למה הכלבים שתקו וקיבלו שכר לנצח, והצפרדעים קפצו לאש וקיבלו שכר רק לשנה שנתיים

הִנֵּה אָנֹכִי נֹגֵף אֶת כָּל גְּבוּלְךָ בַּצְפַרְדְּעִים  (ז, כז)

הצפרדעים מגיעות למצרים. הן מתלבטות היכן להיכנס: לארמון? למטבח? אולי לשמיכת הפוך של פרעה? זה לא שמיכת פוך סינטטי, זה פוך אורגינאלי. ממש א'מחייה. אין כמו להתחפר בפוך בקור המצרי… ואולי לבטן של פרעה, נמצאים בה כל מעדני עולם…

רבותי! שלא נחשוב לרגע שהצפרדעים טיפשות. כתוב בתנא דבי אליהו (פרק ז) שהמילה "צפרדע" מורכבת משתי מילים: ציפור דעה. יש לה, לצפרדע, שכל.

רבי יהודה החסיד מספר ב"ספר חסידים" מעשה באדם שהלך על שפת הנהר וראה נחש שלכד צפרדע גדולה בפיו. הגמרא (בבא בתרא עד ע"ב) אומרת שנחשים אוהבים מאד לאכול צפרדעים. משום מה, מספר רבי יהודה החסיד, כאב לו לאותו אדם כאבה של הצפרדע, והוא הכה עם המקל שבידו על ראש הנחש וחיסל אותו במקום. הצפרדע השתחררה. דא עקא, המקל ספג מהארס של הנחש, ובהמשך הדרך, כשהניח בלי כוונה את המקל על רגלו, חדר הארס לרגלו והיא החלה להתנפח. אין איחוד, אין הצלה, הנסיוב עוד לא נולד.

כותב רבי יהודה החסיד "ושכב האיש למות". הארס עלה לכיוון הלב, והאיש נטה למות. ההמשך לא יאומן: הצפרדע, זו שהציל מפי הנחש, קפצה מעצמה על החולה, נעמדה על המקום הנפוח, שאבה ומצצה את הארס, עד שהתפוצצה ומתה. הייתה לה הכרת הטוב. צפור דעה!

המדרש (במדבר רבה יח, כב) מספר מעשה בעקרב אחד שהלך לעשות שליחותו של הקב"ה בעבר הירדן, לפגוע ברשע שגר שם. העקרב הגיע לחוף, אך לא יכול היה לעבור במים. הגיעה צפרדע גדולה, לקחה על עצמה סיכון, העקרב עלול לעקוץ אותה, והסכימה שהעקרב יעלה על גבה, וכך העבירה אותו את הירדן. העקרב ירד מהצפרדע, ביצע את שליחותו ופגע באותו רשע. נמצאנו למדים גם מכאן שלצפרדע יש שכל.

ואכן היו צפרדעים שבחרו להיכנס לפוך של פרעה, או לבטן שלו. על פי השכל, אלו המקומות הכדאיים ביותר להיכנס. אך היו גם כאלו שנכנסו במסירות נפש לתנורים הלוהטים, כי גם לשם ציוה ה' להיכנס, ומהן למדו חנניה מישאל ועזריה למסור נפשם על קידוש השם, כמובא בגמרא (פסחים נג ע"ב): "מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמם על קדושת השם לכבשן האש? נשאו קל וחומר בעצמן מצפרדעים, ומה צפרדעים שאין מְצֻוּוֹת על קדושת השם כתיב בהו 'ובאו ועלו בביתך וגו' ובתנוריך ובמשארותיך' – אימתי משארות מצויות אצל תנור? הוי אומר בשעה שהתנור חם, אנו שֶׁמְּצֻוִּים על קדושת השם, על אחת כמה וכמה".

רבותי! מה השכר שקיבלו הצפרדעים האלו על זה? כתוב בבעל הטורים, והוא מהמדרש שוחר טוב,  שכשנגמרה המכה כתוב בפסוק: "וַיָּמֻתוּ הַצְפַרְדְּעִים מִן הַבָּתִּים מִן הַחֲצֵרֹת וּמִן הַשָּׂדֹת", ולא כתוב "מן התנורים", הווי אומר שהן נשארו לחיות ולא מתו.

בסדר. הצפרדעים קיבלו שכר ולא מתו. הן המשיכו לחיות בעוד שכל חברותיהן מתו. כמה זמן חיה צפרדע? לכל היותר שנה או שנתיים.

נשאלת השאלה: אדם ששחט כבשה ונמצאת טריפה, יש כאן מאתיים קילו בשר, מה הוא עושה עם זה? אומרת התורה (שמות כב, ל): "וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ". מדוע ולמה? מה יש לי עם הבולדוג הזה? ולמשך כמה זמן מובטח לכלב שיקבל את הטרפות? שנה? שנתיים? מאה שנה? לא! לעולם ועד! ולמה מגיע לכלבים? מה קרה? התשובה: משום שביציאת מצרים הם שתקו, כנאמר (שם יא, ז): "וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ".

