וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי (ב יא)
מדוע שני פעמים "וירא"- "וירא בסבלותם", ושוב "וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו". לא די אם היה כתוב פעם אחת וירא?
ויש לומר שבאה התורה ללמדנו כי הם שני דברים הקשורים אחד בשני, ה"וירא" הראשון שייך לשני.
כי רק אחרי ה"וירא" הראשון שייך שיבוא ה"וירא" השני, אחר שנתן עיניו להרגיש ולשאת אתם בעול, "וירא בסבלותם", רק אז – "וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו". לולי נתן עיניו ולבו עליהם, לא היה מבחין כלל שאיש מצרי מכה איש עברי מאחיו. אנשים יכולים לעבור ולראות – ולא לראות…
מה פירוש לא רואים? כמה אנשים מתייסרים ואיש לא מבחין בהם! באמת לא מבחין, אינו מכיר. הוא לא רואה כלל שהיהודי מוכה וחבול. אם אין "וירא בסבלותם" מתחמקים מהסיפור; עדיף לי לשבת בשקט, מה אני יודע מי אשם בכל מה שקרה כאן. ראשית, הוא לא הרביץ לו, זה שום דבר, הוא הרי נתן לו דחיפה והשני החזיר לו, ומה לי להתערב כאן בויכוח, ובכלל, לא צריך לעשות בלגן מכל דבר… מה לי ולצרה הזאת.
תבחינו, בדוק ומנוסה, שהרבה אנשים חושבים תדיר: "אני מסכן, לי יש סוכר, לי יש שכן רע, קיבלתי מחלה פלונית וצרה פלוניתא, והוא, השכן? טוב לו בחיים!" לכולם טוב, כי אינו רואה כלל שהשני סובל, הוא משוכנע: אני סובל והוא מאושר. ועוד מקנא בו… [וכאשר נודע לו בעל כרחו על צרות זולתו, הוא תמה וכואב, מה?! הוא סובל כל כך, עשרים שנה שכנים ולא ידעתי כלום, קנאתי בו].
אבל, איי איי איי, – אחרי שרכש את ה"נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם" מיד הוא מבחין במקרי הכאב של היהודים, הוא רואה שהסיפור לא כל כך פשוט, יש כאן בשיכון רשע שמכה יהודי. ההוא המתגורר ממול סובל. מתחיל לגלות את הכאב! נפקחות העיניים! הוי, הנה אני רואה יהודים סובלים! "וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו".
(הגה"צ ר' רבי ראובן קרלנשטיין, מתוך ' יחי ראובן')
עמלתי בפרך, והספקתי לשבור עשרים ואחת מחטים. המנהל' קרא לי "אני משחרר אותך מהעבודה". אמר
בְּכֹל נִפְלְאֹתַי אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה (ג' כ')
הגה"צ רבי יעקב גלינסקי זצ"ל: רבותינו אמרו, שבשעתו ליווה פרעה את אברהם אבינו ארבע אמות בשלחו אותו ממצרים, וקבל בשכרו שעבוד ישראל לארבע מאות שנה. ללמדנו שני דברים: ראשית, מה עצום ורב שכרה של מצוה, ואיך מדקדקים לשלם שכר על כל חלק בה! ושנית, ששכר מצוות הרשעים משולם בעולם הזה, ואילו שכרינו צפון לנו לעולם הבא, כאומרם: "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא" (קידושין לט ע"ב) – מה עצום ורב השכר המעותד!
ובענין זה סיפור, ובדידי הווה עובדא בפרוץ מלחמת העולם נמלטה הישיבה לליטא, אך לא ארכו הימים והרוסים כבשו את המדינה ואסרו על לימוד התורה. מובן שישיבה ירדה למחתרת, ונערך אחרינו מצוד. לא זזתי בלי התפילן, כי ידעתי שבכל רגע עלולים לאוסרני ולהגלותנו. ובכלל, הבטלה היתה עוון פלילי ברוסיה, אדם של עבד נחשב פושע. ואכן, יום אחד הוטל עוצר ברחוב, והשוטרים חקרו את העוברים ושבים. הגיעו אלי. מי אני, פליט מפולניה. והיכן אני עובד, טרם מצאתי עבודה. אין כזה דבר. בוא עימנו, ונסדר לך עבודה. כלום היתה לי ברירה, הביאוני למפעל לגרביים, בו יצרו גרבי צמר עבות עבור החורף הרוסי הנורא. מסרוני לידיו של המנהל, והורו שיפקח עלי. אם לא אתייצב לעבודה, שיודיע למשטרה. פרטי היו בידיהם. נפלתי בפח.
