מאת: הרב עמרם בינעט
וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם (ו יב)
האמת שכבר היה לי מאמר כמעט מוכן לפרשת וארא, אבל אז הקרה ה' לידי סיפור שגרם לי לשנות את התוכנית וללכת לכיוון שונה, ומעשה שהיה כך היה.
יצאתי מהבית כמידי ערב כדי למסור את השיעור הקבוע שלי ב'ירושלמי' וכן ב'עמוד היומי'. התוכנית היתה שאחרי השיעור ותפילת ערבית, אני ממשיך לאולם שמחות השוכן כאן בעיר, בו מתקיימת באותו ערב חתונה שבה אבי הכלה הוא בן דוד שלי, ולא סתם בן דוד אלא גם כזה שמתגורר בסמוך אלינו, כך שברור מאליו שבחתונה כזאת אני משתתף, ויותר מ-5 דקות.
סיימתי את השיעור, ובעודי מתארגן לתפילת ערבית מצלצל הטלפון, על הצג אני רואה שמתקשרים מהבית. הבת שלי, ילדה בת שש על הקו. בוכה! שאלתי אותה מה קרה ולמה היא בוכה, והיא משיבה לי "אין אף אחד בבית!". לרגע נחרדתי. ילדה בת שש לבד בבית? אוי ואבוי!
אבל מאחר ואני מכיר את בני ביתי ויודע שדבר כזה לא יכול להתחולל, ביקשתי ממנה שתסביר לי למה היא מתכוונת. "את ממש לבד?", שאלתי, "הרי יש לך אח בן 14 ועוד אחד בן 12 שאמורים להיות עכשיו בבית. איפה אמא? אולי היא באמת הלכה לחתונה, אבל יש עוד ילדים…".
הילדה מתאוששת מעט מהבכי ומאשרת שאכן, שני אחים נמצאים בבית, אבל… "הם לא רוצים להגיד איתי קריאת שמע".
זה כבר סיפור אחר…
ביקשתי שתעביר את הטלפון לילד הגדול מביניהם, והוריתי לו לומר קריאת שמע עם הילדה, אבל הוא הסביר לי שהוא ניסה להגיד איתה קריאת שמע והיא לא מוכנה, היא רוצה לומר דווקא עם אבא או עם אמא… "בסדר גמור", אמרתי לה, "אני אגיד איתך קריאת שמע!". הילד שם את הטלפון על מצב של 'רמקול', ואני פתחתי סידור והתחלתי לומר קריאת שמע, כשהיא אומרת יחד איתי מעבר לקו, לאחר מכן איחלתי יפה ליל מנוחה וחלומות מתוקים, והיא הלכה לישון שמחה ורגועה.
עד כאן המקרה שקרה…
כשניתחתי את המקרה הזה שמתי לב שהילדה בעצם התחילה בטענה שאין אף אחד בבית! למה היא התכוונה? היא התכוונה שהיא רוצה לקבל קצת תשומת לב של אבא או אמא, לפני שהיא הולכת לישון, ואף לא אחד מבין שניהם נמצא בבית כדי לומר איתה קריאת שמע ולתת לה את ההרגשה הטובה שהיא רגילה לקבל לפני השינה.
טוב סליחה, אני הולך
יש בדיחה ידועה, ומאחר וזאת 'ליצנותא דעכו"ם, נספר אותה בהקשר זה…
אחד הגיע לבנק וניסה למשוך כסף מהחשבון שלו: "למה הם יכולים למשוך ואני לא יכול???"?
הסביר לו הפקיד באדיבות: "אדוני אין לך כסף בחשבון ולכן אתה לא יכול למשוך".
הלה המשיך להטריד ולדרוש שיביאו לו כסף, בא פקיד יותר בכיר, ועוד אחד, והלקוחות האחרים בבנק, כולם ניסו לומר לו שאין לו כסף בחשבון, והוא מסרב להבין.
פתאום הגיע המנקה הערבי של הבנק, וראה את ההתגודדות. "מה קרה פה", הוא שואל, וסיפרו לו שיש כאן לקוח שרוצה כסף ולא מבין שאין כסף בחשבון שלו.
הציץ המנקה לרגע, וראה שמדובר בלקוח מהעם שלו… "תנו לי", אמר להם, "אני אסביר לו!!!".
הציבור לא הבין מה יכול המנקה לעשות מה שאחרים לא עשו, הרי אותו אחד שמתלונן מבין עברית מצוין, הוא לא צריך שיסבירו לו בערבית…
המנקה ניגש אליו ו'מוריד' לו שתי סטירות מצלצלות: "אין לך כסף בחשבון", הוא אומר ומוסיף בעיטה, "לך מפה!!!". הלקוח שומע, ואומר "אה, באמת אין לי כסף בחשבון? טוב סליחה, אני הולך".