היה לכלבים מספיק סיבות לנבוח. הגמרא (ברכות ג ע"א) אומרת שבמשמרת השנייה של הלילה, בחצות, כלבים צועקים. והם שתקו. עוד אומרת הגמרא (בבא קמא ס ע"ב), שכשמלאך המוות בא לעיר הכלבים בוכים. וכאן מלאך המוות הסתובב והרג את הבכורות המצריים והם שתקו.

עוד מובא בטור, שטבע הכלבים הוא שאם הם מריחים נבלות, הם לא יכולים להתאפק, אלא נובחים בלי הפסקה. וכאן היו נבלות בשפע והם שתקו. בעוד ש"וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם" – הכלבים היו בתענית דיבור… אכן מגיע להם שכר.

אבל, נשאלת השאלה: ריבונו של עולם, איפה היחסיות? כמה זמן הכלבים שתקו? שעה? שעתיים? גם אם ננקוט כדברי המדרש שהבכורות המצריים גססו מחצות עד עלות השחר, כמה זמן זה? ארבע שעות. ועל השעות האלו איזה שכר הם קיבלו? א. הם זכו לומר פרק שירה בכל יום. ב. מהצואה שלהם מעבדים עורות לספר תורה ולתפילין. ג. הם מקבלים את הטרפות. איפה היחסיות בין שכר הצפרדעים לשכר הכלבים? הצפרדעים קיבלו שכר לחיות עוד שנה שנתיים, והכלבים ממשיכים ומקבלים שכר עד עצם היום הזה? מגיע לכלבים שכר, שיהיה להם לבריאות, אבל איפה היחסיות? בומבה של שאלה.

מכאן רואים – אומר רבי אל'ה לופיאן זצ"ל, שלסגור את הפה ולשתוק, קשה הרבה יותר מאשר לקפוץ לאש! הנה הכלבים שתקו וקיבלו שכר לנצח, והצפרדעים קפצו לאש וקיבלו שכר לשנה שנתיים.

 

אם הגביר מתמודד – הוא יודע מדוע…

ראש ישיבת באר יעקב, רבי משה שמואל שפירא זצ"ל, סיפר סיפור מעניין:

בפטרבורג היה גביר מפורסם, צדיק וירא שמים גדול, שקראו לו גינצבורג. היתה לו קביעות מעניינת: כל ליל יום כיפור היה קונה את פתיחת ההיכל בבית הכנסת הגדול שבו היה מתפלל. כל מי שניסה להתמודד אתו – לא הצליח. הוא היה מרבה במחיר וזוכה. כך – עשרות שנים.

שנה אחת, ביום כיפור, התארח גביר גדול בפטרבורג. האיש היה עם הארץ מדאורייתא ומדרבנן. לפני כל נדרי מתחילים במכירה. הוא נוכח לראות שמיד אחרי שמישהו הציע מחיר – גינצבורג הוסיף עליו, והוא החליט להצטרף למכירה. מישהו הציע 80 רובל, גינצבורג העלה למאה, והוא העלה למאתיים. גינצבורג העלה לשלוש מאות והוא לארבע מאות… כשהלה הציע אלפיים רובל גינצבורג נשבר… הגבאי הכריז "זכה לו" ועשה לו "מי שברך".

נגמר ה"מי שברך", נו כבודו מכובד בפתיחת ההיכל. הנגיד לא מבין מילה אחת. מסתכל על הגבאי כתרנגול בבן אדם. והגבאי מאיץ בו: "נו, בכבוד".

"מה עושים"? שאל את העוזר שלו. "מה זה פתיחת ההיכל"?

כנראה שהעוזר שלו היה תרנגול לא פחות קטן מהבוס, "גם אני לא יודע".

בלית ברירה, פנה לגבאי בעצמו, ושאל: "מה עלי לעשות"?

"פשוט פותחים את ההיכל".

"דבר אלי בעברית לא בטורקית. תסביר לי מה צריך לעשות"?

"פשוט, תעלה על המדרגות, תזיז את הפרוכת, תפתח את ארון הקודש, תוציא ספר תורה ותן אותו לשליח הציבור".

והגבאי הרהר בלבו: "כמה צדק שלמה המלך שאמר (קהלת ט, יא): 'לֹא לַחֲכָמִים לֶחֶם'. הַבּוֹק הזה הוא המיליונר הגדול. לך תעשה משהו".

