חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיַּיִן (מט יב)
הרה"ק רבי שניאור זלמן מלאדי, 'בעל התניא', המכונה האדמו"ר הזקן מחב"ד, מבאר "חכלילי עינים מיין – ממה שטועם יינה של תורה, פנימיות התורה, נכנס יין יצא סוד, הוא גילוי בחינת אהבה רבה וכו׳ ונעשה חכלילי עינים, התלהבות האהבה".
כשהגעתי לדבר התורה הזה, עלה בזכרוני מעשה שאירע בראש השנה האחרון. התפללתי אצל מורי ורבי כ"ק מרן אדמו"ר מויזשניץ בית שמש שליט"א, וכמו יהודים רבים אחרים שמתייחסים בחרדת קודש ליום הדין הגדול והנורא, הגעתי לפני התפילה כדי ללמוד ספרי חסידות ולעיין בפירוש הזוהר שאומרים לפני התקיעות, כדי להיות מוכן לתפילה בכובד ראש ועם הרגש הנכון לתפילת הימים הנוראים.
עשרות אנשים כבר היו בבית הכנסת למרות השעה המוקדמת, חלקם עם ספר תהילים, מתכוונים לומר את כל התהילים לפני התפילה, אחרים עם ספרי חסידות כדי ללמוד בענייני דיומא, היו כמה עם משנה ברורה ללמוד את הלכות התקיעה בשופר ולהתכונן בדרך זו לקיום המצווה כדבעי, והיו גם כאלו שלמדו גמרא, 'דף היומי', או כי הם רגילים ללמוד את 'הדף היומי' לפני התפילה, או מפני שהם חוששים שעם התפילות הארוכות והיום העמוס שצפוי לנו, לא יהיה להם זמן אחר ללמוד את חוק לימודם היומי.
בספסל שלפני התיישב לו יהודי, אורח מארה"ב שבא לכבוד הימים הנוראים כדי לעשותם בצלו של הרבי. הוא התיישב עם ספר, זה היה נראה כמו גמרא. לתומי חשבתי שהוא לומד 'דף היומי', אבל אז ראיתי שהוא קם, ניגש לארון ומביא עוד ספר, ולאחר מכן עוד אחד.
הצצתי בסקרנות, וראיתי שפתוחים לפניו 'קצות החושן' ו'נתיבות המשפט', רמב"ם, שולחן ערוך, וספרים נוספים. אני שומע אותו מפזם לעצמו נעימה חרישית וצולל לעומקה של סוגיא. הוא קורא, עוצר, מהרהר במה שקרא, מדפדף כמה דפים אחורה כדי להשוות את מה שלמד עכשיו למשהו שהוא למד לפני שבוע או שבועיים, ושוב חוזר ללמוד בנעימה, המצח שלו נרחש קמטים, יש לו שאלה, נהרה מתפשטת על פניו, נראה שהוא הצליח להבין מה שהתקשה בו, והנה פתאום הוא קופץ ממקומו, ומיד צולל בחזרה אל תוך הספר. מדהים! האיש שקוע בלימוד.
אשרי התלמידים שלו שזכו לכזה מגיד שיעור
חשבתי ביני ובין עצמי, אשרי התלמידים שלו שזכו לכזה מגיד שיעור או ראש ישיבה, אני לא יודע באיזה תפקיד הוא עובד, אבל ברור לי שזה לא סתם אברך כולל, אחד ששקוע כך בקצות ובנתיבות, בוודאי אומר שיעורים איפשהו…
'האמת זה בעצם גם סוג של קבלת עול מלכות שמים. יהודי מתעמק בכל כוחו לדעת את דבר ה' זו הלכה, יש לך 'אמרו לפני מלכויותיו כדי שתמליכוני עליכם' יותר חזק מזה?', הרהרתי לעצמי.
אדהכי והכי נכנס הרבי לתפילה, כולם סוגרים את הספרים, פותחים את המחזורים, ומתחילים להתפלל את תפילת השחר של ראש השנה בקול גדול ובהתלהבות רבה.
התפללנו, שמענו קריאת התורה, שמענו קול שופר, התפללנו מוסף ורצנו הביתה כדי לאכול את סעודת החג וכו'. באחת ההפסקות של 'בין לבין', התיישב לידי אברך צעיר, אמריקאי. הושטתי לו יד בברכת 'שלום עליכם', ושאלתי לשמו. התברר לי שהוא בנו של אותו אחד שישב בספסל לפני בבוקר לפני התפילה.
