בני-הבית ניסו להעיר לו על הריח הנורא המתפשט מהשקיות שלו, אך הוא השיב לעומתם בפסקנות שאינה משתמעת לשתי פנים: "המסמר הוא שלי, קניתי אותו כדת וכדין, ואל לכם להתערב לי מה להניח עליו".

וַיְחַזֵּק יְהוָה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם  (ט יב)

חז"ל אומרים (סוכה נב, ב): "אמר רבי שמעון בן לקיש: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, שנאמר 'צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו', ואלמלא הקדוש ברוך הוא שעוזר לו – אינו יכול לו, שנאמר 'השם לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהישפטו'".

תָּמֵה מרן הגאון הצדיק רבי יצחק בלאזר מפטרבורג זצ"ל בספרו 'כוכבי אור' (סימן ט'), בשם רבו אבי תנועת המוסר מרן הגאון הצדיק רבי ישראל סלאנטר זצ"ל – מדוע אכן ברא הקדוש ברוך הוא מפלצת שכזאת הנקראת יצר-הרע, שהאדם אינו יכול לגבור עליו בכוחות עצמו, מבלי סייעתא-דשמיא?

ומיישב פליאה זו כך: כי מלבד זאת שהקדוש ברוך הוא ציוה אותנו לשום מבטחנו בו, גם ציוונו להתפלל לפניו. הגם שלכאורה על פניו זה נשמע חוסר נימוס ודרך-ארץ להפציר ולבקש ממי שבכל מקרה נותן כסדר מעצמו ומרצונו. נצייר לעצמנו, כותב רבי איצל'ה, שאדם יודע שיש עשיר מסויים שנותן לו מידי יום ויום כדי מחייתו, וכי ראוי הוא שיבוא בכל יום מחדש לבקש ממנו שוב ושוב? אלא שאצל הקדוש ברוך הוא אינו כן, והביטחון בו יתברך לבדו אינו מספיק. הוא חפץ שיחד עם הביטחון גם יתפללו ויבקשו רחמים מלפניו תמיד על כל הצרכים והעניינים. זאת כדי שיהיה האדם קשור אליו יתברך בלי הפסק, וירגיש תלוי בו בפרנסתו, במשפחתו, בהצלחתו ובכל צרכיו האישיים, ועיניו יהיו נשואות אליו בכל עת, וכך יהיה מחוייב לעשות רצונו. אך אילו האדם היה נוצר באופן כזה שיכול להיות עצמאי, מסתדר לבד כביכול מול יצר-הרע, בלי צורך של סיוע מהקדוש ברוך הוא, עלול הוא להגיע לכדי 'וישמן ישורון ויבעט'.

ומוסיף רבי איצלה ואומר, כי אין זה כך רק בענייני גשמיות אלא גם בענייני רוחניות. על אף שהאדם נולד עם כח הבחירה, הקדוש ברוך הוא ברא אותו באופן כזה שלא יוכל להתעלות ולהתקדם ולנצח את יצרו מבלי סייעתא-דשמיא. כנגדו עומד יצר הרע ענק ומתוחכם, ותיק ורגיל, שאינו מסוגל לעמוד כנגדו ולהימלט ממלתעות שיניו בכוחות-עצמו, אלא רק אם הקדוש ברוך הוא עוזר לו. כי אחרת הוא היה מאבד את הקשר הרצוף שלו עם בורא עולם, ועלולות היו להתעורר בו מחשבות כפירה של "כוחי ועוצם ידי". הנה – אני משהו! ניצחתי את יצר-הרע!

להתפלל! לזעוק לקדוש ברוך הוא: "הצילני נא מן היצר–הרע!"…

מה כן יכול האדם לעשות? להתפלל! לזעוק לקדוש ברוך הוא: "הצילני נא מן היצר-הרע!"… זה הדבר היחיד שבאמת מסוגל לעזור ולסייע לו במצוקותיו.

כך היה גם אצל בני דור המבול. כך מתארים חז"ל (בראשית רבה): "מי גרם להם [לבני דור המבול] שימרדו בי? על ידי שהיו זורעים ולא קוצרים. פעם אחת לארבעים שנה היה זורעים והיה להם אויר יפה כל ארבעים שנה כמן פסח ועד עצרת, וכל פעם שהיו צריכים היו הולכים לשדה ולוקחים כפי צרכם, ולא היתה המלאכה כבדה עליהם כמו עתה שמוכרחים לקצור פעם אחת מפני החורף המפסיד התבואה שבשדות, כי בימיהם היתה התבואה עומדת בשדה כל ארבעים שנה מזריעה אחת, לפי שהיה להם אויר יפה תמיד, ואויר צח ונקי וכל העתים היו שוות להם כזמן קציר".

