אמר יעקב שמא יש בכם חטא אמרו לו תדקדק בשמותינו ולא תמצא בהם אותיות חט

פנינים מתוך פירוש 'בעל הטורים' על הפרשה

שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה. מנה המועט תחילה, מה שלא עשה כן באברהם ויצחק, בשביל שהיו ימיו מועטים ורעים הזכיר המועט תחילה וחיה ל"ג שנה פחות מאביו משום דכתיב קללת חינם תבוא, על שקלל רחל ואמר עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה, חסרו לו מנין יחי"ה שהוא ל"ג משנותיו

מִזֹּקֶן. כתיב חסר, ע"ש ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות, כשם שרימה יעקב לאביו בברכותיו כשכהו עיניו כך עשו לו בניו בברכו אותם שהחליף לו יוסף מנשה באפרים

וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו. שרצה לגלות להם הקץ ונסתם ממנו, אמר יעקב שמא יש בכם חטא אמרו לו תדקדק בשמותינו ולא תמצא בהם אותיות חט ואמר להם גם אין בהם אותיות קץ

וְשִׁמְעוּ. אותיות שמע ו' שאמר להם שמע ישראל שיש בו ו' תיבות

כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ. בגי' זה שכם בן חמור

בֶּן פּוֹרָת יוֹסֵף. לא הזכירו בשמו כמו שעשה לאחרים שחלק לו כבוד בשביל המלכות והתחיל בשם בניו

בֶּן פּוֹרָת. בגי' מנשה ואפרים: ד"א בן פורת בן פותר ע"ש פתרון חלומות

לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף. כשחזרו מלקבור את אביהם עבר יוסף על הבור שהשליכוהו בו ובירך ואמר ברוך שעשה לי נס במקום הזה אמרו עדיין הוא זוכר מה שעשינו לו.

וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. ולא השביע לבניו אלא אמר להם משכם לקחתם אותי ולשם תחזירוני. ובמדרש יש שהשביעם שלא ידחקו את הקץ כי יוסף ידע את הקץ שיעקב גלה לו

 

 

מצוות ביקור חולים | וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל וַיֵּשֶׁב עַל הַמִּטָּה  (מח ב)

שעיקר מצוות ביקור חולים היא בקשת הרחמים על החולה

הטור כותב שעיקר מצוות ביקור חולים היא בקשת הרחמים על החולה, וז"ל:  ומצוה גדולה היא לבקר שמתוך כך יבקש עליו רחמים ונמצא כאילו מחיה אותו, וגם מתוך שרואהו ומעיין בעניינו אם יצטרך לשום דבר משתדל בו להמציאו לו ועושה שיכבדו וירבצו לפניו. (יו"ד של"ה א').

כתב השו"ע (יו"ד של"ה ד') אין מבקרין החולה בג' שעות ראשונות של יום מפני שכל חולה מיקל עליו חליו בבוקר ולא יחוש לבקש עליו רחמים, ולא בג' שעות אחרונות של יום שאז מכביד עליו חליו ויתייאש מלבקש עליו רחמים.

וכתב הרמ"א וכל שביקר ולא ביקש עליו רחמים לא קיים המצוה. (ומקורו מהב"י בשם הרמב"ן).

אכן באהבת חסד (ח"ג פ"ג) כתב החפץ חיים ואם ביקר ולא ביקש לא קיים המצוה כדין.

[וכתב שם שהשעות הנזכרות הם שעות זמניות, וכן שאם הוא רץ לדרכו וכשלא יבקר באלו הזמנים לא יבקר כלל נראה שטוב יותר שיבקר עכ"פ באלו הזמנים משיבטל מצוה זו לגמרי, כי אולי יועיל לו בביקורו לאיזה דבר לרפואה, לכבד ולרבץ לפניו].

המקום ירחם עליך בתוך חולי ישראל

כתב השו"ע יכלול אותו בתוך חולי ישראל, שיאמר המקום ירחם עליך בתוך חולי ישראל, שמתוך שכוללו עם אחרים תפילתו נשמעת יותר. (שם ס"ו ובש"ך, ומקורו מרש"י שבת י"ב).

