מי שמרגיש קצת מיואש או מדוכא, יש לי עצה טובה בשבילו: לפתוח את החלון ולקחת נשימה עמוקה של אוויר צח. האוויר הוא כמו תרופה רבת-עוצמה, שאיננו קולטים את גודל השפעתה עלינו. החמצן שבאוויר מתערב עם הדם שבגופנו, ובכך עובר אל כל חלקי גופנו ומחייה אותם. אני ממליץ לכם לתרגל עבודה זו: לקחת מספר נשימות, ולהתרכז בתענוג שאתם חווים, ובכך להעריך את המתנה הגדולה הזו.
האוויר הוא תערובת של כמה וכמה חומרים שעורבו יחד על ידי הקב"ה באופן המועיל והמהנה ביותר עבור האדם. הוא שם אותנו בתוך "אוקיינוס" של אוויר. אנחנו כמו דגים המוקפים במאות קילומטרים של אוויר צלול ובריא, וכאן אנחנו חיים בבריאות ובאושר. כדאי שנהנה מהאוקיינוס הזה כל עוד אנחנו נמצאים כאן.
האושר שלנו אינו טמון בבית נופש בהרים או על שפת הים. הלא אם לא יהיה לנו אוויר, הרי שכל מנעמי תבל לא יועילו לנו כלום. האושר טמון באוויר! צריך לתרגל את זה ולחנך את עצמנו לזה. אנחנו פוסעים בשדרה לאחר שירד גשם. האוויר מלא בניחוחות מתוקים של עצים וצמחים שונים המתערבים עם כל שאר הניחוחות הנפלאים שברא ה' בעולמנו, ולנו לא נשאר אלא לשאוף ממנו מלא הריאות ולהתענג על האושר הנהדר הזה.
ישנם אנשים של"ע מתקשים לנשום, וכל נשימה עולה להם במאמץ גדול. עלינו להודות לה' על היכולת להנות מהמתנה הנפלאה הזו ללא כל מאמץ, עלינו לחנך את עצמנו להנות ולהתענג על האוויר, ובכך נקנה בנפשנו הערכה אמיתית ואושר גדול מהמתנה ששמה אוויר.
"המשוגע ההוא מקצה הרחוב, זה ששמח בכך שיש לו כליות!"
למעשה, כדי להשיג מעלה זו של "השמח בחלקו". אין מנוס מלהיות מעט "מוזרים", פירוש, לחשוב מחשבות ולהרגיש הרגשות שנראות כמוזרות בעיני מי שלא התחנך לכך. לא תמיד נוכל לשתף את הרגשותינו עם חברינו וידידינו, שכן הדבר יעורר אצלם שחוק ובוז, מה שעלול להשפיע אף עלינו. כך מזהיר אותנו שלמה המלך בספר משלי (כג, ט): "בְּאָזְנֵי כְסִיל אַל תְּדַבֵּר כִּי יָבוּז לְשֵׂכֶל מִלֶּיךָ".
אם תתחיל לדבר על הדברים שאתה שומע כאן, תתפרסם ברחבי השכונה כ"המשוגע ההוא מקצה הרחוב, זה ששמח בכך שיש לו כליות!" נסה להסביר להם את האושר שאתה מרגיש מכך שאתה מסוגל לנשום, והם יחשבו אותך לבלתי שפוי. אולם באמת הם אלו שאינם שפויים, שכן הם מפסידים את העונג הגדול המזומן לנו כאן בחיי העולם הזה.
אכן, ישנם הבאים בטענות שווא נגד לדרך זו. פעם ניגש אלי יהודי וטענתו בפיו: "מדוע אתה מחנך יהודים להנות מהחיים?! האם זוהי תכלית החיים, לרדוף אתר תענוגים?!" הוא כעס עלי! הבטתי בו ואמרתי, "ראה את ההבדל בינינו. אתה עונד על זרועך שעון יד ואילו אני לא. אתה מגיע לכולל ברכב, ואילו אני הולך ברגל. מי כאן רודף אחרי תענוגים, אני או אתה? אתה רודף אתרי תענוגים ואינך משיג אותם, ואילו אני, איני מחפש תענוגים – הם פשוט רודפים אחרי! אני הולך ברחוב עם שני 'רכבי פאר' – הלא הם הנעליים שלרגלי. ונושם את האוויר שברא הקב"ה. ואני נהנה מהחיים. אני חולף על פני בית העלמין בדרכי לכולל, וליבי מתמלא בשמחה והודיה לה' על כך שאני נמצא בצד החיצוני של החומות הללו". סוג זה של תענוגים הוא חיוב גמור! מצוה גדולה היא להנות כך מהחיים!