"אבא שלך ראש ישיבה?", שאלתי אותו, והוא השיב בשלילה. "אז מה הוא, מגיד שיעור?", לא! השיב האברך, "הוא רב? דיין?", שוב השיב בשלילה, "אז מה הוא עושה אבא שלך?" שאלתי, והבן השיב בטבעיות "מיין טאטע האט פשוט ליב צו לערנען". אבא שלי פשוט אוהב ללמוד!
לאחר מכן המשיך האברך תיאר לי במה דברים אמורים: "הוא לומד ככה כל הזמן, אתה יכול לבוא ביום שישי בצהרים לבית שלו ולראות אותו שקוע כך בלימוד, אותו הדבר בשבת אחרי הטשולנט או במוצאי שבת מיד אחרי הבדלה. ככה הוא נראה, זה המחזה השגרתי שלו, לומד גמרא, שולחן ערוך, רמב"ם קצות, נתיבות, אין לו שעות מסודרות ללימוד, הוא פשוט מתפלל ואוכל וישן בשעות קבועות, וכל שאר הזמן הוא לומד, מתענג על הלימוד. שום דבר בעולם לא יותר נעים לו ונחמד לו מלעיין בקצות או בלתרץ איזה רשב"א מוקשה. הוא פשוט אוהב ללמוד!".
הצבתי את הפמוטים במקומם, הקנדלברה גם היא הצטרפה אליהן
האמת שכל ימי גדלתי בין החכמים. זכיתי להכיר לא מעט תלמידי חכמים, בהם גם גדולי תורה ממש. זה לא המתמיד הראשון שראיתי בימי חיי, ב"ה, אבל משהו באהבת התורה שלו שבה את לבי באופן מיוחד. הוא לא רק למד בעיון עמוק, הוא פשוט התענג על הלימוד, זה היה נראה שהוא נמצא עכשיו בשיא הפסגה של האושר הקיים עלי אדמות, הפנים שלו נהרו מנחת ומשמחה. כזה דבר לא יצא לי לראות, לא בכזאת רמה.
חשבתי, איך זוכים להגיע לכזאת מדרגה, ואיך מעבירים את זה לילדים, לפחות באופן חלקי?
אודה על האמת, אני לא בטוח שיש לי תשובה ברורה. אבל תשובה חלקית יש לי, וגם אותה זכיתי לקבל באמצעות מעשה שהיה, וכך היה המעשה:
לפני מספר שבועות, בערב שבת פרשת וישב, הכנתי את נרות השבת בביתי. אני משתדל לעשות זאת כמה שעות לפני שבת, כדי שיהיה מוכן בזמן, ולא יהיה לחץ של הרגע האחרון, אבל הפעם קצת איחרתי מהרגיל.
הצבתי את הפמוטים במקומם, הקנדלברה גם היא הצטרפה אליהן, כוסית זכוכית על כל קנה, ואז רציתי לצקת שמן זית לכוסיות, כשפתאום נזכרתי שבעצם שמן הזית הסתיים, ושכחתי לקנות בקבוק חדש.
מהר מהר רצתי החוצה למעדנייה השוכנת ברחוב הסמוך, החנויות כבר סגורות בשעה כזאת, אבל המעדניות שמוכרות מזון מוכן לשבת פתוחות עד שעה או שעה וחצי לפני הדלקת נרות, ובדרך כלל יש בהן ציוד בסיסי הנדרש לשבת, בדיוק בשביל מקרים כאלו, שמישהו נזכר לקנות משהו ברגע האחרון.
נכנסתי פנימה, ברוך ה' החנות עדיין לא סגרה את שעריה, מצאתי בקבוק שמן זית ובאתי לעמוד בתור כדי לשלם את מחירו.
אני מבחין ביהודי מהשכונה, אדם שכבר חיתן את כל ילדיו, כשהוא קונה פיצוחים. האופן שבו הוא קנה את הפיצוחים היה קצת מפתיע, אפשר היה לראות שהוא פשוט מחפש מה עוד אפשר לקנות, הוא לא ניסה לחסוך בכסף, הוא מילא שקיות ענק עם קשיו ופיסטוקים, ובוטנים ושקדים ומרמלדות וסוכריות ג'לי ועוד ועוד. בהערכה מהירה מאוד חשבנתי שיש כאן פיצוחים בשווי של 800 שקל לפחות, או אפילו יותר, ואז אני רואה אותו מעמיס בקבוקי בירה ובקבוק וויסקי ועוד ועוד.