ובשבת אומר 'שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא ורחמיו מרובין ושבתו בשלום'. (או"ח סי' רפ"ז).

וכתב ע"ז הרמ"א וי"א דאין צריך לומר ורחמיו מרובים וכו', וכן נהגו. וכאן המשנה ברורה לא משיג ע"ז, אכן באהבת חסד כן העתיק את ורחמיו מרובין ושבתו בשלום.

המנחת אשר (פר' בהעלותך) כותב שנראה פשוט שמה שמברכין את החולה בברכת רפואה שלימה וכדו' אין די בזה לצאת יד"ח התפילה, אלא צריך שישא תפילה ויעתיר בלבבו אצל מיטת החולה.

אכן בפלא יועץ כתב שלפחות כל אדם יצא יד"ח כאשר יאמר לו כשנפרד ממנו המקום ירפאך רפואה שלימה בתוך חולי עמ"י.

ודעת הגרי"ש אלישיב שהדבר תלוי באופן האמירה, שאם אמר זאת בצורה של ברכה יוצא בזה דין בקשת רחמים, אבל אם אומרה באמירה בעלמא לא יצא. (אשרי האיש יו"ד ח"ב עמ' רנ"ו).

פעם ביקשו מהחזו"א להתפלל על חולה ולא זכרו את שמו

פעם ביקשו מהחזו"א להתפלל על חולה ולא זכרו את שמו, ואמר שיאמרו לו לכל הפחות באיזו עיר גר החולה, ואז התפלל בעד 'הזקן מרמת גן'. (צדיק כתמר יפרח עמ' תכ"ד).

וכשביקשו מהקהילות יעקב להתפלל על הגר"י אברמסקי לא ידעו את שם אימו, והקה"י ביקש את שם אביו, וגם את זה לא ידעו, ואמר שמספיק 'ר' יחזקאל מחבר ספר חזון יחזקאל'.

ובשם החזו"א אמר שאם לא יודעים את שם אימו אפשר להזכירו בשמו הפרטי ובשם משפחתו. (ארחות רבינו).  וכשמסרו לקהילות יעקב פיתקא עם שם הגר"י אברמסקי ושם אימו לא היה כתוב בה כל תואר, ואמר שצריך להוסיף 'הרב', וכן כשהביאו לו את שם הגר"ש רוזובסקי ושם אימו אמר שצריך להוסיף הרב. (ארחות רבינו). וכן דעת בנו הגר"ח קנייבסקי שיאמר ר' פלוני.

אכן בברכי יוסף כתב שיאמר את שם הת"ח בלי תואר, שאין גבהות לפני המקום. (דרשו קט"ז 3).

ראינו הרבה גדולים שבכל שמו"ע היו להם רשימות של חולים

כתב המשנ"ב שיכול להתפלל על חולים בברכת רפאנו, ויאמר רפא נא פב"פ רפואה שלמה בתוך שאר חולי ישראל. והני מילי שלא בפניו, אבל בפניו אי"צ להזכיר שמו. (קט"ז סק"ג).

וכתב האדר"ת שלא ינהג בקביעות להתפלל על חולים בברכה זו, שע"י כן נראה שהיא בקשה קבועה מתקנת חז"ל, ובודאי יש לעשות היכר בין חובה לרשות.

וכן הגרש"ז אויערבך הורה שאין כדאי לעשות כן אלא יפסיק לזמן מה, ואח"כ יחדש תפילתו כפי הצורך והרצון.

אך מאידך דעת הגר"ח קנייבסקי שאפשר להתפלל בכל תפילה על חולים, וכן ראינו הרבה גדולים שבכל שמו"ע היו להם רשימות של חולים. (הגאון ר' יהודה אריה דינר).

 

צהל וקרא בקול: "איזה גיבור אני! במקלי הרגתי את האריה"…

וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי (מח, כב)

הגה"צ רבי ראובן קרלנשטיין זצ"ל:  אומר יעקב ליוסף: "לפי שאתה טורח להתעסק בקבורתי, וגם אני נתתי לך נחלה שתקבר בה, ואי זו, זו שכם" (רש"י).