הנוכחים נדהמו ואמרו לו, רגע רגע, אבל אנחנו כבר חצי שעה אומרים לך שאין כסף בחשבון, למה לנו אתה לא מאמין ורק למנקה אתה מאמין? השיב להם הלקוח הערבי: "אתם אמרתם לי, הוא הסביר לי!".
ועכשיו נחזור למציאות…
לא פעם, אנחנו אומרים משהו לילד, ולאחר מכן אנחנו מתפלאים שהוא לא שמע בקולנו, ואני אתן כמה דוגמאות:
אבא חוזר הביתה, ואמא מספרת לו בטרוניא שהיא ביקשה מהילדה בת ה-14 להוריד את הזבל, אבל היא מתעלמת.
לכאורה זאת חוצפה שאין כדוגמתה. מה זאת אומרת? אמא אומרת לך להוריד את הזבל ואת לא מורידה? אוי ואבוי, מי חינך אותך ככה!!!
אבל אם נפתח את הסיפור ונבדוק, נגלה שזה לא בדיוק ככה. אמא היתה באמצע להכין מרק ירקות לארוחת ערב, וכשסיימה לקלף את הירקות היא אספה את כל הקליפות והשליכה לפח האשפה שהתמלא על גדותיו. "תורידי את הזבל בבקשה", היא קראה בקול לעבר הילדה בת ה-14, שהמשיכה לקרוא והתעלמה מהקריאה, אף ששמעה אותה.
אבל רגע, מי אומר שאמא התכוונה אליה? אולי היא התכוונה לאחותה הצעירה יותר? מי אומר שהילדה בכלל שמה לב שמדברים איתה? היא הרי שקועה בקריאה של סיפר מתח, ועכשיו היא בכלל נמצאת בברצלונה, עוקבת אחרי גיבור הסיפור שבדיוק נכנס לגומחה צדדית כדי לחמוק מהמעקב המתמשך של שוטרי האינקוויזיציה… מה קשור עכשיו לרוקן את הזבל?
אם אמא היתה ניגשת עד אליה, ואומרת לה מטווח אפס, "רחל, תורידי את הזבל", סביר להניח שהילדה המחונכת היתה פשוט סוגרת את הספר ומורידה את הזבל מיידית.
כלומר, בחלק מהמקרים הבעיה היא בצורה שבה הפקודה ניתנת. עצם הצורה שבה אתה נותן הוראה, גורמת לך שתגובה תהיה חוסר ציות.
אני אתן דוגמה נוספת שקרתה בביתי. אנחנו חסידי ויזניץ בית שמש, ואצלנו נהוג לעשות 'ניטל' ב-6 לינואר. לטובת מי שלא מכיר אני אסביר ש'ניטל' זה מנהג שנהוג באירופה זה מאות בשנים, שלא ללמוד תורה בזמן שבו הגויים חוגגים את אחד החגאות שלהם, ומאחר והנוצרים עצמם נחלקו לכמה כתות שכל אחת מהן שמרה את החגא הזה ביום אחר, גם היהודים נהגו שלא ללמוד, כל אחד באותו זמן שאנשי המדינה ההיא הגויים חגגו את החגא שלהם.
ברבות מקהילות החסידים נהוג לשמר את המנהג עד היום ולהימנע מלימוד תורה למשך מספר שעות, באותו תאריך שבו נהגו באירופה.
הבן שלי לומד בישיבה קטנה שבה שמרו השנה את ה'ניטל' ב-5 בינואר, יום קודם למה שנהוג בויזניץ.
הוא התקשר אלי מהישיבה ושאל אותי מה לעשות, האם לנהוג כמו שנוהגים בישיבה או כמו שנוהגים אצלנו בקהילה.
האמת שהשאלה תפסה אותי לא מוכן. מה באמת צריכים לעשות? חככתי מעט בדעתי ואמרתי לו שאני חושב שכדאי שינהג כמו שנוהגים בישיבה, ולא יפרוש מהציבור כי הרי בסופו של דבר זה מנהג, ולכן כדאי שינהג כמו שנוהגים בישיבה.
ורואה שהבן שלי יושב על הספה וקורא ספר…
למחרת אני מגיע הבית בצהרים, ורואה שהבן שלי יושב על הספה וקורא ספר… "מה קרה?", נבהלתי, "אתה לא מרגיש טוב? למה אתה לא בישיבה?", והוא משיב לי בפשטות, "בגלל ה'ניטל'".
