דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים נֵלֵךְ בַּמִּדְבָּר" (ח, כג)
בתקופת מלחמת העולם הראשונה הלך ונחלש שלטונם של הטורקים בארץ ישראל. הם היו עסוקים במספר רב של חזיתות, ולא היו להם המשאבים הנדרשים כדי לאכוף את השליטה שלהם בישראל. המצב הזה יצר ואקום, שלתוכו נכנסו מעצמות אחרות, וכך נוצר מצב שבו לקונסול הרוסי בישראל וכן לקונסול האוסטרי בארץ, היה כח שלטוני אדיר, שאפשר להם לעשות ככל העולה על רוחם, מבלי לתת על כך דין וחשבון.
באותם ימים, היה לקונסול הרוסי בארץ עוזר יהודי בשם סוניאק. הלה היה איש חזק ותקיף מאוד, הוא לא נשא פנים לאחיו היהודים, והתנכר לאמונת אבותיו. כשהיה צועד ברחובה של עיר בירושלים עיר הקודש, והאקדח הענק שלו תלוי על חגורתו, השתדלו כולם לעבור לצד השני של הרחוב, כדי שלא להיתקל באיש הקשוח והמסוכן.
פעם אחת יצא סוניאק בעיצומו של יום השבת, וטייל ברחוב יפו. בצדי הכביש ישבו להם ה'שבאב' נערים ערביים, והציעו את מרכולתם, מוצרי סידקית ומזון. חלקם הציעו שירותי צחצוח נעליים, מקצוע שהיה אז נפוץ מאוד. כל אחד שצעד ברחוב היה יכול לסור בכל רגע נתון לאחד ממצחצחי הנעליים, לתת לו כמה גרושים ולהמשיך בדרכו כשנעליו צבועות ביסודיות בצבע שחור מבריק.
כמובן שביום השבת, נמנעו היהודים מלתת לערבים לצחצח את נעליהם. הרי יש בכך איסור של ממש, 'אמירה לנכרי' ואף יהודי לא יקל ראשו בעניין. אבל סוניאק הרי התנכר לאמונת אבותיו ולא ראה שום סיבה להימנע מכך, הוא ניגש לאחד ממצחצחי הנעליים, והושיט את רגלו, כדי שהלה יבצע את עבודתו.
היהודים שצעדו ברחוב באותה עת הזדעזעו עד עמקי נשמתם מהמעשה הנפשע של אותו יהודי, כיצד יכול צאצא לאברהם יצחק ויעקב לחלל ולבזות כך את קדושת השבת בפאתי ירושלים, פלטרין של מלך? אבל כמובן שאיש לא העז לומר מילה, אבות החזיקו בכפות ידי בניהם, אימהות תפסו את בנותיהן, ומיהרו להתרחק מהמקום, כדי שנפשם הרכה של הילדים לא תיפצע מהמחזה המזעזע הזה.
אבל היה שם יהודי אחד, רבי נחום יצחק לוי, שרוח אחרת היתה עימו. כשראה את סוניאק היהודי פונה לצחצח נעליים בעצם יום השבת, החיש ר' נחום יצחק את צעדיו, התקרב לסוניאק, ובלי אומר ודברים הנחית על לחיו סטירה מצלצלת, בעוצמה כזאת שסוניאק כבר חשב לספור כמה שיניים נעקרו מפיו.
דממת מוות השתררה ברחוב. היהודים שהבחינו במחזה, בטוחים היו שהם עומדים להיות עדים למחזה מזעזע עוד יותר. בעוד רגע ישלח סוניאק את ידו אל האקדח התלוי על מותנו, ישלוף אותו במהירות וללא אומר ודברים ישלם לר' נחום יצחק על המעשה אשר עשה…
סוניאק אכן שלח יד לעבר האקדח, מישש אותו לרגע, ולבסוף עצר, נשם נשימה עמוקה ופנה לביתו כשזנבו מקופל בהכנעה, מבלי שאפשר לנער הערבי להשלים את צחצוח הנעליים.
לא זו בלבד, אלא שמאותו יום ואילך החל סוניאק לנקוט בצעדים שהעידו על התחזקותו ביהדות. הוא זרק מביתו את כלי הבישול שבהם היו בלועים מאכלי טריפה, וקנה במקומם כלים חדשים, בהם הקפיד להפריד בין בשר לחלב. הוא החל לפקוד מעת לעת את בית הכנסת, חבש כובע לראשו וכעבור תקופה כבר היה בעל תשובה לכל דבר ועניין.