ותמוה, כיצד יעקב אומר ליוסף "אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי", וכי יעקב כבש את שכם, הלא מי שחיסל את שכם היו שני בניו, שמעון ולוי, ואדרבה, הדבר גרם מורת רוח רבה ליעקב אשר אמר להם: "ערכתם אותי" (לד, ל).  על הפסוק "ויבוא על העיר בטח" (שם פס' כה), אומר רש"י: "בטוחים היו על כוחו של זקן".  כל מה ששמעון ולוי הצליחו לפעול נגד שכם היה בזכותו של יעקב, ממילא זה נחשב שהוא בעל המעשה, יעקב כבש את שכם.

וזהו שאומר התרגום: "אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי" – "בצלותי ובעותי". לא הגבורה של שמעון ולוי הכריעה את שכם אלא תפילותיו ותחינותיו של יעקב.

ה"בן איש חי" מביא על כך משל יפה: פעם הלך אדם ביער ומולו בא אריה. מה עשה אותו אדם? נטל מקל והשליכו על האריה. במרחק רב משם התהלך צייד ובידו חץ וקשת. כשראה את הנעשה, הבין כי כעת יתנפל עליו האריה בחמת זעם וישסעהו לגזרים. מה עשה? כהרף עין שילח הצייד אל האריה חץ, שפילח את ליבו והפילו ארצה שותת דם.

ראה האדם שהאריה מוטל ארצה, צהל וקרא בקול: "איזה גיבור אני! במקלי הרגתי את האריה"…

שמע הצייד מרחוק את צהלות השמחה. צעק לעברו: "שוטה שבעולם! היעלה על הדעת שהצלחת להורגו במקל שבידך? וכי אתה הרגת את האריה? אם לא הייתי שולח בו חץ, הוא היה טורף אותך עם המקל שבידך"…

שני אחים צעירים בני שלוש עשרה הולכים לכבוש את שכם. בבית נשאר אביהם הזקן ומתפלל עליהם מרחוק. זכותו של יעקב עמדה להם – "ויבאו על העיר בטח ויהרגו כל זכר… ויבוזו העיר". מי אם כן כבש את שכם? יעקב!

אומר רבינו בחיי: בברכת יעקב ליהודה יש את כל אותיות הא"ב, חוץ מאות אחת – ז'. ללמדך שמלכות יהודה מנצחת את אויביה בלי כלי זין, אלא "ה' ילחם לכם".

(מתוך הספר 'יחי ראובן' בהוצאת יפה נוף)

 

מדוע התחיל הכתוב בימים: "ימי יעקב", והמשיך בשנים: "שני חייו"

וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה (מז, כח)

הגאון רבי בן ציון מוצפי שליט"א: לכאורה יש לדקדק, מדוע התחיל הכתוב בימים: "ימי יעקב", והמשיך בשנים: "שני חייו", והרי סופרים רק את שנות חייו של אדם, ולא את ימיו! הדרך תמיד לומר: אדם חי כך וכך שנים, וכפי שמסיים הכתוב "שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה"?

התשובה לכך היא, שהכתוב בא להדגיש שיעקב ניצל כל יום מחייו. הימים שלו היו שלמים!

לכל אדם יש גיליון בשמים, ושם לא סופרים שנים, שם סופרים ימים! שם יש דין וחשבון מדוקדק מה אדם עשה בכל יום ויום מימי חייו, וכיצד ניצל כל יום, שעה – שעה, רגע – רגע!

בכל מה שקשור לעולם הבא התורה כותבת "ימים", כי כך היא המדידה בעולם הבא, שהוא "יום שכולו ארוך":

"לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם (דברים יא, כא); "לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים (דברים כב, ז); "כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְּךָ שְׁנוֹת חַיִּים" (משלי ט, יא).

זוהי הסיבה שהתורה כתבה אצל יעקב אבינו "וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב" בנוסף למה שכתבה "שְׁנֵי חַיָּיו", ללמד כי אצל יעקב כל ימיו היו מנוצלים, שלמים ומושלמים.