משל למה הדבר דומה, לאותו עשיר מופלג שהשיא את ביתו בשעה טובה, והפקיד בחשבון הבנק שלה עשרה מיליון דולרים, שיהיה לה… שלא תרגיש אפילו יום אחד טעם של חסר… כך הקדוש ברוך הוא כביכול הפקיד להם ב"חשבון הבנק" שפע עצום מכל הבחינות; העניק להם גבורה מיוחדת. האריך את חייהם לקרוב לאלף שנה. הקל מעליהם שלא יצטרכו להתאמץ הרבה בשביל לזרוע ולהצמיח, כשתבואתם משתמרת ארבעים שנה. כל זאת כדי להיטיב להם. שלא יחסר להם כלום.

ברם, מה קרה לבסוף? ברגע שהושפע עליהם שפע כה גדול, וחשו 'מסודרים' כביכול בלעדיו, הם החלו לבעוט. להמרות את רצונו יתברך ולהכעיסו במעשיהם הרעים; גזל, עריות ושפיכות-דמים. וזו הסיבה שהקדוש ברוך הוא אחר-כך הגביל את הטבע: הוריד את גיל קצבת החיים, הפחית את גובהם וכן הלאה והלאה… כדי שלא יתגאו במה שאינו שלהם.

ככל שיש לו לאדם יותר, הוא מדמיין שהוא "משהו". כאילו הוא יכול להסתדר לבדו, וזה הפתח שמביא לידי כפירה ותחושה של "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". לעומת זאת, ככל שיש לו פחות, מרגיש יותר תלוי בבורא-עולם, ועומד לפניו כעני בפתח, בהכנעה ובענווה אמיתית.

הגאון הצדיק רבי הלל כגן זצ"ל, משגיח ישיבת גרודנא באשדוד

הגאון הצדיק רבי הלל כגן זצ"ל, משגיח ישיבת גרודנא באשדוד, זכה בצעירותו לקרבה גדולה ממורו ורבו הרב מבריסק, מרן הגאון רבי יצחק זאב סולוביצ'יק זצ"ל. במשך חמש-עשרה שנים הוא זכה להשתתף בשיעור ה'דף' שהיה אומר הרב זצ"ל, וליצוק מים על ידו. הוא העיד כי פעמים רבות היה הרב אומר בערב ראש חודש כי עדיין אינו יודע מהיכן ימצא כסף עבור האברכים המשתכרים על ידו בכולל שיסד והחזיק. אולם עם זאת הוא אומר ברורות, כי גם אם יבוא נדיב ויתן לו מראש סך של מיליונים שיספיק לו לכדי תקופה ארוכה ובטוחה לא יאות לקבל הכסף מידו. כי אינו רוצה להפסיד את מבחן הביטחון שלו בבורא עולם שהוא נבחן בו מידי חודש בחודשו מחדש. הוא לא רוצה לוותר על הרגשת התלות המוחלטת שלו בבורא עולם.

בספר 'קול אליהו' מובא בשם הגאון מוילנא זצ"ל (בראשית אות ו) שהיצר-הרע יכול לבסס את שליטתו רק במקום הקיימת פירצה קטנה והפתח פתוח לפניו, אבל כאשר האדם עומד חזק בדעתו ולא מתפשר כנגדו, אין יכולת לשטן להפריעו בדרכו.

כך לשונו: "אין ליצר הרע שליטה על האדם להטותו מדרך הטוב כי אם במקום שיש פתח פתוח לפניו ופרצה נגדו, כמליצת חז"ל פרצה קורא לגנב. רצונו שהדבר שעלה על רוחו לעשותו לד' עודנו היה בליבו על צד הספק  אם לעשותו או לא ולבו לא נכון עמו. אז מקום ליצר לבוא להשתרר עליו על ידי הפתח ההוא ועל נקלה יעבירנו לרצונו הרע אם לא יכבשנו בחזקה. לא כן אם דעתו ורצונו שלם אתו ותמים עם ה' לעשות מה שציוה עליו ודאי כי אין מקום ליצר לבוא אצלו".

היה פעם קמצן גדול שהתקשה למצוא את בת זוגו

המגיד מדובנא זצ"ל, ממחיש יסוד זה באמצעות משל מתוק מדבש:

היה פעם קמצן גדול שהתקשה למצוא את בת זוגו. הוא פקד את בתי השדכנים המפורסמים בעיר, והתחנן בפניהם שימצאו לו בת זוג מתאימה, עמה יוכל להינשא ולכונן את ביתו. אחד השדכנים שניסה לברר אצלו לגבי תכניותיו בעתיד, הבין כי אין בדעתו להוציא מכספו עבור רכישת דירה, ואמר לו 'ברחל בתך הקטנה' ממש מפורשות: "דע לך שאין לך דרך אחרת להינשא, ללא שתסכים להיפרד מסך כסף מכובד לרכוש דירה משלך. איני רואה אופציה אחרת שנערה בת-גילך תחפוץ בך כחתן ללא דירה".

