על ידי התורה מקבלים ידיעה באור השכינה

וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וכו' וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'  (ו  ז)

כי ה' יתברך לית מחשבה תפיסה ביה כלל. אבל אנחנו עמו בני ישראל משיגים אור השכינה, על ידי התורה והמצוות שנתן לנו הקב"ה. וזה לקחתי אתכם לי לעם וכו'- וליתן לכם התורה-  ועל ידי זה וידעתם כי אני ה'- יהיה לכם ידיעה מאור השכינה.

(קדושת לוי)

 

ולמה לתנין, לפי שפרעה אמר על עצמו: התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו

וְהוֹצֵאתִי, וְהִצַּלְתִּי, וְגָאַלְתִּי, וְלָקַחְתִּי. ד' לשונות של גאולה כנגד ד' מלכיות ובאחרון כתיב ולקחתי כנגד אדום וע"כ כתיב ביה ולקחתי כאדם הלוקח בחזקה שהוא קשה מכולם.

וְהוֹצֵאתִי, וְהִצַּלְתִּי, וְגָאַלְתִּי, וְלָקַחְתִּי בגימ' זה עני בישראל לא יפחתו לו מארבע כוסות

וַאֲנִי אַקְשֶׁה. ועליו נאמר עם עקש תתפתל בגי' מלך מצרים

וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי פַרְעֹה יְהִי לְתַנִּין. ולא אמר ויהי אלא אחר שהשליך אותו אמור למטה יהי תנין כדי שישמע פרעה שעל פי דבורך יחזור לתנין. ולמה לתנין לפי שפרעה אמר על עצמו התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו ורמז לו כשם שזה היא תנין וחזר להיות עץ יבש כן יחזור פרעה להיות עפר רימה ותולעה

וְעָלוּ וּבָאוּ בְּבֵית וגו' וּבְבֵית עֲבָדֶיךָ וּבְעַמְּךָ. הרי הקדים עבדים לעם ובתר הכי כתיב ובכה ובעמך ובכל עבדיך והיינו טעמא כשלקו בגופן כדדרשינן מובכה שהיו מקרקרין בגופן אז לקו הוא והעם תחלה שהיו בעצה, כדכתיב ויאמר אל עמו ואח"כ בעבדיהם, אבל כשעלו נכנסו תחלה בביתו ובבית עבדיו ואח"כ בעמו

הַקֹּלוֹת יֶחְדָּלוּן וְהַבָּרָד לֹא יִהְיֶה עוֹד. אבל לא אמר על הקולות שלא יהיו עוד כי יהיו במתן תורה

(בעל הטורים | פנינים מתוך פירוש 'בעל הטורים' על הפרשה)

 

וארא | הַכָּרַת הַטּוֹב

מי שהוא כפוי טובה אינו בגדר אדם

הגרי"ז מבריסק אמר שיש הבדל בין אדם שהוא כפוי טובה, לאדם שלקוי במידה אחרת, שמי שהוא בעל גאוה או אכזרי הוא אדם שאינו שלם וצריך תיקון והשלמה, אך מי שהוא כפוי טובה אינו בגדר אדם כלל. וכעין זה כתוב ברמב"ן בפרשת האזינו שהמשלם רעה למי שהיטיב עמו נקרא נבל, ויתכן שנקרא כך משום שהוא נופל מבני אדם, וכמו נבילה שנקראת כך כי נפלה לארץ ומתה.

וראה בנדרים (כ"ד) 'לא כלבא אנא דמיתהנינא מינך ולא מיתהנית מינאי'.

תכלית האזהרה במה שנתכבד בו ונשתמש בו שלא יהרהר לבזותו כלל

חובת הכרת הטוב היא אף לדומם, וכמו שמבואר בפרשה שמשה לא הכה את היאור במכת דם ובמכת צפרדע משום שהיאור הגין עליו כשהושלך לתוכו, וכן במכת כינים משה לא הכה את עפר הארץ כיון שהוא הגין עליו כשהרג את המצרי וטמנו בחול.

במסכת בבא קמא (צ"ב:) כתוב שבור ששתית ממנו אל תשליך בו רגב אדמה.

וכתב שם המאירי, שאף על פי שראוי להיזהר שלא לבזות שום אדם בעולם, מ"מ ראוי להיזהר בזה תכלית האזהרה במה שנתכבד בו ונשתמש בו שלא יהרהר לבזותו כלל וכל העושה כן יורה על פחיתות מידה וסגנון טבע פחות ונמאס, דרך צחות אמרו בירא דשתית מיניה לא תשדי ביה קלא. וראה במכתב מאליהו ח"ג עמוד 101.