וכיון שבעולם הבא סופרים ימים – צריך כל אדם להיזהר, שלא יעבור עליו יום אחד בלי שחרית, מנחה וערבית, וכן שלא יעבור עליו יום אחד בלי לימוד תורה!

(מתוך הספר "דורש ציון' בהוצאת יפה נוף)

 

שאל רבי חיים שמואלביץ זצ"ל:
הלא הלכה פסוקה היא בשולחן ערוך שהעובר ליד מקום שנעשה לו נס, מברך "ברוך שעשה לי נס במקום הזה"

לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל  הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ (נ, טו)

בעל הטורים כתב: "כשחזרו מלקבור את אביהם עבר יוסף על הבור שהשליכוהו בו ובירך בדרך 'ברוך שעשה לי נס במקום הזה'. אמרו: עדיין הוא זוכר בלבו מה שעשינו לו".

שאל רבי חיים שמואלביץ זצ"ל: הלא הלכה פסוקה היא בשולחן ערוך שהעובר ליד מקום שנעשה לו נס, מברך "ברוך שעשה לי נס במקום הזה". מה רוצים, אפוא, האחים מיוסף – שלא יברך? מה ההוכחה מהברכה שהוא עדיין עומד בשנאתו עליהם?

מחדש רבי חיים שמואלביץ חידוש גדול: מי יכול לברך, בשם ומלכות, 'ברוך שעשה לי נס במקום הזה'? רק מי שחי מחדש את ההרגשה שהיתה לו בזמן שהנס קרה! הוא מוצף ברגשות כאלו הנס קרה עתה! אבל מי שקרה לו נס לפני עשרים – שלושים שנה, והוא לא זוכר אותו וממילא לא "חי" אותו – אינו יכול לברך בשם ומלכות את הברכה הזאת!

יוסף עבר ליד הבור, שאליו השליכוהו לפני שלושים ותשע שנים, ונעמד לברך בשם ובמלכות "ברוך שעשה לי נס במקום הזה"! הווי אומר – הסיקו מזה האחים – שהוא חי מחדש את האירוע. הוא מרגיש כאלו עכשיו הם השליכו אותו אל הבור המלא בנחשים ועקרבים, וכאלו עתה אירע לו הנס שניצול מהם! לכן עלה בלבם החשש "לו ישטמנו יוסף".

(רבי מאיר צימרוט שליט"א – נאה דורש)

 

רבי אלימלך מליז'ענסק זצוק"ל, מצא עבורנו לקח נפלא בפרשה

שִׂכֵּל אֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר (מח, יד)

רבי אלימלך מליז'ענסק זצ"ל, בספרו "נועם אלימלך", מצא עבורנו לקח נפלא בפרשה:

חז"ל (בבא מציעא נט ע"א) אמרו, שנח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש, ואל ילבין פני חברו ברבים. ולמדו זאת מתמר, ובגמרא שם מסופר שמר עוקבא עשה כך הלכה למעשה. הוא קפץ לתנור יחד עם אשתו, כדי שהעני לא ידע מי שם על פתח ביתו את המאכלים, ולא יתבייש.

יעקב אבינו היה חייב על פי נבואה לשכל את ידיו, הוא היה חייב  להציב את אפרים לפני מנשה, אבל הוא היה יכול לעשות דבר הרבה יותר פשוט – במקום שהידיים שלו יהיו בתנוחה לא כל כך קלה, הוא היה יכול להחליף את המקומות שלהם, להציב את אפרים מימין, ואת מנשה משמאל…

וכאן מוסר לנו ה"נועם אלימלך" את הלקח הנפלא: גם לפעמים כשצריכים ומוכרחים – למזער כמה שאפשר את אי הנעימות! אם אתה יכול לשכל את הידיים, יהיה לך אולי לא נח, יהיה לך קשה – אך זה כדאי! ובלבד שלא תחליף את המקומות שלהם, שמנשה יתבייש פחות!

(רבי שלום מאיר ולך שליט"א – נאה דורש)