועדין ולא מתאים לדוש בו ברבים. על כל פנים, הלה ברוב חוצפה הכריז בקול כי 'הראש ישיבה גם הסכים עמי בדבר הזה, וממילא כך יש לנהוג ללא כל הוראת היתר'.
משנשאל רבינו לאחר מכן האמנם יש אמת בדברי הלה שהוא הסכים לדעתו, השיב בדברים הבאים: "אספר לך מעשה ששמעתי על רבי משה פיינשטיין. היה יהודי שבא לשאול אותו האם מותר לרכוש דבר פלוני, והוא השיבו לאיסור. והנה למחרת הלך הלה לחנות ורכש את הדבר בניגוד להוראה שקיבל. מששאלו חברו היאך עשה כן, והרי זה אסור, השיבו האיש 'תנוח דעתך, אני כבר דיברתי על כך עם רבי משה פיינשטיין'…
וכיוצא בזה אירע בענין הזה. האיש בא עלי עם הערתו, ולאחר שהרצה את עיקרי הדברים, אמרתי לו בזה"ל: "עזוב אותי במנוחה, קשה עלי עתה להיכנס לסוגיא זו, כי עסוק וטרוד אני למעלה ראש בסוגיא במנחות…' והנה מאחר שלא השלכתיו מעל פני, הולך האיש ומפרסם כי הסכמתי לדבריו… [מפי רבי נתן ניומן שליט"א]
(מתוך 'אחרון לדור דעה')