רבי יהונתן אייבשיץ אמר שאילו בני אדם לא היו כפויי טובה לא היה עולה בליבם לעשות דבר רע, כי ה' נתן לו בגד ואיך יגמול למולו להמרות דבריו ולא לעשות ציצית כראוי, ה' נתן לו לשון מדברת ואיך יגמול לדבר דיבורים אסורים, ולכן הנזהר שלא להיות כפוי טובה לא במהרה יחטא. (יערות דבש)

כשנכנס האדמו"ר מקלויזנבורג להיכל המתיבתא

לפעמים כשנכנס האדמו"ר מקלויזנבורג להיכל המתיבתא והיה רואה ערימות ספרים שנערמו על השולחנות, העיר לתלמידים שצריך לנהוג יותר כבוד בספרים, ואמר שמלבד עצם החובה לנהוג כבוד בספרים הקדושים יש פה גם כן עניין של הכרת הטוב לספר ומחברו.

פעם הגרא"מ שך היה אמור לדבר בפני ראשי ישיבות קטנות, ואף שהחינוך הטהור היה בראש מעייניו ביטל את הגעתו מפאת חולשתו הרבה, ובאותו יום אף לא קיבל קהל, ועם כל זאת נסע לניחום אבלים על פטירת הרבנית קוק מטבריה, וכשנשאל על כך השיב, שחובת הכרת הטוב דוחה את כל השיקולים, וראה את עצמו כאסיר תודה כיון שכאשר הוא התגורר בירושלים, היה מרן הגרי"ז מוטרד מאחד מבני משפחתו, והרבנית קוק נטלה את הלה תחת חסותה ודאגה לו במסירות, ובכך הסירה טירדה מהגרי"ז, והגרי"ז היה פנוי יותר לשוחח עם הגרא"מ בלימוד – ועל כך חש הגרא"מ הכרת הטוב. (הג"ר שמחה קוק, לולי תורתך)

שזהו גדר גדול ועיקר גדול בכל ענייני ועיקרי הדת

בבראשית רבה כתוב "בראשית ברא", בשביל מצות ביכורים שנאמר בה "ראשית ביכורי אדמתך" ברא אלוקים את השמים כו'.

וצריך להבין מה גדלה מצוה זו שעליה לבדה נברא העולם, וביאר האלשיך שכוונת מצוה זו היא שלא נאמר כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, אלא נקח מראשית כל פרי האדמה ונשים בטנא ונוליך עד מקום כבודו יתברך, כאומרים לא לנו ה' לא לנו כי הכל שלך, וממנו הכל, ולכן עושים את כל הכבוד המוזכר במשנה בביכורים (פ"ג) כגון שור שקרניו מצופות זהב וכו' למען יורו כי אינם כפויי טובה אלא מכירים שהכל שלו. וכל העולם אשר ברא בעבור האדם לא היה כי אם למען יחזיק לו טובה ויהללנו ולא יהיה כפוי טובה, ובזה תלוי קיום כל התורה, ולכן מובנים דברי המדרש.

עוד כתב שזהו גדר גדול ועיקר גדול בכל ענייני ועיקרי הדת, כי בו תלוי כל עבודת האלוקים להכיר כי הנשמה לו יתברך והגוף פעלו וכולנו עבדים לו יתברך. (תורת משה כי תבוא עיי"ש באורך).

 

יצאתם מדעתכם?! אתם לא רואים שעם כל מכה יוצאות עוד ועוד צפרדעים?

הגה"צ רבי אריה שכטר זצ"ל: מכת צפרדע החלה על ידי צפרדע אחת, כבדה ורחבת-ממדים, שדשדשה לאיטה מן היאור. המצרים בקשו לגרש את הצפרדע הענקית שהסתננה לארצם והחלו להכות אותה מכל עבר במלא המרץ. אולם עם כל מכה, הגיחו ממנה עוד ועוד צפרדעים, שמילאו את ארץ מצרים בהמוניהן.

לכאורה, לו אדם הגיוני היה עומד מן הצד וצופה במעשי המצרים, הוא היה אמור לפנות בשאלה הבאה: "מה אתם חושבים לעצמכם? יצאתם מדעתכם?! אתם לא רואים שעם כל מכה יוצאות עוד ועוד צפרדעים? המכות לא מועילות מאומה, הניחו לצפרדע לנפשה ותמזערו את המכה!"

אבל זה טבעו של האדם. כאשר הוא פועל מתוך כעס ושכרון חושים, הוא מאבד את שיקול דעתו ומכה לכל עבר בלי שמץ היגיון וללא קורטוב תועלת.