נגמרה התפילה. הגביר הגדול חזר הביתה עם העוזר שלו. פנה העוזר אל הגביר ושאל: "תמה אני על כבודו. הרי אתה סוחר ממולח ופיקח. מה אתה רב עם גינצבורג – שאחר כך אתה צריך ממנו טובות, ואתה צריך אותו לעסקים? ועוד על מה? על מה שאתה בכלל לא יודע מה הוא? ועוד איזה סכום נתת. אתה נורמלי?"

"איי", אמר הגביר. "אמת! אני לא מבין בזה כלום. דבר אחד אני כן יודע: גינצבורג הוא לא סוחר יותר קטן ממני, יתכן בהחלט שגם גדול ממני. ואם הוא מתמודד על הדבר הזה – סימן שהעסק רווחי וגדול בכל קנה מידה".

כלפי מה הדברים אמורים?

אומר רבי משה שמואל שפירא: הגאון מוילנא זצ"ל, באיגרת המפורסמת שלו, כותב דברים מופלאים ביותר. "על כל רגע ורגע שאדם חוסם פיו זוכה לאור הגנוז שאין כל מלאך ובריה יכולים לשער". בוער לך לומר משהו, עומד לך משהו על קצה הלשון, ואתה שותק, חוסם את הפה, וזה בהחלט לא קל – הנך זוכה לאור הגנוז. זה לא שבת נופש במושב אור הגנוז… זה אור הגנוז בעולם העליון שאין מלאך ובריה יכולים לשער.

ממשיך הגאון וכותב דבר מפליא: "ובזה יכופר לו כל עוון וניצול משאול תחתית". זאת ועוד: "והעיקר לזכות לעולם הבא בשמירת פיו, וזה יותר מכל התורה כולה"! יותר מהכל! איך אמר הגביר האורח? אם גינצבורג המיליונר משקיע – סימן שהעסק משתלם. יש גביר יותר גדול מהגאון מוילנא? ואם הוא אומר לנו "ובזה יכופר לו כל עוון וניצול משאול תחתית, וזה יותר מכל התורה כולה" – הוא יודע מה שהוא אומר.

רק מה הבעיה? מגיע היצר הרע, הוא השטן הוא מלאך המוות. ואומר: מה רוצים מאתנו? שנסגור את הפה ונהיה אלמים? בשביל מה בראו לנו פה?

התשובה פשוטה וחד משמעית: זה פשוט לא נכון! אף אחד לא מבקש מאתנו להישאר אילמים! אפשר לדבר כמה שרוצים, אלא שמבקשים מאתנו לשמור על הפה ולדבר באופנים המותרים.

ולמעשה בכל דבר ביהדות, אם זה בנושא צניעות, או כשרות, וכיוצא בזה – אפשר להרגיש הכי מסכן בעולם, ואפשר להרגיש הכי מאושר בעולם.

 

שיניים בריאות בזכות שמירת הפה

בבני ברק, ברחוב ראב"ד, גר הרב ראובן נויבירט מהגמ"ח, אחיו של בעל ה"שמירת שבת כהלכתה". הוא סיפר סיפור מאוד מעניין:

אביהם היה רב חשוב בגרמניה, ופעם אחת הוא נסע לנופש, לכמה שבועות,  כדי להתאוורר.

כשחזר לגרמניה, עבר ליד ראדין לקבל ברכה מה"חפץ חיים" זצ"ל, שכבר עבר אז את גיל תשעים ושלוש, ושכב על המיטה. ה"חפץ חיים" הכיר אותו, והאב סיפר לו שהוא חוזר מנופש, וכבר כמה שבועות שלא היה בעיירת מגוריו. "מה מציע לי החפץ חיים לספר לתושבי העיירה שלי כדי לחזק אותם?" שאל אותו האב.

ואביהם המשיך וסיפר: "הישיש, ששכב על המיטה, אמר לי: 'תתקרב אלי ותפתח לי בבקשה את הפה'. נבהלתי מאד: מה, אני אפתח לחפץ חיים את הפה? אני אכנס ללוע הארי? אבל החפץ חיים ציווה אותי…

"ניגשתי ופתחתי לו את הפה. והחפץ חיים אמר לי: 'תסתכל לי בבקשה בתוך הפה עמוק'. הסתכלתי וראיתי שתי שורות של שינים צחורות ומסודרות. והסבא קדישא הורה לי: 'ספור לי בבקשה כמה שיניים אתה רואה? האוירה הייתה מחשמלת. כמה שינים יש ליהודי בפה? ל"ב.

"ספרתי, היו לו שלושים ושתיים שיניים בפה! ואז חייך אלי החפץ חיים ואמר: 'ספר לעדתך שראית בעיניים שלך ישיש שבורא עולם שמר לו על השיניים! וזאת משום שהוא שמר על הפה שלו!

 (דורש טוב)