יעקב לוסטיגמן
וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם (ו ז)
קוראי 'לקראת שבת' כבר זכו לקרוא לא מעט סיפורים ועובדות על גדולי הדורות, שהבאנו מפיו של הגאון רבי בן ציון גוטפרב שליט"א, ראש ישיבת 'תורת ה', ומראשי קהילת המתמידים. הפעם מקדיש הגרב"צ גוטפרב את ההזדמנות לעסוק בדמותו הייחודית והפלאית של רבה של קהילת המתמידים, הגאון הגדול רבי לייבל מינצברג זצ"ל, בעל מחבר ספרי 'בן מלך', ומי שהיה ממקימי עולה של תורה, ומגדולי המחנכים שידעה ירושלים בדורות האחרונים.
"ב"ה זכיתי לגדול על ברכי החכמים ולהכיר רבים מגדוליה של ירושלים עיה"ק בעשרות השנים האחרונות", מספר הגרב"צ גוטפרב שליט"א, "אבל התקשרות מיוחדת היתה לי עם מורי ורבי הגאון רבי יהודה לייב מינצברג זיע"א, המכונה בפי כל 'ר' לייבל', אליו הייתי קרוב מאוד ומתפקידי כראש ישיבה שפעלה תחת נשיאותו, זכיתי גם לקבל ממנו רבות ביחס לאופן שבו צריכים להתייחס לתלמידים ולסוגיות שונות של השקפה.
"פעם שמעתי מפיו של הראב"ד הגאון הגדול רבי ישראל יעקב פישר זצ"ל, שהפליג מאוד בשבחו של רבינו שהיה תלמידו לפני שנים רבות. הרב פישר ציין שרבינו היה תלמיד חכם מופלג ויכול היה להיות אחד מגדולי הפוסקים, והוא התפלא על כך שבמקום לנצל את כישרונותיו כראוי בחר רבינו להקדיש את חייו להתעסק עם בני הנוער ולאחר מכן להנהיג את קהילת המתמידים, אף שיכול היה להגיע לדרגות גבוהות יותר בהרבה.
"השבתי לו שרבינו ראה שיש לו סייעתא דשמיא מיוחדת עם בני הנוער, הוא הצליח במקום שאף אחד אחר לא הצליח כמוהו, ולכן בחר רבינו ללכת בדרך זו, כי הוא הבין שזו היא 'עת לעשות לה'… ובזה החילי לספר כמה סיפורים נפלאים עליו ועל דמותו המיוחדת:
"לפני כמה עשרות שנים, סיפרתי לר' לייבל אודות מי שלימים כונה 'מרן שר התורה', רבינו הגר"ח קנייבסקי זצ"ל, שאז עוד לא היה כל כך מפורסם, ולא התרוצצו ברחובות סיפורים אודותיו. אני שמעתי כמה מעשים נפלאים על הגר"ח, וסיפרתי זאת לרבי לייבל בהתפעלות גדולה. הוא שמע את הסיפורים ברוב קשב, והיה זה דבר נפלא ביותר לראות איך הוא לומד כל סיפור ומוציא ממנו מוסר השכל מיוחד במינו.
בתוך הדברים סיפרתי לו את המעשה הידוע עם החגב. אז עוד לא היה המעשה הזה מפורסם בכלל, ולכאורה היתה זו הפעם הראשונה שבה רבי לייבל שמע על כך שרבי חיים קנייבסקי למד הלכות חגבים, ורצה לראות חגב, ומשמים שלחו לו חגב שהתיישב על שולחנו כדי שרבי חיים יוכל לעיין בו וללמוד על גביו את סימני הטהרה, והחגב אף התהפך כדי שיוכל לראותו מכל הצדדים ולאחר מכן פרח לו ונעלם.
רבי לייבל הקשיב לסיפור המעשה בעניין רב, ולבסוף אמר לי דבר שגרם לי להתפעלות גדולה לא פחות מהסיפור עצמו.
"ר' בן ציון, אני רוצה לחדד איתך את הסיפור הזה", אמר, "מה הפשט בזה שהקב"ה שולח חגב כדי שרבי חיים קנייבסקי יוכל ללמוד את הלכות חגבים עם המחשבה? האם זה אומר שהקב"ה רוצה למנוע מרבי חיים טרחה לחפש חגב, ולכן הוא כביכול טורח במקומו ומביא לו את החגב עד הבית? לא ולא!