לימים שאלו אותו: מה קרה שם? איך הבלגת כך על ההשפלה הנוראה?
השיב סוניאק: "אני הכרתי את רבי נחום יצחק, הוא לא יהודי טיפש. הוא סוחר ממולח וידע היטב מה הכוחות שלו ומה העוצמות שלי, והוא ידע שאני מחזיק נשק והוא צפוי לשלם בחייו על המעשה האמיץ שביצע.
אם כך, שאלתי את עצמי, מדוע בכל זאת הוא בחר לעשות את מה שעשה???
הרגשתי שיש איזושהי אמת פנימית שגרמה לו לשים נפשו בכפו ולהביע את המחאה שלו בכל מחיר, גם אם ישלם עליה בחייו. הבנתי שמפעפע בתוכו משהו שחזק יותר מהרצון לחיות,
זה זעזע אותי, וזה מה שהביא אותי בסופו של דבר לחזור בתשובה".
ברצוני לבאר את מהות הכוח הזה.
טבע האדם שהוא סוגד לאילי הטבע.
התורה מלמדת אותנו בפרשיות אלו על גלות מצרים ויציאת מצרים. והנה כשמגיעים למכת ערוב, פרעה קורא למשה ואהרן, "וַיֹּאמֶר לְכוּ זִבְחוּ לֵאלֹקֵיכֶם בָּאָרֶץ" (ח, כא). אני אעמיד לרשותכם אצטדיון מיוחד, ושם תערכו את טקס שחיטת הקרבנות.
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם נִזְבַּח לַה' אֱלֹקֵינוּ הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ?"
המצרים היו עובדים את הטלה, ואמר משה שאם יזבחו לעיניהם טלה, הלא יסקלו אותם באבנים!
ומדוע קרא לטלה "תועבת מצרים"? רש"י התחבט בדבר, ופירש: "תועבת מצרים – יראת מצרים. ועוד יש לומר בלשון אחר: תועבת מצרים, דבר שנאוי הוא למצרים זביחה שאנו זובחים, שהרי יראתם אנו זובחים".
ומה כן הפתרון לדעת משה רבנו? "דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים נֵלֵךְ בַּמִּדְבָּר וְזָבַחְנוּ לַה' אֱלֹקֵינוּ כַּאֲשֶׁר יֹאמַר אֵלֵינוּ".
התורה הרי לא מספרת סיפורים, כל מילה בה היא נבואה לדורות. מהו המסר של התורה המונח במילים "כי תועבת מצרים נזבח לה' אלוקינו"?
רבי שמשון רפאל הירש זצ"ל פירש את הענין. הוא אומר זאת בקצרה, וברשותכם אני אוסיף את ההרגשים שהיו לי בדבריו.
כולנו נמצאים ב"מצרים" – אותם מיצרים שכל יהודי עובר, הנסיונות שהיצר מעמידו בהם, ועליו להתמודד מולם.
מצרים הרי היתה ארץ מלאת שפע. היה בה שפע אדיר. הנילוס היה משקה את מצרים ולא נצרכו כלל לגשמים. כשהתורה רוצה להגדיר את סדום כמקום המשובח ביותר, היא אומרת: "כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" (בראשית יג, י). מצרים היא המקום המשובח בעולם. לא בכדי אחרי כל מה שהיהודים עברו שם, התורה מספרת שרק אחד מחמישה רצה לצאת, אבל ארבעה חלקים מעם ישראל לא רצו לצאת ממצרים מחמת השפע הגדול שהיה בה. היו שם פיתום ורעמסס, מגדלי התאומים. עוצמות גדולות היו בארץ מצרים.
טבע האדם שהוא סוגד לאילי הטבע. כשיש כלכלה חזקה, צבא חזק, גיבורים ועוצמות למיניהן, אנשים נמסים ליד העוצמות. המצרים סגדו לאילי הטבע, לעוצמות שבטבע.
אומר הקב"ה ליהודי: אני רוצה שתיקח את אותה "עֵז", לשון עוז, אותם דברים שנראים לך כעוז, כעוצמה וחוזק – ואותם תקריב לי, כלומר תשלוט עליהם.
נראה לך שהם חזקים. השלטון בידם, וגם הפרנסה, ההייטק. לא! תשלוט אתה! הקב"ה רוצה שלא תתפעל. הרי "אני ה' בקרב הארץ", הכל ממני. אל תתפעל מכל הצעצועים האלה.
כשאתה תדע להתגבר על נסיון זה ולהקריב את אותו כח לקב"ה, הרי הטבע מסור בידך!
