וְתִשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ… וְתִפְתַּח וְתִרְאֵהוּ (ב ו)
משה רבנו מונח בתוך תיבה ביאור, והנה מגיעה לשם בתיה בת פרעה. לשם מה הגיעה? – בתיה ביקשה לרחוץ מגילולי בית אביה. היא לא רוצה להמשיך להיות מצרית, אלא מבקשת להתגייר, וירדה כעת אל היאור כדי לטבול בו לשם גירות.
מיד לאחר שעולה בתיה מהטבילה, היא רואה את התיבה. "ותשלח את אמתה… ותפתח ותראהו" (שם, ה-ו) – מה ראתה? ראתה את השכינה הקדושה.
איך הגיעה כבר לדרגה כזו של גילוי שכינה?
כלל בידינו – מצווה גוררת מצווה, שכר מצווה – מצווה (אבות ד, ב). את חשבת לטבול, ומן השמיים מזמנים לך שתטבלי ותראי תיבה, ותצילי את מושיען של ישראל, ותראי את השכינה הקדושה!… מצוות מופלאות בזו אחר זו!
היינו זוחלים והולכים על ברקנים וקוצים
אילו היו נותנים לנו הזדמנות לראות את מושיען של ישראל, היינו זוחלים והולכים על ברקנים וקוצים כדי לזכות… לטעום משהו ממה שזכתה אותה צדקת, בתיה בת פרעה.
אדם מקיים מצוות – ואין לו שום מושג מה הוא עתיד לקבל בעקבות קיום אותה מצווה. אילו היינו יודעים מה נקבל על מצווה אחת, איזה אור עליון יקיף אותנו בעקבות המעשה הזה, לא היינו מחמיצים בקלות הזדמנויות כאלו.
מרנא הגאון רבי חיים מוולוזין זצ"ל כותב בפירושו למסכת אבות, שההשראה שיש לאדם בעקבות קיום מצווה, היא קרבת ה' שניתנת לו כבר בעולם הזה, וקרבת ה' הזו מעוררת בו רצון לקיים עוד מצווה, עוד לימוד ועוד חסד – וכל זה מלבד כל מה שיקבל לעתיד לבוא. כאן, בעולם הזה, יש לו כבר גן עדן עלי אדמות, וכלשונו: "כי שכר מצווה היא המצווה עצמה נותנים לו בשכרו, והוא האור המקיפו… והוא יושב ממש כמו בגן עדן, והלוא אז נקל לו לעשות מצווה אחרת".
מדי שבת מתארחים בישיבה בחורים חילונים. לאחר השבת אני שואל אותם: "איך הרגשתם בשבת?" הם עונים: "גן עדן…".
איני בטוח שהם יודעים מה זה גן עדן, אבל הצדק איתם. בשבת מטעימים אותם משהו מגן עדן העליון. כל היום הם יושבים ושומעים דברי תורה, מדרשים ומעשייות, יש אוכל ושירה. שכר המצווה שלהם הוא עוד מצווה שבאפשרותם לקיים, והמצוות הללו מביאות אותם לתענוג עילאי ולדבקות בבורא יתברך.
ובר מינן גם להפך – כשאדם עובר עבירה הוא מוקף ברוח טומאה שגורמת לו לעבור עוד עבירה, כפי שכותב רבי חיים בהמשך דבריו: "ולהפך, ח"ו, בעבירה, הנה הוא אחוז בחבלי בוז, ועבירה גוררת עבירה".
לא בכדי אמרו רבותינו (מגילה כח ע"א) שאסור להסתכל בפני אדם רשע – הסטרא אחרא שהולכת איתו בעשותו עבירה בכוחה להזיק. במצב כזה כל המזיקים שולטים עליו, והמסכן לא יכול להיבדל מהם.
מסביב הוא שומע אנשים אומרים
את הדברים הללו רואים במציאות החיים – אדם עושה עבירה כלשהי, ומיד לאחר מכן מתחילה מחלוקת בביתו. הגיהנם שיש לו בבית זה שכר העבירה שלו. אדם חושב: חטאתי, אבל גמרתי עם זה… אך לא. הגיהנם ממשיך איתו. הוא לא מרגיש הנאה במה שעשה, לא יכול להרגיש דבקות בה'. יש חיץ בינו ובין הקב"ה.
יתירה מזאת, גם כשהוא מקיים מצווה, הוא לא מצליח להרגיש בה שום טעם. מסביב הוא שומע אנשים אומרים: הרגשתי תענוג גדול בתפילה, הלימוד היום היה תענוג אמיתי – והוא לא מבין על מה הם מדברים ומשוכנע שהוא לא מרגיש טוב. אין זאת, אלא שהעבירה שלו יצרה חיץ, שכר עבירה עבירה, ואין הוא מצליח לחוש בשום תענוג של קרבת אלוקים.
העבירה עצמה היא העונש הנורא ביותר
בהמשך דבריו שם, וכן בספרו "נפש החיים" כותב הגר"ח מוולוזין, שבני אדם נוטים לדמיין את הגיהנם כמקום שיש בו אש פי שישים מהאש של העולם הזה, וכן שרפות, אבל האמת היא שאת הגיהנם האמיתי האדם בעצמו בורא במו ידיו בעשותו את העבירה. העבירה עצמה היא הגיהנם הנורא ביותר שקיים!