"הפשט האמיתי הוא שהקב"ה כביכול פונה לרבי חיים קנייבסקי באהבה ובחיבה עצומה, כאב הפונה לבנו חביבו ומחמד עינו ואומר לו 'ר' חיים חביבי, מיין טייערער ר' חיים, מה אתה רוצה עכשיו? איך אני יכול לשמח אותך? אתה רוצה לראות חגב? הא לך חגב!".
"כמו שאב נותן לבנו אהובו ממתק, זה טרחה בשבילו? הוא עושה את זה כדי לחסוך לבנו את הטרחה בחיפוש אחר הממתק? לא! הוא נותן לו כי הוא אוהב אותו ורוצה להעניק לו ממתק, לשמח את הילד האהוב עליו כל כך, זאת בדיוק צורת ההתנהגות של הקב"ה עם הצדיקים, רצון יראיו יעשה!".
"דוגמאות לצורת ההסתכלות שלו על דברים ניתן לתת בלי שיעור, אבל אני אתן פה עוד המחשה שתראה כיצד היה מסתכל על כל דבר במבט בוחן, והיה מוצא תובנות מעניינות וייחודיות במקומות שאחרים לא ראו אותן.
"כך למשל ישבתי לצד רבי לייבל בהתוועדות שערך עם תלמידיו בסוף ימי חייו, כשסבל ייסורים קשים, ומצבו הרפואי היה בכי רע. תוך כדי התוועדות, בשעה שהנוכחים שוחחו עם זה, פנה אלי רבי לייבל ואמר לי: "אני מתחיל לגלות את הדברים הטובים שיש בכאבים. אתה לא צריך לעשות הכל בעצמך, ואתה מרגיש חופשי להיעזר באחרים, וכן אפשר למצוא בזה מעלות נוספות".
"אחדד ואבהיר", מסיים הגרב"צ גוטפרב את המעשה, "כשרבי לייבל אמר לי שהוא רואה שיש מעלות גם בייסורים, הוא לא אמר את זה כחלק מצידוק הדין וקבלת ייסורים באהבה, זה לא היה בגלל שהוא חיפש למצוא איזו נקודה טובה במצב הזה כדי להתחזק ממנה, אלא זאת היתה דרך החיים שלו, כל דבר שבא לפניו הוא היה בוחן אותו בטבעיות מכל צדדיו, ומוציא ממנו את הדברים הטובים, כדרך חיים. גם כשזה היה ייסורים נוראים שאפפו אותו".
במשך שנים, היתה לי הזכות להתלוות לרבי לייבל
"במשך שנים, היתה לי הזכות להתלוות לרבי לייבל, בעת שהיה עולה למרן גאב"ד ירושלים הגרי"ט וייס זצ"ל, בביקורי חג. בכל פעם כשהיינו מגיעים לביתו, היה הגאב"ד קם ממקומו ומכבד את רבי לייבל לשבת על כסאו, בעוד הוא עצמו היה עובר לשבת על כסא פשוט יותר. רבי לייבל כמובן סירב לכבוד הגדול הזה, אבל הגאב"ד עמד על כך בכל תוקף, כל פעם מחדש.
"באחת הפעמים שהתלוויתי לרבינו, וכן נלווה אליו גם הגאון רבי מנדל פרוש שליט"א, מגדולי תלמידיו של רבי לייבל, החלו שני ענקי העולם לפלפל בהלכה ובאגדה, ובתוך הדברים הציג רבי לייבל קושיא עצומה שהתקשה בה בדברי רש"י במסכת פסחים.
"כששמע הגאב"ד את הקושיא, ביקש מהגבאי שלו, רבי עמרם שפירא שיביא לו את הגמרא מהארון, מסכת פסחים. כמובן שרבי עמרם עשה כמצווה והגאב"ד פתח את הגמרא האישית שלו, בדף הספיצפי שעליו דיבר רבי לייבל, והראה שגם הוא כתב בשולי הדף, בכתב ידו, את אותה השאלה ששאל רבי לייבל. שני הגאונים הביטו זה על זה בפליאה, והפטירו וענו כאיש אחד "ברוך שכיוונתי", כשכל אחד מהם שמח שזכה לכוון לדעת חברו באותה שאלה.
"אדהכי והכי, רבי מנדל פרוש העמיק בשאלה וצלל לעומקה, ועד מהרה תירץ אותה ביישוב נפלא. הגאב"ד ורבי לייבל שמעו את התשובה, עיינו בה וקיבלו אותה בשמחה גדולה. היתה שם כזאת אווירה של שמחת התורה, שקשה לתאר במילים, והדבר המעניין היה שרבינו ממש שמח בתירוץ של תלמידו רבי מנדל פרוש, ואמר לגאב"ד "הוא תלמיד שלי", כשפניו קורנות מנחת כמו אבא המתהדר בהישג נפלא של אחד מבניו.
