אני לא מוציא היום את הרכב מהחנייה, יורד גשם ורק אתמול הברקתי אותו כמו חדש, חבל לי להרוס את הברק הזה

תובנות מהחיים // יוחנן וסרמן

בסמוך למקום מגורי, ישנה שכונה שבה מתגוררים יהודים שהתורה והמצוות אינם נר לרגלם, בהם כאלו שהתברכו בממון רב.

שמתי לב לתופעה מאוד מעניינת, יש שם אנשים, בכל הגילאים, שמתעסקים בלי סוף עם המכוניות שלהם.

העצלנים יוצאים פעם בשבוע, והמהדרים מן המהדרים פעם ביום, כדי לשטוף את המכונית. אבל שלא תחשבו שאצלם השטיפה היא עניין של מה בכך, עם צינור גינה שמתיז מים לכל עבר ובזה תם העניין. לא ולא.

מדובר במלאכת מחשבת של ממש. קודם כל צריכים להחנות את הרכב במקום שיש בו צל, כדי שהשמש לא תזיק לו בזמן השטיפה, לאחר מכן לוקחים דלי עם חומר ניקוי שאיני יודע מה טיבו, ועם סמרטוט עבה הם משפשפים במרץ רב את המכונית מכל צדדיה.

לאחר מכן מגיע שלב השטיפה עם צינור המים, ואז הם ממתינים מעט שהמים יטפטפו, ועוברים פעם שנייה עם סמרטוט יבש כדי לנגב את שאריות המים.

עכשיו מגיע השלב הכי חשוב של הסיפור… שלב מריחת הווקס. אל תשאלו, זה כבר ממש 'מעשה אומן', מתיזים את החומר בכמות נדיבה אבל גם אחידה, ועוברים עם הסמרטוט המיוחד שוב ושוב, עד שהמכונית נוצצת באור יקרות, הוא אז נכנס הנהג המאושר לרכב, מתניע אותו ונוסע בעדינות רבה אל החנייה המקורה, כדי שהרכב לא יתלכלך בדרך חלילה.

כשהם יוצאים עם הרכב לסיבוב, הם עושים את זה בעדינות מופלגת, משתדלים בכל כוחם שהאוטו יישאר מבריק כמה שיותר זמן, וברגע שהברק מתחיל להתעמעם, הם יוצאים לחדש את שכבת הווקס.

פעם עברתי שם כשטפטף גשם, ואחד מהם צעד רגלית, ודיבר בטלפון עם אחד מחבריו. הלה שאל אותו כנראה מדוע הוא צועד רגלית כשיש לו רכב והוא השיב: "לא לא, אני לא מוציא היום את הרכב מהחנייה, יורד גשם ורק אתמול הברקתי אותו כמו חדש, חבל לי להרוס את הברק הזה. היום אני הולך ברגל, זה עדיף".

באותו רגע הבנתי פשט חדש בפסוק בקהלת פרק י' פסוק ז': "רָאִיתִי עֲבָדִים עַל סוּסִים וְשָׂרִים הֹלְכִים כַּעֲבָדִים עַל-הָאָרֶץ".

כשהוא נוסע על ה'סוס' שלו הוא כמו עבד של הסוס, שומר עליו שיהיה נקי ומצוחצח, כל הזמן רץ לנקות ולהבריק אותו.

וכשהברק של הרכב נמצא בסכנה, האיש הזה, שממון לא חסר והוא יכול לחיות כמו שר חשוב, הולך כמו עבד על הארץ, מטנף את רגליו בבוץ, ובלבד שהסוס – רכב היוקרה שלו לא יתלכלך.

אבל אז חשבתי לעצמי… כמה קל לראות את זה אצל השני, וכמה קשה לראות את זה אצל עצמי.

האם לי אין כזה 'סוס' שאני הופך את עצמי להיות עבד שלו? האם לי אין את השלב הזה שבו במקום לחיות כמו שר, אני צועד על הארץ ומטנף את רגלי בבוץ, רק כדי לשמור על משהו אחר, שבאמת הוא חשוב הרבה פחות?

האמת, זו שאלה טובה… שווה לפחות לחשוב על זה קצת.