באותו רגע, שהחלטתי כי הארוע הזה, האכזבה העמוקה הזו, לא תשנה את אישיותי, חשתי ממש איך אני מתעלה ומתרומם, באותם רגעים עליתי למקום גבוה יותר, קומה נכבדה מאישיותי נבנתה ברגע טהור זה, או אז נהייתי אדם אחר, מאיר אחר, מאיר חדש!

מאת: הרב צבי גטקר

וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ  (א ח)

התורה אומרת 'ויקם מלך חדש'. כידוע הכלל הוא ש-ו' מוסיף על הראשונות, כלומר אם הקטע מתחיל בו' זה אומר שאין כאן עניין חדש, אלא זה המשך של העניין הקודם.

והנה כאן מתחילה לכאורה תקופה חדשה, ואילו העניין מתחיל בו' כלומר שזה המשך לשמות בני ישראל  היורדים מצרימה, הדברים טעונים הסבר.

אותו הדגש יש גם בראשית הפרשה, החומש החדש שאנו מתחילים השבוע, חומש שמות, מתחיל ב'ואלה שמות בנ"י' ו' המוסיף על הראשונות. והמפרשים עומדים על כך שהרי זה חומש חדש המדבר על תקופה חדשה, ומדוע הוא כתוב כהמשך לחומש הקודם.

הדברים יתבארו לפי יסודו של ה'משך חכמה', המשך חכמה מייסד כי עם ישראל  בנוי על יסודות העבר, על אבותיו הקדושים, היסודות הללו, כשמם כן הם, עמ"י בנוי על יסודות אלו, וכשהוא מחובר למסורת אבותיו, אזי עמ"י הוא העם החזק, עם לא מנוצח, עם שיש לו ישועות כמו שהיו לאבותיו הקדושים, כי הוא העם שלהם, עם אלוקי אברהם, ואילו כל פעם כשסוטים מהמסורת חלילה, מתערערת חזקתם של ישראל, והם אינם חזקים כבתחילה, הם לא מחזיקים בפלאי ישועתם של עם הנצח.

וא"כ כל סיפור הגלות של ואלה שמות, הוא בנוי על יסודותיהם של האבות הקדושים המבוארים בספר בראשית, כל מה שיקרה כעת בפרשיות הגלות תלוי בכמה הסיפור הזה הוא המשך של היסודות של האבות, וכמו כן כל מה שיקרה כעת ש 'ויקם מלך חדש' תלוי בכמה צאצאי השבטים ויעקב הולכים ודבקים בדכם. זה לא סיפור חדש, זה המשך אחד שלם.

אנו מתחילים השבוע את תקופת השובבי"ם, תקופת תשובה וחיזוק, ומפורסם בשם האר"י הק', שמהדברים החשובים בימים הללו הם ההקפדה על ברכות הנהנין, ודקדוק בהנהגת בין אדם לחבירו.

הקשר של חיזוק זה לימי הפרשיות הללו הוא בין השאר משום שאנו לומדים מהפרשיות הללו, כי הנהגותינו כיהודים, אינם פרקים נפרדים, גם באופן אישי, שינויי חיינו גם מה שאנו עושים עם עצמנו, אין אלו תקופות נפרדות אלא הכל בנוי אריח על גבי לבנה, כל התחלה חדשה, היא לא התחלה חדשה גרידא, אלא עוד קומה בקומת אדם, בבניין השלם.

מה נפלא להביא בעניין יסודי זה את סיפורו הנפלא של מרן המשגיח רבי מאיר חדש זצוק"ל.

לפעמים, כשהיה מדבר בוועדים לבני ישיבת חברון, על עניין 'כל המעביר על מידותיו, מעבירין לו על כל פשעיו'. והיה מאריך לבאר כמה המעבירין לו על כל פשעיו מוכיח ומראה את התיקון שיש ב'המעביר על מידותיו', את הגדלות האדם, שגודלת ומתרוממת ונבנית על ידי עבודה בעניין הזה של להעביר על המידות. היה מספר את הסיפור המרגש הבא, בהקדימו, "אם יש נקודה שאני יכול לציין כנקודת מפנה בחיי, כעלייה שעד היום אני ממשיך ומושפע ממנה, אפשר לציין את המקרה הזה":

נער צעיר הייתי סיפר רבי מאיר, כשנכנסתי לעולמה של תורה, מגיל צעיר ממש, עוד לפני גיל 'בר מצוה', גליתי למקומות תורה, עד שמצאתי את מקומי בישיבתו של מורי ורבי ה'סבא מסלבודקא'.