"בסיומו של אותו ביקור, כמו בכל הביקורים האחרים של רבי לייבל אצל הגאב"ד, קם רבה של ירושלים וליווה את רבינו בצאתו מביתו עד שהגיעו לרחוב העיר".
קשרי ידידות עם רופא בשם ד"ר גבריאל מונטר
"יש לי קשרי ידידות עם רופא בשם ד"ר גבריאל מונטר, מנהל מחלקה בבית החולים שערי צדק, יהודי חם ויקר מהדר בקלה כבחמורה, שזכה לשמש כרופאו האישי של מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל במשך כעשור, וגם זכה לטפל רבות ברבינו.
"תמיד ידעתי שהרופא מעריץ את רבי לייבל לאין שיעור, ובהזדמנות אחת שאלתי אותו מה ראה דבר מיוחד אצל רבינו במפגשיהם הקצרים, וכך השיב לי ד"ר מונטר: במסגרת תפקידי מבקרים אצלי אנשים רבים מכל הגוונים והסוגים.
"במשך הזמן שמתי לב, שכאשר מתפתחת שיחה ביני ובין המטופל, למרות שכל אחד יש לו את הסגנון שלו, אבל יש מכנה משותף לכל האנשים, והוא: הנטייה הטבעית התת-הכרתית של האדם לנהל את השיחה כך שהוא 'ייצא ממנה טוב'. האחד רוצה ליצור רושם של חכם או 'מבין', השני רוצה להיראות אדם מכובד, ישנם שמשתדלים להתחבב על הרופא המטפל בהם, וישנם שמתמרנים את השיחה לסיימה בדרך כבוד, ועל זה הדרך כל האנשים כטבע האדם.
"האדם היחיד שהרגשתי בשיחותיי עמו שאין לו שום אינטרס בשיחה מלבד להקשיב למה שיש לי להגיד, היה הצדיק הגדול רבי לייב מינצברג זצ"ל. הוא היה נתון לגמרי עבורי, הוא התעניין מה קורה איתי וחשתי שהוא באמת רוצה לשמוע מה אני מרגיש ומה יש לי לספר. מבחינתי זה אומר הכל על הבן אדם. כל פעם שהוא קבע אצלי תור ציפיתי בקוצר רוח לאדם הטוב הזה שיבוא לבקר אותי".
היה אמור למסור לי סכום של 2,000 דולרים
על הענווה והפשטות של רבי לייבל אני יכול לספר מעשה נוסף, שגרם לי להשתומם, ולהבין עד כמה גדול הוא האיש יותר ממה שחשבתי עד אז.
"אצלנו בקהילה יש עוד יהודי ששמו כשם רבינו, ר' לייבל (ב"ר שמואל) מינצברג יבלחט"א, והוא מתגורר בקרבת בניין הישיבה שברח' מנחת יצחק. ביום מן הימים הוא היה אמור למסור לי סכום של 2,000 דולרים לאיזה עניין שהיה קשור לישיבה. שלחתי אליו את אחד מבחורי הישיבה, וביקשתי ממנו שיעלה רגע לר' לייבל מינצברג המתגורר כאן בסמוך, ויביא לי את אלפיים הדולרים שהוא אמור לתת לי.
"כעבור זמן מה חזר הבחור ובידו מעטפה עם אלפיים דולרים, טבין ותקילין. שמחתי מאוד שהשליחות בוצעה על הצד היותר טוב, הודיתי לבחור על עזרתו הגדולה, ולאחר זמן מה, כשפגשתי את ר' לייבל הודיתי לו על הכסף ששלח לי. אבל ר' לייבל לא הבין על מה אני מדבר, הרי הכסף עדיין מונח אצלו, וטרם מסר אותו לידי. ניגשתי לאותו בחור שהביא לי את הכסף ושאלתי אותו, במה דברים אמורים. רק אז התברר לי שהבחור הלך בטעות לרבינו, וביקש ממנו את אלפיים הדולרים שהוא צריך למסור לי, ורבינו שמן הסתם הבין את הטעות לא רצה שהבחור יתבייש על כך שביקש ממנו כסף בטעות, ולכן נתן לו אלפיים דולר שימסור לי, ובלבד שלא ילבין את פניו!".