פרעה אמר למשה רבנו: "לְכוּ זִבְחוּ לֵאלֹקֵיכֶם בָּאָרֶץ" – אפשר לעבוד את ה' "בארץ" – יחד עם כל אורח החיים של אילי מצרים. וההצעות האלה באות אלינו בכל דור ודור, מה'פרעה' של אותו דור: אפשר להיות חרדי, ללמוד תורה ולשמור מצוות, ובמקביל להיות מחובר לעולם שמסביב.
אבל משה רבנו סירב ואמר: לא זו העבודה שלנו! העבודה שלנו היא לשלוט על העוצמות האלה. יהודי יש לו שליטה, הוא מעל הכל. ולשם כך יש צורך בהליכה של שלושה ימים במדבר.
במדבר יש חול וחול ותו לא, ואדם נושא את עיניו לשמים ורואה מי מנהל את כל העולם. בהיותם במדבר, אכלו ישראל את המן, לחם מן השמים, בלי לחרוש, בלי לזרוע ובלי לקצור, ושתו מים מבארה של מרים, הכל ישירות מידיו של הקב"ה. כשחיים כך, פתאום מבינים שכל מה שיש לנו בטבע, עם כל העוצמות – הכל ממנו יתברך. איננו זקוקים לכל העוצמות הללו.
"דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים נֵלֵךְ בַּמִּדְבָּר" – לפני הכל מוכרחים להתנתק ולחיות בידים של בורא עולם.
וְצוּמוּ עָלַי שְׁלֹשֶׁת יָמִים
כך היה בכל הדורות.
אסתר אמרה למרדכי: איך אפשר להתגבר על אחשורוש שיש לו כזו עוצמה, בהיותו שולט על מאה עשרים ושבע מדינות, ועל המן שקיבל מעמד כמעט של מלך? התשובה היא: "לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם" (אסתר ד, טז). קודם כל יש להתנתק מאילי הטבע. אדם מטבעו צריך לאכול ולשתות? – אל תאכלו ואל תשתו שלושה ימים! ומה יהיה? יהודי יודע שהוא מתגבר, וכשהוא מתגבר הוא מקבל עליונות על הטבע.
כשהיתה גזירה, אמר הרמח"ל שבמשך שלושה ימים ילמדו תורה ברציפות, להתנתק מהכל. כך האדם שולט על הטבע ולא הטבע שולט עליו. הוא לא מתפעל מעוצמות.
כוחו של היהודי שהוא חדור מטרה עליונה, האדם נמצא במקום בו הוא חדור מטרה, עשור לפני פטירתו עבר מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל אירוע נורא בו נמצא לו בעיה חמורה בכלי הדם, כבר הבאנו במסגרת מאמרינו כאן מספר פעמים דברים מדויקים כפי ששמעתי משליח ה' העסקן הרפואי הרה"ג ר' זלמן לייב זילבר שליט"א, נראה היה, שבכך תמו חייו, הרופאים בישראל לא נתנו סיכוי להצלחת הניתוח יותר מ-15%, אולם ר' זלמן הביא את הרופא הגדול ביותר לכלי דם בארה"ב שנתן לניתוח סיכויים גבוהים, ולאחר שכתב מרן הגראי"ל שטיינמן למרן הגרי"ש את דעתו שיש לסמוך על הרופא האמריקאי נתרצה מרן לניתוח.
בעת הניתוח היו כמה דרמות בהם הוא הוזקק תוך כדי הניתוח לניתוח נוסף
ואמנם, בעת הניתוח היו כמה דרמות בהם הוא הוזקק תוך כדי הניתוח לניתוח נוסף, מורכב לא פחות, כשלאחר מכן אמר הרופא שהכל יעיל אולי לשנתיים וגם בשנתיים אלו יזדקק מרן למנוחה רבה, את שעות השינה שלו יצטרך לפחות להכפיל, אחרת הגוף יקרוס!.