אוזניות, רמקולים ומצלמות
מי שמתבונן במה שיש לו, אינו זקוק ל"מקומות בידור" כאלו ואחרים כדי להנות ולשמוח. האושר נמצא ממש כאן, בהישג ידינו! הבט על עצמך! ברוך ה', אתה חי! יש לך שתי רגליים, ושתיהן שוות בגודלן! בצידי ראשך יש שתי "אוזניות" משוכללות, שאין צורך לרכוש אותן בחנות. הן ניתנו לנו בחינם!
יש לך שיניים! שיניים חותכות מקדימה, ושיניים טוחנות מאחור. ברוך ה'! יש לך לשון שעובדת בצורה תקינה, ו"רמקול" עוצמתי בגרון – הלא הם מיתרי הקול. ברוך ה'! והעיניים! שתי "מצלמות" משוכללות הממקמות בראשנו. אה! איזה תענוג! וברוך ה' שיש לנו שתי רגליים ואת היכולת ללכת עליהן. ההליכה היא משימה בלתי פשוטה בעליל, ויכולת האיזון שמקנות לנו הרגליים היא נס! ברוך ה', ברוך ה'! וזו רק ההתחלה.
עלינו ללמוד גם כיצד לשמוח בבגדינו. ולא מספיק לצאת ידי חובה בברכה כללית של "מלביש ערומים". עלינו ללמוד ולהתבונן בכל פרט ופרט מבגדינו ובכך להפוך לבני אדם מאושרים. הכיסים, הכפתורים, הכל. צריך ללמוד כל אחד מפריטי לבוש אלו.
עוד פריט לבוש אותו עלינו ללמוד ולהעריך הם הנעליים. הנעליים הן אושר גדול! האם אי פעם חשבתם על כך? הידעתם שיש מקומות בעולם שבהם לאנשים אין נעליים? במקומות אלו, התענוג הגדול הזה מוגבל אך ורק לראש השבט. רק לו יש נעליים, וגם הוא אינו נועל אותם מדי יום, אלא רק לכבוד אירועים מיוחדים. אם מגיע איזה אורח חשוב לכפר, כגון איזה גנרל מצבא ארה"ב, ראש השבט מוציא את נעליו החגיגיות מהארון, ונועל אותם כדי לעשות רושם חיובי על האורח הנכבד. עלינו לשמוח בנעלינו, והעובדה ששפר עלינו גורלנו להיוולד במדינה שבה לכל אחד יש נעליים, אינה צריכה להפחית מאומה משמחתנו והנאתנו!
חז"ל תיקנו על כך ברכה מיוחדת, אותה אנו מברכים בכל יום: "שעשה לי כל צרכי". אולם לרוב אנחנו מתעצלים ואיננו חושבים אפילו על פירוש המילות של הברכות שאנחנו מברכים. אולם למען האמת, איני מדבר כעת על ברכות השחר שתיקנו חז"ל, אלא על הליכה פשוטה ברחוב – קח לך דקה אחת בכל יום, בעודך פוסע ברחוב. כדי לשמוח בנעליים שלרגליך. ואל תחשוב רק על הנעליים באופן כללי, אלא על הפרטים. "אה! כמה טוב שיש לי שרוכים שבקצוות יש ציפוי פלסטי. אילו לא היה להם את הציפוי הזה, הייתי צריך לטרוח הרבה כדי להשתיל אותם אל תוך חוריהם. אילו לשרוכים שלי לא היה ציפוי פלסטי בקצה, הייתי צריך להרטיב ולסובב את הקצה כדי שהוא יכנס אל תוך החור. אה! ברוך ה'!" האם אי פעם חשבתם על כך?
בילדותי, לא היה מושג של חימום בבית
עלינו ללמוד להעריך את העובדה שיש לנו קורת גג. ולא רק שיש לנו בית, אלא שיש בו חימום. אני יודע שנקודה זו היא חידוש עבור רובכם. חימום? האם בכלל יש מושג של בית ללא חימום? התשובה היא שכן, חימום הוא מתנה גדולה. מתנה שיש להעריך אותה ולהנות ממנה.
(מתוך מאמר נרחב המתפרסם בגליון 'לקראת שבת')