'גוט שאבס, גוט שאבס'. תפילת שחרית של שבת הסתיימה. רבי גרשון יוצא מהישיבה מוקף בתלמידים ואברכים. שימי בן החמש נדחף ביניהם. הוא רוצה ללכת ליד רבי גרשון.
גם בשבת הבאה שימי תופס ראשון לעמוד ליד ראש הישיבה, ללכת לידו, לצאת איתו ביחד מהישיבה, ללכת לצדו כל הדרך עד שמגיעים לביתו.
שבת אחרי… שימי לא מרפה מרבי גרשון. הוא נצמד אליו, נראה שהוא נהנה מעצם ההליכה ליד ראש הישיבה.
'די!' פוסק התלמיד שמלווה את רבי גרשון. 'די!' יותר הוא לא ייתן ששימי בן החמש ילך ליד ראש הישיבה. לא שם מקומו. זה מפריע…
שבת הבאה הגיעה ושימי שוב מתייצב ליד רבי גרשון ונצמד אליו. 'זוז מפה', פוקד עליו הבחור. 'אל תעמוד ליד הרב…' הוא רוצה להזיז אותו משם.
רבי גרשון עוצר מלכת ושואל את תלמידו בפליאה: 'מה זה מפריע לך?'
'אה. המממ, זה מפר…' מתגמגם התלמיד ולא יודע מה לענות.
'מה זה מפריע לך?' רבי גרשון לא מבין. 'הוא נהנה מכך ולי הדבר לא מפריע. זה נהנה וזה אינו חסר ולמנוע זאת ממנו זוהי סתם מידת סדום'.
●●●
אברך נכנס למעונו של רבי גרשון עם ילדו בן השנתיים, מתיישב מולו, שואל את שאלתו, מניח אותה על גבי השולחן מבלי לחוש מה מתרחש מתחת לשולחן.
האברך נשען על השולחן, מדבר את דברו, ולא רואה מה עושה ילדו עם רגליו מתחת לשולחן…
רבי גרשון מקשיב לאב ובן השנתיים מנדנד את רגליו בחזקה ובועט. ראש הישיבה עונה, והילד מנענע את הרגליים, מכה ברגלו של רבי גרשון וגם מכתים עם סוליית הנעל את בגדו.
רבי גרשון מקשיב בשלווה ועונה בנועם לא אומר מילה. מבליג על הכאב, לא מתייחס.
רק כשקמו ללכת רואה האברך את מידת הנזק, רגלו של רבי גרשון מאובקת ומרוחה בבוץ…
רק לאחר מכן ניקה רבי גרשון את בגדו, שכן הוא מקפיד שלא יהיה עליו רבב.
●●●
בני המשפחה נרגשים ושמחים, הילד בן השלוש מובא אחר כבוד לבית ראש הישיבה שיגזוז את מחלפות ראשו.
מרוב שמחה והתרגשות לא שמים לב שחתן המצווה לא כל כך שמח. הילדון לחוץ מהמעמד ונוטה לבכי…
רבי גרשון מבחין בלחץ של הילד, לוחץ את ידו בחום ומשוחח עמו בלבביות מלאה ברוך. רק כשמבחין שהילד רגוע ונינוח ניאות רבי גרשון לגזור תלתל מתלתלי ראשו.
'האם התמונה יצאה בסדר?' הוא שואל.
תגובה מגומגמת הגיעה מהאב שצילם. אז נוטל רבי גרשון שוב את המספריים וחוזר על הפעולה כדי שתהיה תמונה מוצלחת.
רבי גרשון אמר: 'חשוב בשביל הילד שתהיה לו תמונה מהמעמד של החלאקה'.
●●●
בחיידר 'תורת אמת' קיבלו שני ילדים כפרס על הצטיינותם, ללכת להיבחן אצל רבי גרשון.
לאחר שבחן אותם כתב להם ראש הישיבה פתק ששניהם ידעו מצוין.
לפתע הבחין שהילדים מתלחשים ביניהם והוא אמר להם: 'טוב, אכתוב לכם על שני פתקים נפרדים'.
הבין רבי גרשון מההתלחשות שהם דנים ביניהם מי יזכה בפתק.
על המבחנים לילדים היה אומר: 'למה בוחנים ילדים? כדי שהילדים ידעו שהם יודעים'.
ידע רבי גרשון להקשיב לילדים וזיהה את מאווייהם.
(מתוך הספר הנפלא 'קול מילה' – מפרקי חייו של מרן הגרי"ג אדלשטיין זצ"ל, מאת ח' גרינשטיין)