"לפני שנים רבות, כשקהילת המתמידים עוד היתה קטנה יחסית, היינו נוסעים עם הבחורים לשבת התאחדות ורבי לייבל ואני היינו יושבים איתם יחד באוטובוס. פעם היתה זו נסיעה לקברי צדיקים בצפון, פעם לשבת התאחדות וכדו', והסדר היה שרבינו יושב בספסל הראשון בקדמת האוטובוס ואני לצידו. המיקרופון היה כל העת ביד רבינו, כשהוא דורש דברי התעוררות, פוצח בפרקי חזנות וכדו', ועושה ככל הנצרך למלא בתוכן ובנעימות את הרגשת הבחורים.
"הכיסא ה'מיוחס' באוטובוס, היה הכיסא שמלפנינו, הלא הוא כיסא המדריך המקביל לנהג, שהיה מכונה בפי הבחורים ה'קַאבִּינַה'. הצעירים אהבו מאוד לשבת בכיסא זה, והנוהג היה שהבחור הראשון שתפס בכיסא זכה בו, והמקום היה בחזקתו למשך כל הנסיעה. הזוכה המאושר במקום הנחשק הרגיש עצמו בפסגת העולם, הוא היה 'מאן דאמר' שלם בכל הנסיעה, הוא כביכול סייע לנהג בבחירת הדרכים, והוא היה מעין ממונה על המיקרופון, ועוד כהנה וכהנה.
"בדרך כלל תפסו את הכסא בחורים נמרצים בעלי מעמד חברתי גבוה, שחלמו זמן ניכר על המקום המכובד זה וסוף סוף הצליחו להתיישב בו, אבל אירע פעם שדווקא בחור מופנם ועדין נפש תפס את המקום המיוחל. "מיד לאחריו הגיע בחור תוסס שהיה בטוח שהכיסא נברא עבורו מששת ימי בראשית, ובראותו שמקומו נתפס, התמלא מרירות ועצב. כל חזותו שידרה אכזבה קשה וכואבת, וניכר היה עליו שבנפשו הדבר. "למרות אכזבתו הקשה, סברו המדריכים שאין לשנות סדרי בראשית, ומדרך הצדק והיושר שמי שתפס את המקום כדין אינו נדרש לעוזבו רק בגלל שבחור שהנו 'חברה'מן' גדול יותר התאכזב שלא הצליח בכך.
"אלא שרבינו לא ראה כך את פני הדברים. כשהבחור המאוכזב הלך משם לרגע, קרא רבינו לבחור העדין שתפס את המקום, ואמר לו שלדעתו הוא צריך לוותר על המקום.
"לתמיהת הבחור השיב לו רבינו, "אסביר לך את הענין במשל: תאר לעצמך שיש למישהו עוגה שבשבילו היא שווה חמישה שקלים, ואילו לחברו העוגה שווה 100 שקלים – מאיזו סיבה שהיא. הסברא נותנת שאף על פי שאין בעל העוגה מחויב לתת את שלו לחברו, למרות שבשביל חברו הדבר שווה הרבה יותר, כל בעל נפש מרגיש שראוי מאוד לוותר על העוגה בשביל חברו, שכן בהשקעה קטנה של חמישה שקלים אתה נותן לחברך מתנה בשווי של מאה שקלים!
"כך גם בענייננו, נכון שאתה לא מחויב לוותר על זכותך, אבל עבורך הוא דבר קטן, כמה הנאה כבר תפיק מלשבת על הכסא הזה? הרי יש לך דברים יותר חשובים בחיים וההשפעה החברתית היא לא משוש חייך כמו אצלו. לעומת זאת, יש בידך היכולת לתת לחברך מתנה נפלאה, שבשבילו היא שווה פי מאה ממה שהיא שווה עבורך! הרי בשבילו המקום הזה שווה הרבה יותר, זה בנפשו, כל רגע מהנסיעה הוא 'חי' את המקום, מדבר עם הנהג ודן איתו על הדרכים הנכונות, לכן מן הראוי שתוותר לו".
"הבחור קיבל את דברי רבינו שנאמרו במתיקות ונועם, ומיד קפץ וקרא לחברו ונתן לו את המקום.
"אני יכול להעיד שבמשך כל הנסיעה, אותו בחור שוויתר על המקום הנכסף, זרח מאושר והיה מאושר באופן יוצא דופן, עוד יותר ממה שהבחור השני שמח בכסא המיוחד שהוענק לו במתנה למשך כל הנסיעה.
"אנחנו, שאר המדריכים, התפעלנו ממחשבתו מלאת ההיגיון של רבינו ומשכלו הישר, ואף שמתחילה לא חשבנו כמותו, אבל לאחר ההתבוננות, הרי דבריו הם אמת לאמיתה, מה גם שחינך את הבחור לוותרנות, ובסוף שני הבחורים נהנו והרוויחו מזה".