המנהל הובילני למכונת תפירה. היה עלי לסובב את הגלל ולהשגיח שהתפר יצא ישר. אם לאו, הרי זה "סאבוטז'", חבלה בייצור, שעונשה חמור. נו, התחלתי לסובב במרץ, והמחט נשברה. המכונה שבתה. החליפו מחט ,והמנהל אמר: "שמע נא, בחור, המחטים יקרות. אין צורך לסובב כה חזק. סובב בנחת", ואז לא יישברו מחטים. כך? אם כן, מפה תבוא ישועתי. סובבתי בכל הכוח, ועד לסיום המשמרת הספקתי לשבור תריסר מחטים…
למחרת הציע לי לעבוד בעבודה אחרת, קלה יותר. למיין גרביים, לקפלן.
סירבתי. אמרתי: "לפה הביאוני השוטרים, וזו עבודתי!"
עבדתי קשה, עמלתי בפרך, והספקתי לשבור עשרים ואחת מחטים. בסיום העבודה קראני המנהל. "שב", אמר, "אני משחרר אותך מהעבודה".
"מדוע?" היתממתי. "אשלם לך לשבועיים מראש, ואצהיר שהנך עובד כאן, ובלבד שתסתלק!"
"טוב, אתה המנהל. אבל תרשה לי לשאול שאלה. במפעל עובדים מאה ושמונים פועלים. שוחחתי איתם, וסיפרו שמלינים את שכרם עקב המלחמה. ואני, לא זו בלבד שמעניקים לי חופשה, עוד משלמים שכרה מראש?"
חייך: "איך לא תבין? להם, זקוק אני. ואם אשלם שכרם עלולים הם לחפש מקום עבודה אחר. כך אני משאירם ברשותי ואשלם להם בסוף, יקבלו עד הפרוטה האחרונה. אבל ממך, הרי מבקש אני להיפטר. מאז שהגעת אתה גורם אך נזק – קח כמה שתרצה, העיקר שתלך."…
והבנתי מהו: "ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך", והבנתי מהו: "ומשלם לשונאיו אל פניו, להאבידו"…
(מתוך ספר " והגדת" הגדה של פסח)
חיים – תסתכל טוב טוב, תראה שם באמצע יהודי נמוך, מי שרואה אותו – החיים שלו נהיים אחרת! תסתכל חזק חזק!!!
הגה"צ רבי חזקיהו מישקובסקי שליט"א: סיפר לי בנו של הרב אברהם רביץ, שאביו, ר' אברהם נסע לאמריקה לסייע ל"הפעילים" בתחילת דרכם, והוא היה אז בח' שנרתם להצלת ילדי ישראל מכליון רוחני, היה דורש שם בין מנחה לערבית, והיה גם מעורר אותם בתורה וירא"ש.
בא' הימים הוא הגיע למקום ששם היו 'אנשים זולים'… שאינם שוחרי תורה ומוסר… איך שהוא התחיל לדבר, הם אמרו לו – אין לנו זמן לשמוע עכשיו… אין לנו סבלנות – תפסיק. אך פתאום ניגש יהודי פשוט, שבמראה חיצוני היה נראה בדיוק כמותם, וצעק עליהם, הוא רוצה תורה!!! מה אתם מפריעים לו?… כולם לשבת בשקט!!… והם שמעו בקולו, ולא הפריעו… בסוף השיעור ניגש אליו רבי אברהם רביץ והתעניין, מה כל כך בוער לך "תורה" שאתה דאגת שכולם ישתקו?… אמרו לו אותו יהודי; אומר לך מה ההבדל ביניהם לביני. אני ראיתי פעם אחת בחיים שלי את החפץ חיים!!!
סיפר לי גיסי הרה"ג ר' אברהם צבי טויב, פעם ארגון 'תודעה' הביאו ל'אהל קדושים' הרבה ילדים ורצו שמרן הרב שך ידבר שם. אך הרב שך לא רצה, הוא חס על זמנו ורצה ללמוד… אמר לו גיסי, אני רוצה לספר לרה"י סיפור, השווער שלי [רבי חיים פריד] אמר לי, שכשהוא היה ילד קטן – הגיע החפץ חיים לוילנא, ובית הכנסת היה דחוס ביותר באנשים. הח"ח היה באמצע, וא"א היה להיכנס לבית הכנסת.
אבא שלו (של רבי חיים פריד) לקח אותו, ומכיון שלא היה אפשר ליכנס, הוא העמיד אותו בחלון בית הכנסת ואמר לו, חיים – תסתכל טוב טוב, תראה שם באמצע יהודי נמוך, הוא יהודי מלפני כמה דורות, מי שרואה אותו – החיים שלו נהיים אחרת! תסתכל חזק חזק!!! הוא הסתכל. ולימים סיפר, שאחרי זה הדמות הזו האירה לו בכמה צמתות בחיים.
כאשר הרב שך שמע זאת, הוא הסכים על אתר, ואמר תביא את המעיל, ונצא…!