בחסדי ד' יתברך נותר לפליטת כלל ישראל לעשור נוסף. לאחר ההתאוששות מהניתוח חזר לביתו. הרגלו בשנים מקדם היה, שקם בשעה שתיים וחצי לאחר חצות הליל ומתחיל את סדר עבודתו תורה, תורה, ושוב תורה. לבני המשפחה ברור היה, שעתה, לאחר שהגוף עבר טראומה ונחלש – יוסיף הרב אלישיב כמה שעות שינה לשעות השינה המועטות שלו, אך כמה התפלאו כשראו שבלילה הראשון שחזר לביתו קם בשתיים ורבע!! לתמיהתם מדוע הקדים לקום ענה ואמר בפשטות: "הבורא העניק לי חיים במתנה, וזה בזכות התפילות והחיזוקים של כלל ישראל, אני מחויב לבורא ומחויב לכלל ישראל, זה דורש הוא ממני להוסיף קצת עמל, קצת יגיעה, מדדתי שאוכל להפחית רבע שעה ולהחזיק מעמד!!!"…
ואנו הקטנים שואלים, אולי נכון יותר זועקים: "איך????" הרי הוא כבר היה למעלה מגיל תשעים, עבר ניתוח חמור מאוד, גם הרופא האופטימי אמר שהגוף ידרוש עוד כמה שעות שינה, והוא חי כך כמעט עד סוף חיו, עשר שנים, לא רק שלא הוסיף אלא הפחית?
זה לעומת זה, אבל נקבל נקודת אור:
המגיד הרב אהרן ליזער מספר שנסע במונית ממנהטן למונסי, והנהג מספר לו בדרך שהוא במונית מרויח כסף רב, הוא עשה נסיעות מנוי יורק למונטריאול, ישן שם בלילה וחוזר לניו יורק. זה היה בעיצומו של החורף הקר והוא שאל אותו איך אתה ישן? השיב לו הנהג, כאן במושב האחורי של המונית יש ספסל נוח מאוד לשינה, שאל אותו האם אתה לא מכבה את המנוע, אתה הרי חייב חימום אחרת תקפה תוך כדי שינה?
השיב לו הנהג, לא, אינני משאיר מנוע דלוק, כשאני מחמם את המונית היטב זה מחזיק את חום הגוף 32 דקות, אני ישן 32 דקות, קם ועושה נסיעה חזור לנוי יורק!
"הזדעקתי", מספר הרב ליזער, "32 דקות אחרי נסיעה של 9 שעות, אתה יכול לנהוג עוד 9 שעות?".
והוא עונה כמו שאמריקאי עונה, "אני עושה בנסיעות האלו הרבה כסף!!!"
"למדתי", אומר הרב לייעזר "שכשאדם חדור מטרה הוא לא צריך אפילו שעות שינה, כל מה שלנו נראה כצורך בסיסי קיומי, ולא נוכל להבין איך ניתן בכלל לחיות בלעדיו, האדם החדור מטרה יוותר עליו, והגוף שלו יתן לו את הכוח לעמוד בוויתור הזה מבלי לחוש שהוא ויתר, הוא אפילו שמח לעשות זאת".
כל זה בעולם הגשמי הזמני, אם אנו מדברים על העולם הרוחני, שם כל פעולה זה חיבור למי שאמר והיה העולם, האדם החדור מטרה רוחנית מתגבר על כל אילי הטבע, אין לו צורך בהם כלל וכלל והוא נוסק לגבהים, מקבל כוחות על טבעיים, הרב אלישיב היה חדור מטרה לגדול תלמיד חכם, מול המטרה הזאת שום כוח טבעי לא יכול היה לעמוד.
הגיעה קבוצת הבחורים באישון ליל לגדר המחנה
להלן אחד הסיפורים המרתקים שרבי יעקב גלינסקי זצ"ל היה מספר:
בתקופה שהתחילו לעלות מתימן ושאר המקומות, והציונים הרשעים עשו הכל להעביר אותם על הדת, ה"חזון איש" זצ"ל שלח אותו עם עוד קבוצת בחורים לנסות ולהציל כמה שיותר ילדים ולהעבירם לחינוך תורני. אבל היתה בעיה. המפא"יניקים שלטו חזק על מחנות העולים, ומה גם שכבר הצליחו לפתות חלק מהם, ולקחת ילדים בכוח ללמד תורה – לא היה שייך. היו צריכים לחפש את אלו שבאמת מעוניינים בחינוך תורני לילדיהם, ולהילחם על כך שיקבלו. לשם כך היו צריכים לפרוץ לתוך המחנה.
הגיעה קבוצת הבחורים באישון ליל לגדר המחנה, שני בחורים יותר חזקים הצליחו להרים את הגדר, שניים אחרים חפרו תעלה, ועדיין הפתח היה מאד קטן. מי יכול להשתחל פנימה? רבי יענקלה גלינסקי, שהיה נמוך וקטן.