כמעט כעסתי עליו… הרי אמרתי לו במפורש שיעשה כמו שעושים בישיבה, אבל כששאלתי אותו, הוא אמר לי שהוא לא הבין כך ממני. אני לא אמרתי לו את זה בצורה חדה וברורה, אלא התלבטתי זמן מה ולבסוף אמרתי לו שאני חושב שעדיף שיעשה כך וכך. הוא קיבל את התשובה בצורה אחרת, והבין שבעצם הוא יכול לבחור אם לעשות כך או לנהוג אחרת.
איפה הבעיה? האם הילד לא בסדר? לא ולא! הילד בסדר גמור, זה אני לא בסדר. אם הייתי עונה לו תשובה חדה וברורה, המסר היה עובר מצוין והוא היה נוהג בדיוק כמו שאמרתי לו.
כשהבת שלי אמרה לי ש"אין אף אחד בבית", אני הייתי מספיק בוגר ושקול כדי להבין שכנראה מסתתר משהו אחר מתחת למה שהיא אמרה. אבל כשאבא מדבר לילד שלו, הוא לא יכול לצפות מהילד שיבין מה מסתתר מתחת למה שהאבא אומר. המסר צריך להיות חד, ברור, ובעיקר החלטי!
משה רבינו אומר לקב"ה "ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתיים". לכאורה צריכים לשאול פה שאלה מאוד חזקה.. הרי הקב"ה הודיע למשה רבינו מראש שהוא יכביד את לב פרעה ואת לב עבדיו, ושפרעה לא ייתן לבני ישראל ללכת למדבר כדי לזבוח זבחים, ולכן הוא ייענש במכות קשות שיבואו עליו ועל עמו.
אם כן, למה משה רבינו מתלונן שהוא ערל שפתיים? את מי זה מעניין? הרי פרעה ממילא לא ישמע בקולו, וכי אם נשלח עכשיו את הדרשן הרהוט ביותר כדי להסביר לארגון הטרור חמאס שמוטל עליו לשחרר את החטופים, הם באמת יצייתו לבקשה הזאת? פרעה הוא חמאסניק, למה בכלל צריכים לדבר אליו יפה?
מה התשובה? משה רבינו אומר לקב"ה יש לי בעיה, אני לא יכול להעביר את המסר בחדות. הרי הקב"ה כן רוצה לנהל פה סוג של מו"מ עם פרעה, ולאפשר לו לציית להוראה, כדי שאחרי שהוא יסרב, העונשים שיבואו עליו יהיו מוצדקים.
אבל אם המסר לא עובר בצורה טובה, זה לא נקרא לבקש! זה לא נקרא לצוות! בשביל מה אתה בכלל שולח אותי לדבר עם פרעה? הרי אני לא יכול למלא את השליחות, וממילא אין פה ציווי בכלל. רוצה להעניש את פרעה בכל מקרה, בבקשה, אבל איך אני, משה, קשור לסיפור, אני הרי לא תורם פה דבר וחצי דבר!
הקב"ה קיבל את הטענה ושולח את אהרן לדבר, עכשיו המסר עובר בבהירות, עכשיו יש בקשה ברורה עם ציווי מוחלט, ולצידו אזהרה ברורה לגבי העונש שיבוא במידה ולא יהיה מענה הולם. זה נקרא לדבר, וכשפרעה מסרב לשמוע ולציית, הוא מקבל את העונשים הללו בדין ובצדק.
להבדיל אלף אלפי הבדלות, המסר שלנו לילדים צריך להיות חד וברור, כשאנחנו רוצים שהילד יבצע מטלה, היא צריכה להיות ברורה מאוד. אין דבר כזה "תשטוף כלים"! צריכים לומר לו איזה כלים. תשטוף את הכלים החלביים, ותנקה את השיש" או אני רוצה שתשטוף גם את החלבי וגם את הבשרי".
כשאתה רוצה שהילד שלך יימנע מלעבור את הכביש לבד, אל תגיד לו "זה מסוכן לעבור את הכביש לבד בגיל שלך", אלא "עד שלא תהיה בן 11 אני לא מרשה לך לעבור את הכביש בלי ליווי מבוגר!".
ההוראה צריכה להיות חדה וברורה, וכך גם האכיפה שלה. כלומר, אם הילד כן הפר את ההוראה ועבר את הכביש לבד, במידה ואבא או אמא רואים את זה, חייבת לבוא סנקציה מיידית, אם אמרת לילדה להוריד את הזבל והיא לא הורידה, צריך להיות לזה מחיר, אבל בתנאי שההנחיה ניתנה בצורה ברורה, חדה והחלטית.