הקמצן סבר וקיבל, והבטיח כי בתוך חודש ימים ישיג דירה בת ארבעה חדרים, גדולה ומרווחת.

אולם גם אז לא חשב לרגע להוציא ולו אגורה שחוקה אחת עבור הדירה מכספו, ובמוחו קדח רעיון נפלא איך להשיג דירה כזאת מבלי להזדקק לפתוח את הארנק ולהוציא סך כסף מעבר למה שמסוגל:

הוא פתח עיניים על בית מרשים כלשהו בקצה העיירה. נקש בדלת הבית וביקש לקרוא לבעלים. כשעל הבית הגיע הציע לו הקמצן עסקה משתלמת, זולה ובטוחה. הוא הוציא סכום כסף מכובד מכיסו וביקש תמורתו רשות לתקוע מסמר אחד קטן בכניסה לבית. הוא טען כי בכל יום ויום הוא עובר כאן בעת הליכתו היומית הקבועה, והיות ואין לו בית משלו להנחת החפצים, קשה לו להיטלטל בדרכים עם חבילות כבדות-משקל שנושא על כתפיו. לפיכך הוא רוצה לרכוש מסמר קטן עליו הוא יוכל לתלות את חבילותיו, והנה הסכום שמוכן לשלם עליו, פי עשרים ושלושים מדמי מחירו, ובלבד שהבעלים לא יוכל לחזור בו ולהתחרט מהעסקה שתתבצע בשטר ובעדים בשום פנים ואופן.

נכמרו רחמיו של הבעלים עליו, הוא השתכנע מצדקת טענותיו, ונתן לו רשות לתקוע את המסמר. "מה כבר יש לי להפסיד ממסמר קטן בכניסה לבית, ובפרט כשהלה מוכן לשלם עליו טבין ותקילין", והעסקה המוזרה הזאת הושלמה ביניהם בכי טוב.

בימים הראשונים תלה הקמצן פריטי לבוש בודדים; מעיל, חולצה וכדומה, ובני-הבית כלל לא הרגישו בבואו ובצאתו. הוא הגיח מאן שהוא, התעסק עם חבילותיו, הניח שקית, לקח אחרת, והמשיך הלאה בדרכו, כך במשך יום אחרי יום.

הדיפו ריח נורא ואיום, ממש בלתי–נסבל

אולם לא עברו כי אם מספר שבועות, והקמצן החל להביא סלים מוזרים ומחוררים עם אוכל מקולקל, אשר הדיפו ריח נורא ואיום, ממש בלתי-נסבל, שהלך והתפשט בכל הבית. כל כמה ימים הוא בא עם סל אחר, גרוע מקודמו, הניחו על המסמר והלך לו.

בני-הבית ניסו להעיר לו על הריח הנורא המתפשט מהשקיות שלו, אך הוא השיב לעומתם בפסקנות שאינה משתמעת לשתי פנים: "המסמר הוא שלי, קניתי אותו כדת וכדין, ואל לכם להתערב לי מה להניח עליו".

בתחילה הם ניסו להידחק לחדרים הפנימיים יותר בבית, אולי שם יוכלו לנשום לרווחה. אך אט אט הריח התרחב והתפשט גם לתוך החדרים הפנימיים, ולא היה לאן להימלט…

הם היו אובדי-עצות ממש. הן על פי ההסכם המפורט שנכתב ונחתם ביניהם הופיע במפורש הסעיף שבעל הבית אינו יכול לחזור בו מהעסקה בשום צורה שהיא ובגלל איזו טענה שלא תהיה.

עד שמרוב ייאוש ותסכול החליטו בני-הבית ביום אחד פשוט לברוח מביתם הגדול ורחב-הידיים, כשהם מותירים אותו ריק לרשותו של הקמצן המתוחכם. בדיוק לרגע הזה הוא חיכה, שיוכל לרוץ לשדכן ולומר לו: "הבטחתי וקיימתי. עלה בידי להשיג בית למגורים"…

אומר המגיד מדובנא: כך דרכו של היצר הרע. הוא מתחיל במשהו קטן, ואט אט משתלט על הכל, ולבסוף הופך לבעל הבית, ומשאיר את האדם ריק מנכסיו, בעירום וחוסר-כל ממש. כך אומרים חז"ל (סוכה נב, ב): "אמר רבא בתחילה קראו [ליצר-הרע] הלך ולבסוף קראו אורח ולבסוף קראו איש". מפרש רש"י: "הלך – עובר-אורח דרך עליו ואינו מתאכסן עימו. אורח – אכסנאי, איש – בעל-הבית".