מרן בעל ה"קהלות יעקב" מבאר, כי מציאות דומה מתרחשת בכל מריבה ומחלוקת. כאשר אדם רואה כי חברו פועל נגדו, הוא לא טומן את ידו בצלחת, אלא מחזיר לו מנה אחת אפים. לאחר מכן, החבר מחזיר לו וחוזר חלילה, עד ששני בעלי המריבה יוצאים ב'שן ועין', ואש המחלוקת מתלהטת ומתמשכת.

כאשר פונים לאחד היריבים ומנסים להכניס בקרבו מעט היגיון: "תהיה בשקט, אל תגיב, מה אתה צריך עוד הכפשות וביזיונות?"! הוא משיב בחמה עיוורת: "לא! הוא עשה לי, אני אראה לו מה זה!" כך, עם כל מכה שאחד מהם נותן לרעהו, מגיחות המוני 'צפרדעים' חדשות, ואש המחלוקת מתעצמת ומתגברת עד אינסוף. לכן בכל מחלוקת, חיכוך ומריבה צריכים לזכור את הפסוק: "ואהבת לרעך כמוך אני ה'" זה אכן לא קל לבלום את הפה בשעה שהזולת מפיץ עליך שמועות שווא ומשמיץ אותך ברבים. אבל אם אדם זוכר כי "אני ד'", הקב"ה מביט בכל המתרחש ורואה כיצד אתה לא מגיב לכל ההשפלות וההלעזות, קל יותר לנצור את הלשון ולהיות מהנעלבים ואינן עולבים.

(מתוך "אריה שאג" פורים פסח)

 

פרעה ציפה לראות משהו עוצמתי, משכנע, רציני ביותר, לא משהו פחות מאיזשהו צונאמי…

וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיַּעֲשׂוּ כֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה'  (ז י)

רבי נח וינברג זצ"ל, ראש ישיבת 'אש התורה', שואל בספרו "תורה וחיים": מה החידוש ב"ויעשו כן" – שמשה ואהרן הלכו בשליחותו של הקב"ה ועשו את האות לפני פרעה? אמת, נכון הדבר, מפחיד היה להיכנס לפני פרעה הרשע והאכזרי, אבל סוף סוף משה ואהרן הלכו בשליחותו של הקב"ה! וכי יש צורך לשבח אותם שהם מילאו את שליחותם והלכו ועשו את מה שהקב"ה ציווה אותם?  ומבאר, פלאי פלאות, ביאור עם מוסר השכל גדול עבור כל אחד ואחד מאתנו:

כשמשה ואהרן באו לפרעה ובישרו לו שהם באים בשליחות הקב"ה ויש בידם אות ומופת, פרעה ציפה לראות משהו עוצמתי, משכנע, רציני ביותר. הקב"ה שברא את העולם בכבודו ובעצמו לא יעשה משהו פחות מאיזשהו צונאמי… והנה, הוא רואה שהאות הוא: מטה נהפך לנחש…

פרעה פרץ בצחוק. כך מסופר במדרש (שמות רבה פרשה ט, ו): "באותה שעה התחיל פרעה משחק עליהם ומקרקר אחריהם כתרנגולת, ואומר להם: כך אותותיו של אלוקיכם? בנוהג שבעולם בני אדם מוליכים פרקמטיא למקום שצריכים להם, כלום מביאים מורייס לאספמיא? דגים לעכו? אין אתם יודעים שכל הכשפים ברשותי הם. מיד שלח והביא תינוקות מן אסכולי שלהם ועשו אף הם כך. ולא עוד אלא קרא לאשתו ועשתה כך".

אנחנו קולטים מה הלך שם? פרעה צחק על משה ואהרן בפרצוף… הם עושים נס, בשם אלוקים, שכל ילד מצרי בגילאי גן יודע לעשות… ולא רק ילדים, גם אשתו פאטמה עשתה אותו בקלות… נקל לשער את הביזיון שהיה למשה ולאהרן. זה כמו שהם באים למכור קרח לאסקימוסי… פרעה מצפה מהם לראות נס אלוקי בקנה מידה אדיר, והם בסך הכל הופכים מקל לנחש.

משה ואהרן ידעו היטב שזה מה שיקרה. שהם יאלצו לעמוד בפני פרעה, בפני המכשפים וכל השרים, ולעשות מעצמם צחוק… מ שום כך התורה משבחת את משה ואהרן ואומרת: "ויעשו כן". הם לא שתו לבם לְחִצֵּי הלעג והצחוק, ועשו בשליחות ה' את מה שתינוקות מצריים בגיל ארבע יודעים לעשות.