(ארחות חיים | שמות תשפ"ג)
לצורך כך הוא הוריד את הכאפיה שעל הראש, רבינו הביע סלידה מלגעת בזה
הגאון רבי סיני הלברשטאם שליט״א: השתתפתי במעמד 'מכירת חמץ' אצל רבינו מרן שמואל הלוי ואזנר זצ"ל, בעל 'שבט הלוי' זצוק"ל בערב פסח. אחד מהקניינים שמבצעים בשעת המכירה הוא נתינת יד לגוי לאות גמר הקנין, רבינו לא רצה לתת יד לגוי והביע זאת בתנועה שזה מגעיל אותו, וביקש מבנו מ"מ הגר"ח, שיתן יד תחתיו. וכמו"כ 'בקבלת קנין' היה צריך הערבי לתת 'קנין סודר', ולצורך כך הוא הוריד את הכאפיה שעל הראש, רבינו הביע סלידה מלגעת בזה, וביקש ממאן דהוא שׁיַקנֶה לערבי מגבת, ואח"כ עשה בזה את ה'קנין סודר'.
דרכו היתה שפעם בשנה היה הולך בעצמו לבדוק את המקוה בשכונת זכרון מאיר, פעם ביקשתי ממנו שיקרא לי כאשר ילך לשם, וכשהלך אמר לי: "מקובלני מרבותיי שמקוה וחיידר צריכים להיות מהודרים ביותר, מה שיותר יפה", לאחמ"כ כשכבר יצא רבינו מהמקוה וירד את המדרגות ברח' מהרש"ל. רץ הבלן ושאל שאלה על המקוה של טבילת כלים. רבינו שכבר היה אז כבן תשעים וחמש אמר: "לכבודו של המקוה אחזור"!
(מתוך רב רבנן)
הבעל והאשה תיאמו ביניהם שיקראו לה יוכבד. בלחץ שלפני השבת מוישל'ה לא קלט שבסוף נולד בן…
תשמעו סיפור מעניין: מעשה ביהודי יקר שנסע עם רעייתו, בערב שבת קודש, לתל השומר, להתבשר ולבשר בשורות טובות וישועות משמחות, בשעה טובה ומוצלחת.
במשפחה היו, כן ירבו, שמונה בנות, ישתבח שמו לעד. רק בנות. בצפצוף הראשון של כניסת השבת שמעו עוד צפצופים מחדר לידה… מזל טוב, הוא נולד. היולדת אומרת לבעלה: "אני כבר אסתדר. בבית יש שמונה ילדות, איך הם יסתדרו לבד? תפוס מהר מונית לבני ברק. יהיה בסדר, אני אסתדר לבד".
ברוך ה' נסע לבני ברק והגיע בזמן. בשבת בבוקר עליה לתורה. "מי שברך". היה זה בדיוק בפרשת שמות תשע"ח. בעל הטורים אמר שקוראים שם לבת בשבת. אומר לו הגבאי: "ויקרא שמה בישראל", והאבא לוחש: "יוכבד". כתוב בפאר הדור שיש טובה גדולה לילד אם קוראים לו שם שמוזכר בפרשה, ובפרשה מוזכרת שפרה, וכותב רש"י ששפרה זו יוכבד. כולם איחלו לו מזל טוב, תזכה לגדלה לבן תורה וכולי וכולי.
במוצאי שבת הבעל מתארגן לנסוע לבית החולים לאשתו, והטלפון מאשתו מקדים אותו: "מוישל'ה, איך הסתדרת עם הארבעס? ומה עם המשקאות והפיצוחים. איך הסתדרת בדקה האחרונה"?
הוא היה בהלם. אין תגובה. והאשה צועקת בטלפון: "מוישה, מה קורה אתך? למה אתה לא מגיב?"…
מה קרה? ובכן, במשך כל התקופה שלפני הלידה, הרופאים הודיעו להם שיש להם בת, בת תשיעית שמצטרפת לשמונה הבנות שכבר יש להם. הבעל והאשה תיאמו ביניהם שיקראו לה יוכבד. בלחץ שלפני השבת מוישל'ה לא קלט שבסוף נולד בן…
נו מה עושים עכשיו? יש שמות שמתאימים גם לגברים וגם לנשים: שמחה, יונה. אבל לא שמענו על גבר שנקרא יוכבד…
שם הוא דבר משמעותי ביותר לחיי האדם. שֵׁם הוא מהות. כתוב בילקוט שמעוני שמשמו של אדם אפשר לדעת מה טבעו ומעשיו. הזוהר (ויקרא עה ע"ב) מספר מעשה באדם שניצל מסכנה. שאל אותו רב אבא: "מה שמך?" והוא ענה: "קוראים לי אלעזר". אמר לו רב אבא: "ודאי שמא גרים, דאלקך סייעך והוה בסעדך" – השם גרם שתהיה לך עזרה משמים. א-ל עזר.
נחזור לענייננו: מה עושה האבאל'ה הזה? קרא לבן שלו יוכבד. הלכו לשאול את רבי חיים קניבסקי זצוק"ל, והוא אמר: "אשתו כגופו, במקום יוכבד תקראו לו עמרם".
(הגאון רבי חזקיהו יוסף קרלינשטיין שליט"א- נאה דורש)