הגה"צ רבי אריה שכטר זצ"ל: מכת צפרדע החלה על ידי צפרדע אחת, כבדה ורחבת-ממדים, שדשדשה לאיטה מן היאור. המצרים בקשו לגרש את הצפרדע הענקית שהסתננה לארצם והחלו להכות אותה מכל עבר במלא המרץ. אולם עם כל מכה, הגיחו ממנה עוד ועוד צפרדעים, שמילאו את ארץ מצרים בהמוניהן.
לכאורה, לו אדם הגיוני היה עומד מן הצד וצופה במעשי המצרים, הוא היה אמור לפנות בשאלה הבאה: "מה אתם חושבים לעצמכם? יצאתם מדעתכם?! אתם לא רואים שעם כל מכה יוצאות עוד ועוד צפרדעים? המכות לא מועילות מאומה, הניחו לצפרדע לנפשה ותמזערו את המכה!"
אבל זה טבעו של האדם. כאשר הוא פועל מתוך כעס ושכרון חושים, הוא מאבד את שיקול דעתו ומכה לכל עבר בלי שמץ היגיון וללא קורטוב תועלת.
מרן בעל ה"קהלות יעקב" מבאר, כי מציאות דומה מתרחשת בכל מריבה ומחלוקת. כאשר אדם רואה כי חברו פועל נגדו, הוא לא טומן את ידו בצלחת, אלא מחזיר לו מנה אחת אפים. לאחר מכן, החבר מחזיר לו וחוזר חלילה, עד ששני בעלי המריבה יוצאים ב'שן ועין', ואש המחלוקת מתלהטת ומתמשכת.
כאשר פונים לאחד היריבים ומנסים להכניס בקרבו מעט היגיון: "תהיה בשקט, אל תגיב, מה אתה צריך עוד הכפשות וביזיונות?"! הוא משיב בחמה עיוורת: "לא! הוא עשה לי, אני אראה לו מה זה!" כך, עם כל מכה שאחד מהם נותן לרעהו, מגיחות המוני 'צפרדעים' חדשות, ואש המחלוקת מתעצמת ומתגברת עד אינסוף.
לכן בכל מחלוקת, חיכוך ומריבה צריכים לזכור את הפסוק: "ואהבת לרעך כמוך אני ה'" זה אכן לא קל לבלום את הפה בשעה שהזולת מפיץ עליך שמועות שווא ומשמיץ אותך ברבים. אבל אם אדם זוכר כי "אני ד'", הקב"ה מביט בכל המתרחש ורואה כיצד אתה לא מגיב לכל ההשפלות וההלעזות, קל יותר לנצור את הלשון ולהיות מהנעלבים ואינן עולבים.
(מתוך "אריה שאג" פורים-פסח)
מי יודע כמה זמן עבר עד שהמצרים היו מסוגלים לאכול לחמניה
וַיַּחְפְּרוּ כָל מִצְרַיִם סְבִיבֹת הַיְאֹר מַיִם לִשְׁתּוֹת כִּי לֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מִמֵּימֵי הַיְאֹר (ז, כד)
הגאון רבי מנשה ישראל רייזמן שליט"א : הקשה רבי שלום תאומים זצ"ל בספרו "אור התורה": מה סברו המצרים להרויח על ידי החפירות הללו? הרי אפילו הרוק שבפיהם הפך לדם, וכיצד טעו לחשוב שאם יחפרו בצדי היאור ימצאו מים זכים וראויים לשתיה?
בנוסף קשה: מדוע התורה כותבת "כי לא יכלו לשתת ממימי היאור", הרי ברור שכיון שהמים הפכו לדם הם לא יכלו לשתות מהם!
אלא שכאן באה התורה ללמדנו, שגם לאחר שחלפה מכת דם, נותרה בלב המצרים טראומה נוראה מאותם ימים שבהם ראו כיצד היאור שבו התפארו מלא בדם ובדגים מתים, והצחנה הנודפת ממנו בלתי נסבלת, ועל כן גם לאחר שחלפה המכה והמים שבו למראיתם, הם לא היו מסוגלים לשתות ממנו מים.
משל למה הדבר דומה, לאדם שיקח מים מהביוב, יכניס אותם למכונה, ובסוף התהליך יתקבלו מים זכים. האם הוא יהיה מסוגל לשתות מהם?
כך גם לאחר שעברו מספר חודשים ממכת דם, עדיין לא היו המצרים מסוגלים לשתות מים מהיאור, וזהו שאמרה התורה "ולא יכלו לשתות ממימי היאור" – דהיינו שלא היו יכולים לשתות ממנו גם לאחר שמימיו שבו למראיתם כבתחילה, ולכן הוצרכו לחפור בצידי היאור כדי למצוא מקורות מים אחרים.
ולא רק במכת דם היה כך: תוך כדי הבריחה מהאריה במכת ערוב, עדיין היו המצרים מגרדים בראשם באופן אוטומטי מפני הכינים זכרונם לברכה, וכשעמדו דום בשלושת ימי האפלה, מה עבר במוחם? הצפרדעים! מי יודע כמה זמן עבר עד שהמצרים היו מסוגלים לאכול לחמניה, כי הרי כשאכלו אחת כזו לפני זמן לא רב, התמלא פיהם בריר ירוק כתוצאה מביס באוזנה של הצפרדע…
וכך מכל מכה נשארו למצרים צלקות נפשיות נוראות, והטראומה ליוותה אותם עוד זמן רב.
(מתוך הספר – נאה דורש)
טעימות מהמדור 'טועמיה' – לקראת שבת