ומה קרה בסוף? הקב"ה הפך לפתע את כל הקערה על פיה. "וַיִּבְלַע מַטֵּה אַהֲרֹן אֶת מַטֹּתָם" – מטה אהרן, לאחר שחזר ונהיה לְמַטֶּה, בולע את מטות כולם! בשלב הזה פרעה נאלם דום. הוא נתקף פחד ואימה. הוא נאלץ להודות שכאן כבר יש משהו… ולמרות זאת – "וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה".

(רבי אריה יודלביץ' שליט"א – נאה דורש)

 

מי יודע כמה זמן עבר עד שהמצרים היו מסוגלים לאכול לחמניה

וַיַּחְפְּרוּ כָל מִצְרַיִם סְבִיבֹת הַיְאֹר מַיִם לִשְׁתּוֹת כִּי לֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מִמֵּימֵי הַיְאֹר (ז, כד)

הגאון רבי מנשה ישראל רייזמן שליט"א: הקשה רבי שלום תאומים זצ"ל בספרו "אור התורה": מה סברו המצרים להרויח על ידי החפירות הללו? הרי אפילו הרוק שבפיהם הפך לדם, וכיצד טעו לחשוב שאם יחפרו בצדי היאור ימצאו מים זכים וראויים לשתיה? בנוסף קשה: מדוע התורה כותבת "כי לא יכלו לשתת ממימי היאור", הרי ברור שכיון שהמים הפכו לדם הם לא יכלו לשתות מהם!

אלא שכאן באה התורה ללמדנו, שגם לאחר שחלפה מכת דם, נותרה בלב המצרים טראומה נוראה מאותם ימים שבהם ראו כיצד היאור שבו התפארו מלא בדם ובדגים מתים, והצחנה הנודפת ממנו בלתי נסבלת, ועל כן גם לאחר שחלפה המכה והמים שבו למראיתם, הם לא היו מסוגלים לשתות ממנו מים.

משל למה הדבר דומה, לאדם שיקח מים מהביוב, יכניס אותם למכונה, ובסוף התהליך יתקבלו מים זכים. האם הוא יהיה מסוגל לשתות מהם?

כך גם לאחר שעברו מספר חודשים ממכת דם, עדיין לא היו המצרים מסוגלים לשתות מים מהיאור, וזהו שאמרה התורה "ולא יכלו לשתות ממימי היאור" – דהיינו שלא היו יכולים לשתות ממנו גם לאחר שמימיו שבו למראיתם כבתחילה, ולכן הוצרכו לחפור בצידי היאור כדי למצוא מקורות מים אחרים.

ולא רק במכת דם היה כך: תוך כדי הבריחה מהאריה במכת ערוב, עדיין היו המצרים מגרדים בראשם באופן אוטומטי מפני הכינים זכרונם לברכה, וכשעמדו דום בשלושת ימי האפלה, מה עבר במוחם? הצפרדעים! מי יודע כמה זמן עבר עד שהמצרים היו מסוגלים לאכול לחמניה, כי הרי כשאכלו אחת כזו לפני זמן לא רב, התמלא פיהם בריר ירוק כתוצאה מביס באוזנה של הצפרדע…  וכך מכל מכה נשארו למצרים צלקות נפשיות נוראות, והטראומה ליוותה אותם עוד זמן רב.

(מתוך הספר – נאה דורש)

 

יש לדקדק בלשון הכתוב "וגם אני שמעתי", מי עוד שמע?

וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל  (ו ה)

יש לדקדק בלשון הכתוב "וגם אני שמעתי", מי עוד שמע?

אומר ה"חתם סופר": לא רק הקב"ה שמע את הנאקה של בני ישראל אלא כל אחד מבני ישראל שמע את הנאקה שיצאה מפי חברו. כאשר הקב"ה רואה שהאחד קשוב לצרתו של השני, כואב את כאבו – גם הוא קשוב לצרתם של ישראל ושומע את נאקתם.

מונחת כאן עצה נפלאה איך אפשר לזכות לישועה, גם מי שאולי על פי דין לא מגיעה לו ישועה. בני ישראל היו שקועים במצרים במ"ט שערי טומאה. על פי דין אולי לא היה הגיע להם להיגאל. אף על פי כן הם זכו לישועה בזכות החסד שעשו אחד עם השני. מי שעושה חסד עם חברו – הקב"ה עושה אתו חסד ומחיש לו את הישועה שהוא זקוק לה.

(הגאון רבי גואל אלקריף שליט"א – שש באמרתך)