שם בישיבה הימים היו ימי מסכת התעלות של ממש, אבל, לא ארכו ימי השקט, ומלחמת העולם המתחוללת ברחבי העולם, הגיעה לפתחנו, החזית שזזה מיום ליום, הביאה לגלי פליטים ענקיים, עשרות אלפי בני אדם שנעו כמעט יחדיו ממקום למקום, העיקר לא להימצא בקו האש, לפיכך כבר בגיל 18 מקל הנדודים היה מנת חלקי שוב, כשבכל כמה ימים נמלטנו הלאה מאימת ה'צבא הגרמני' הכובש.

היה זה באיזושהיא עיירה, בה מצאנו מנוח ימים מספר, והנה בצהרי אחד הימים שמועת בהלה באה, ה'צבא הגרמני מתקרב', הכל החלו לנוס על נפשם ולהימלט, גם אני וחברי ידיד מהעבר שנפגש עימי באותה עיירה, החילונו במנוסה, רצנו לעבר כיכר העיירה, שם חישבנו לתור ולמצוא בעל עגלה שיקח אותנו בעגלתו הלאה מהחזית במהירות.

ואני כבר התחלתי להילחץ, מה יהיה עוד רגע ולא ישארו עגלות

כשהגענו אל הכיכר וכמעט שתפסתי את מקומי בעגלה מעגלות הבורחים, אמר לי חברי, 'אוי, שכחתי את הצרור שלי באכסניה, שם נמצאים המסמכים שלי הכסף והעיקר התפילין, תעשה איתי חסד תמתין לי שארוץ ואחזור', ניחא הסכמתי, ונעמדתי במקומי, ממתין לחבר ההוא שירוץ ויחזור, לבנתיים למול עיני ברגעים ספורים העיירה התרוקנה, עגלות נתמלאו, ויצאו במהירות חולפות ביעף על פני, ואני כבר התחלתי להילחץ, מה יהיה עוד רגע ולא ישארו עגלות, היכן הוא, הרי הוא אמר שירוץ, הזאת היא ריצה?, מחשבת נטישה חלפה בליבי, אולי אעזוב אותו, אלך ואתפוס את מקומי על עגלה כלשהיא, הרי לא אוכל להמתין לו עד בוש, אבל תיכף גרשתי', הרי לא כך עושים עם בני לווי', אין זה הוגן, הוא ביקש ואני אתמסר לבקשתו, לא אברח לו חלילה.

הלחץ גבר, העגלה האחרונה כבר יצאה לה לפני רגע מהכיכר, והכיכר ההומה, כעת ריק מאדם, ואיפה הוא רבון כל העולמים, למה הוא מתמהמה?, אבל הא, הנה הוא בא, רץ מרחוק, נו סוף סוף, יחד נראה כעת מה לעשות, כיצד למצוא מי שיובילנו מכאן, הוא בא בריצה, ויחד עמו הופיעה כמו משום מקום עגלה עמוסה, לא הספקנו להחליף מילה על עיכובו, משום שלנפנוף ידינו עצרה והעגלון הנכבד שבקדמתה הודיע כי מקום אחד נותר, חברי כמו לא חיכיתי לו במסירות זה עתה, עלה תיכף על העגלה ונעלם עמה.

נקל לשער ולחוש, את תחושת ההלם וכפיות הטובה שעטפה אותי

נקל לשער ולחוש, את תחושת ההלם וכפיות הטובה שעטפה אותי, איזו התנהגות, איזו גמילות רעה, הלא למענך הפסדתי את כל האפשרויות, ואילו אתה כך בורח?, איזו הנהגה לא תורנית, איך רואים עליו שהוא אינו בן תורה..

ובמהלך השניות הללו של האכזבה העמוקה מהרוע שהתנפץ אלי, החלטתי בליבי, יותר לא אעשה את הטעות הזו, יותר לא אחכה לאיש, אני לא ימתין ויפסיד בשביל אחרים, זהו, סיימתי להיות..

אבל לאחר רגע, המוסר אמר את דברו, 'מאיר חדש', דיבר אלי יצר הטוב, וכי המתנת בשבילו מאיר? והלא בשבילך המתנת, כי אתה לא איש שבורח, כי אתה בן תורה, כי אתה איש הגון והוגן.

ואם כן, למה שתשנה את אישיותך המוסרית והטובה, בגלל הנהגה של בחור לא הוגן?, וכי חיכית כי את אסקופה הנדרסת, וכי אוכזבת כי אתה וותרן ללא תקנה, ממש לא, אתה חיכית כי אתה אדם גדול, מרומם, וזה הלא אין סיבה שישתנה.

באותו רגע, שהחלטתי כי הארוע הזה, האכזבה העמוקה הזו, לא תשנה את אישיותי, חשתי ממש איך אני מתעלה ומתרומם, באותם רגעים עליתי למקום גבוה יותר, קומה נכבדה מאישיותי נבנתה ברגע טהור זה, או אז נהייתי אדם אחר, מאיר אחר, מאיר חדש!.