הוא השתחל פנימה ותוך כדי המעבר, כאשר רוב גופו כבר היה בפנים, בדיוק עברו שם שומרי המחנה והבחינו בו. הם משכו אותו פנימה, נתנו לו כמה אגרופים ודחפו אותו לתוך חדר, לבדוק מי הבן אדם שהעז להתגנב למחנה השמור.
שאר הבחורים דהרו מיד חזרה לבני ברק, נכנסו לחזון איש ואמרו: "תפסו את יענקל'ה גלינסקי".
החזון איש חייך ואמר: "הם לא תפסו אותו, הוא תפס אותם. הכל בסדר"… החזון איש לא נבהל.
ברוך ה', הוא היה בחור מבריק. הדבר הראשון שהוא עשה, הם שאלו אותו שאלות והוא ענה ביידיש. עשה עצמו כאילו הוא יודע רק יידיש. והם, ישראלים צברים, לא יודעים יידיש. הביאו פקיד דובר יידיש שיתחקר אותו מי שלח אותו ולאיזו מטרה. איך שהעיניים שלהם מצטלבות הוא מגלה שהוא מכיר אותו.
התברר שהם היו יחד בסיביר, וביום מן הימים כשרבי יענקל'ה החזיק צלחת אטריות שהיתה כל מזונו, הבחור ההוא גם היה רעב מאד. הוא ראה אותו עם צלחת אטריות, ואמר לו בתחנונים: "יענקל'ה, תביא לי". נובהרדוקר לא שואל שאלות. אמר לו: "אתה רעב? קח!" עוד לא הספיק לסובב את הראש וההוא חיסל את כל הצלחת, לא השאיר אפילו אטריה אחת.
כעת העיניים של שניהם מצטלבות. היתכן שהלה יעשה לו עכשיו צרות?
השומר פתח ואמר לרבי יענקלה, באידיש כמובן: "מה אני יכול לעשות, הרי אם אני משחרר אותך אני פוגע במשרה שלי".
כמה שאני קטן אני דג שמן
אמר לו: "תגיד להם שתפסת אותי, כמה שאני קטן אני דג שמן. והדבר הראשון שאתה צריך הוא להעביר אותי בכל המחנה ולהזהיר את כל התימנים שאיתי לא יהיה להם עסק, שיזהרו ממני כי אני משוגע". ההוא עשה את עצמו חוקר אותו ולבסוף אומר לממונים עליו: "רבותי, כמה שהוא קטן, הוא דג שמן וחייבים להזהיר את כולם מפניו!" והם קנו את הלוקש הזה…
הם עברו יחד ברחבי המחנה, נכנסו לכל חדר ור' יענקל'ה שאל את הנוכחים: "רוצים ללמוד תורה? יש בתי חינוך המלמדים תורה", וכל מי שהסכים הוא רשם את שמו. אחרי שסיימו לעבור בכל המחנה נתנו לו כמה בעיטות, דחפו אותו החוצה ואמרו לו: "תזהר, בפעם הבאה אתה לא תצא מכאן חי!"
והוא הגיע עם רשימה של שישים תלמידים שיכלו להילחם עליהם ולהעבירם למוסדות תורניים.
זה מה שאמר החזון איש: הם לא תפסו אותו, אלא הוא תפס אותם…
והנה, אנחנו מבינים שהכותרת של הסיפור הזה הוא הפסוק: "שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל פְּנֵי הַמָּיִם כִּי בְרֹב הַיָּמִים תִּמְצָאֶנּוּ" (קהלת יא, א). רבי יענקל'ה נתן לו צלחת אטריות, וברבות הימים הלה השיב לו טובה ובזכות זה ניצלו ילדים מחינוך לשמד.
אך באמת זה לא רק "שלח לחמך על פני המים", אלא שכשיושב יהודי בסיביר וחי על צלחת אטריות, אך כשמישהו לידו נראה יותר רעב ממנו, הוא מתגבר על הטבע העצמי שלו ונותן לו את האטריות – מזה יכול לצאת מעשה הצלה מופלא שכזה.
זה היסוד שהתורה מלמדת אותנו כאן. אנחנו מתמודדים כל הזמן עם אותה נקודה של 'אילי מצרים'. אנחנו נכנעים לאילי הטבע. והקב"ה אומר: יהודי יקר, יש לך עוצמה אדירה, אתה יוצא ממצרים ומקבל תורה. אתה יכול להתגבר על הטבע שלך, לפרוץ גבולות ולהשיג כל דבר טוב שבעולם.
לע"נ אבי מורי ר' נתן ב"ר יחיאל מאיר זצ"ל
וזוגתי מרת רבקה ב"ר יהודה ע"ה