הגאון הקדוש רבי חיים מצאנז זצ"ל, בעל ה"דברי חיים", שמע כי אחד מחסידיו עבר עבירה נוראה. הרב הזדעזע ביותר, אך שתק ולא אמר מאומה.
אמרו לו: "רבנו, יש להענישו בחומרה גדולה!"
אמר: אספר לכם מעשה –
כידוע, הכנסייות קיבלו כוח שלטון כמעט על כל העולם כולו. כל מחוז וכל עיר נוהגים למנות כומר, שאחראי על מצב הדת שם, ובסמכותו להתערב גם בשאר התחומים כפי הישר בעיניו.
בעיירה אחת מת הכומר הזקן, ומיד הובא כומר צעיר ונמרץ לשלוט תחתיו. הכומר הצעיר רצה להראות שהוא "מטאטא טוב", ומיד החל לבקש שישמיעו לו תיאור מדוקדק על התנהגותם של אנשי המקום.
זהו כפר עני מרוד – אמרו לו – האנשים כאן בקושי משיגים לחם למחיתם. מעלות השחר הם עובדים בשדה בעבודה מפרכת, ושכרם העלוב כמעט לא מספיק לקניית לחם. כדי לשכוח את יגונם, צערם ועיצבונם על מצבם הכלכלי, ועל הרעב שבו נתונים הם ובני ביתם, הם אימצו להם מנהג להיכנס מדי לילה לפונדק. הם שותים לשכרה, מבזבזים את הפרוטות המעטות שבידם, ובאים לביתם שיכורים כלוט. אינם שומעים כלום, וישנים כך עד אור הבוקר.
ככה? – התרשם הכומר – מוכרחים, אפוא, לתקן את העניין הזה! מיד הודיע כי הוא קורא לכל הכפריים, איש בל ייעדר.
נאום חוצב להבות בגנות השתייה וההתמכרות
כשהתאספו כולם החל נושא בפניהם נאום חוצב להבות בגנות השתייה וההתמכרות לטיפה המרה. בסופו של דבר הכריז, כי מעתה ואילך, אוי לו לאדם שישתה. אדם כזה יובא לדין, והכומר בעצמו יפסוק את גזר דינו.
הכפריים הלכו לביתם נבוכים ועצובים. לא די להם בכל הצער שלהם על פרנסתם הדחוקה ועל העבודה הקשה בקור ובשלגים, והנה לוקח להם הכומר את הדבר היחיד שהצליח לשמח אותם, ולתת להם מעט חיות בסוף יום עבודה מפרך…
אחד מהם היה כל כך שבור ורצוץ מן הגזרה הקשה, עד שביקש לשכוח ממנה ומכל שאר צרותיו. הלך לו לעבר הפונדק, קנה לעצמו בקבוק משקה, גמע את כולו עד תומו, ותוך דקות ספורות מצאו אותו שרוע ומתגולל מתחת לספסלים…
עד מהירה הגיעה השמועה אודות השיכור לכומר. הוא נרעש מן החוצפה – כל כך סמוך? לא עברה אפילו חצי שעה מאז האיומים שלו, וכבר עובר הוא על הוראותיו בריש גלי.
וכל הציבור יתאסף, למען ישמעו וייראו.
הוא הכריז כי השיכור יובא אליו למשפט, וכל הציבור יתאסף, למען ישמעו וייראו.
עד מהירה הגיעו כל הכפריים, כשהם מעוניינים לראות מה יהיה משפטו של הכומר הנמרץ.
הכומר עמד מול כולם ואמר: "עלי להיות זהיר. העונש שעלי לתת לכפרי אמור להיות בהתאם לחומרת הניסיון – אם הניסיון היה גדול, אתן לו עונש מתחשב יותר, אך אם מדובר היה בניסיון קטן – יהיה העונש חמור ביותר.
אלא שיש לי בעיה אחת – מעודי תינוק ועד עצם היום הזה לא שתיתי אף פעם… איני יודע מה זה יין שרף ומה פשרה של תאוות התמכרות לטיפה המרה. אין לי ברירה כעת, עלי לשתות קבל עם ועדה, כדי להכריע אם אפשר לעמוד בניסיון כזה או לא".
עד מהירה נמצא שם מתנדב שרץ לפונדק וביקש כוסית וודקה חריף במיוחד – עבור הכומר.
קיבל הכומר את הכוסית לידיו, גמע אותה, ומיד ירק אותה הצידה. טפו… איך אפשר לשתות דבר כזה?!… כשהתאושש מעט קרא: "הוי, כפרי מסכן, אמרתי בליבי שעלי להעניש אותך על שתייה, אבל כעת אני יודע שעצם השתייה של המשקה המר הזה היא העונש הגדול ביותר שיכול אדם להביא על עצמו… כבר קיבלת את עונשך, ואינך זקוק לשום תוספת"…
סיים רבי חיים מצאנז ופנה לחסידיו: "אתם מספרים לי שהוא עבר עבירה ומבקשים שאעניש אותו, ואני אומר לכם, שדיי לו במה שהביא על עצמו. הוא מצוי כעת בטומאה נוראה ביותר, ואין לך עונש נוראי וזועתי גדול ממנה"…
בקדושתו היה רחוק כל כך מן העבירה, עד שראה כי אין עונש גדול יותר מעצם מצבו הנורא של בעל עבירה.
(מתוך הספר 'משכני')