בתחילה הוא מציג את עצמו כעובר-אורח. רק מבקש פינה שקטה ללון לילה אחד, לא יותר מלילה אחד. אך אז 'וירא מנוחה כי טוב', הוא מבקש להמשיך ולהתאכסן רק לתקופה קצרה, עד שלבסוף משתלט על כל העסק, והופך לבעל-הבית…

העבודה המוטלת על האדם היא איפוא למנוע ממנו אף את הפתח הקטן. לא לתת לו זכות דריסה, ורק כך ינצל משליטתו.

לפתע רבי אליהו שם לב לזבוב המטייל על ידו

הגאון רבי זלמן כהן שליט"א, ראש כולל 'בית אהרן הכהן' בירושלים, בבחרותו היה תלמיד מן המנין בישיבת 'כנסת חזקיהו' בכפר-חסידים, ושם זכה להשתתף בשיחותיו של המשגיח מרן הגאון הצדיק רבי אליהו לופיאן זצ"ל. הוא סיפר, כי פעם באחד הועדים דיבר רבי אליהו אודות היסוד האמור במלחמת היצר, שכאשר האדם מונע אף פתח קטן מיצר-הרע שוב אין לו שליטה עליו, לעומת זה כאשר יצר-הרע מוצא במה להיתלות, שוב הוא אינו מרפה מהאדם, ובסוף שולט עליו.

הועד הזה נמסר בימי הקיץ החמים, לפתע רבי אליהו שם לב לזבוב המטייל על ידו של אחד הבחורים, והלה מגרשו שוב ושוב, והזבוב אינו מניח לו.

רבי אליהו ניצל את ההזדמנות בכדי להמחיש לבחורים את מאמר חז"ל (ברכות סא, א): "אמר רב יצר-הרע דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב", וכה אמר: "הנה הזבוב הזה, אם ימצא על הזרוע החשופה לחלוחית קטנה או מוגלה, ולו הקטנה ביותר, שוב לא יסתלק ממנה כל כך מהר, ויתעכב לגעת בה, למצוץ ולחפור ככל שיוכל. אמנם אם היד נקיה מכל רבב, אין עוד לזבוב מה לעשות עליה, והוא מסתלק לו. כך גם יצר-הרע, אם חלילה ניתן לו איזו רטיבות של חטא, הוא לא יעזוב אותנו, ומה מוטל עלינו להיזהר מהרטיבות הראשונה".

סיפור נפלא על בריחה מניסיונות

הסבא מרן ה'סטייפלער' זצ"ל היה רגיל לומר, כי כאשר אדם נקלע לניסיון עלול הוא לאבד את כל יראת-השמים שלו, ולכן תמיד כדאי שיברח מן הנסיונות. לכן גם חז"ל עשו לנו הרבה גדרים וסייגים להתרחק מן העבירה. כי חז"ל הכירו את נפש האדם שאם הוא נמצא קרוב לעבירה הוא עלול בקלות להיכשל, ורצו שנתרחק מהניסיונות.

סיפור נפלא על בריחה מניסיונות, שמעתי שכאשר ראש הישיבה מרן הגאון רבי אהרן יהודה ליב שטיינמן זצ"ל השיא את ביתו הגדולה הרבנית ברלין ע"ה, הוא חיפש שני אנשים חשובים וכשרים לשמש כעדים בחופה. הוא פנה למורי-חמי שר התורה מרן הגאון רבי חיים קנייבסקי זצ"ל וביקשו לשמש כעד קידושין תחת החופה. רבי חיים שיער כי הרב שטיינמן ינהג כדעתו של מרן הרב מבריסק זצ"ל החש לשיטת המבי"ט שכאשר העדים אינם רואים את פני הכלה בשעת הקידושין כיון שמכוסה בהינומא לא מועיל מה שרואים רק את נתינת הטבעת, ומחייבים אותם לראות גם איך שהחתן מכסה את הכלה בהינומא. לכן אמר רבי חיים בקדושתו המופלגת להרב שטיינמן, כי הוא מסכים לשמש כעד, אך רק בתנאי שלא יבקשו ממנו לראות את פני הכלה כמנהג ירושלים (טעם הדבר בפתחי תשובה אבה"ע סימן לא ס"ק ה ובסימן מב ס"ק יג). לכן לא יצא הדבר אל הפועל, ורבי חיים נמנע מלשמש כעד בחופה.

כשאדם עושה את כל ההשתדלות מצידו להתרחק מניסיונות, להמעיט את הנסיון, ועושה תחבולות להינצל, הרי הוא נכנס לגדר של כל הבא להיטהר מסייעין בידו משמים.

(מתוך הספר לעשות רצונך – נח)