לא שמעתי שמביאים מרמלדות ב'שלום זכר'
חשבתי לעצמי שהוא בוודאי עושה איזו שמחה. זה קצת מוזר כי לא שמעתי שמביאים מרמלדות ב'שלום זכר', וגם לא פיצוחים ב'קידוש', אבל זכותו, כל אחד מביא בשמחה שלו מה שהוא רוצה…
בדרך הביתה, אני עובר ליד ביתו של אותו יהודי, והנה עוצר שם רכב הסעות גדול ושתי משפחות יוצאות ממנו, אלו ילדיו הנשואים, שבאו לשבת, ומעבר לכביש עוצר רכב נוסף, עוד אחד מילדיו, בקיצור, כל הקלפים מסתדרים יפה מאוד, יש להם שמחה ב"ה.
למחרת בתפילה, אחד מילדיו בא להתפלל בבית הכנסת שבו אני מתפלל, ואחרי התפילה הושטתי לו יד למזל טוב. "על מה מזל טוב?", הוא שאל, ואני השבתי לו "אדרבה תגיד לי אתה מה המזל טוב? ראיתי שכולכם באתם לשבת אצל ההורים, וראיתי את אבא שלך קונה מכל טוב מצרים…".
"אה זה… לא לא, לא מגיע לנו מזל טוב מיוחד, כלומר כן מגיע לנו, אבל זה לא מה שאתה חושב…"
אז מה הסיפור, לא יכולתי לכלוא את הסקרנות שלי, "אחי סיים את מסכת בבא בתרא", אמרתי לו. "לכבוד זה אבא שלי החליט לעשות חגיגה גדולה…".
"אבא שלי הסביר שאחי סיפר לו בהתרגשות שהוא עומד לסיים את בבא בתרא. אבא שאל אותו בדיוק כמוך, מה הסיפור? זה הרי לא סיום המסכת הראשון שלך, אבל אחי הסביר לו שהפעם הוא שמח באופן מיוחד, קודם כל כי זאת המסכת הכי גדולה בש"ס והוא מאוד מרוצה מזה שהוא הצליח להחזיק מעמד לכל אורך המסכת ולא פספס אף דף במסגרת 'הדף היומי', ובנוסף, בתקופה האחרונה היו לו כמה שמחות בבית, וכמה אתגרים נוספים שאיימו למנוע אותו מהלימוד היומי, והוא התאמץ מאוד במסירות נפש מיוחדת, ולכן הסיום הזה חשוב בעיניו כל כך.
"אבא שמע, והחליט להפתיע אותו. עשינו לו מסיבת הפתעה. הוא הוזמן עם משפחתו לשבת אצל ההורים, ורק ברגע האחרון הוא הבין שכולנו הגענו, ושיש חגיגה ענקית בשבת. לאחר הסעודה הוציא אבא פיצוחים ושתיה, וממתקים ובירות ועוד ועוד, והיתה חגיגה שמחה במיוחד לכבוד התורה ולומדיה!".
אני לא יודע אם לעשות כאלו מסיבות זה מספיק כדי להחדיר אהבת תורה עצומה בלב הילדים כמו זאת של היהודי מאמריקה. סביר להניח שזה לא מספיק. אבל דבר אחד אני יודע: מי שרוצה שהילדים שלו יאהבו את הגמרא ויעריכו את לימוד הגמרא, חייב להתחיל ולעשות עסק מהלימוד, לעשות חגיגה מכל סיום מסכת, לעשות דרמה מכל הישג תורני, הילדים צריכים לקלוט ולהבין שאין דבר חשוב ומשמח יותר מהתורה, וככל שההורים ישדרו את זה ממקום עמוק ואמיתי יותר בלב שלהם עצמם, כך זה יחדור עמוק יותר ללבם של הילדים.
זה גם מתרץ את השאלה הידועה ששואלים רבים, למה בעצם עושים חגיגה בסיום מסכת. לכאורה זה היה צריך להיות אירוע מצער, אחרי שהשקעת כל כך הרבה במסכת הזאת וסיימת אותה, אתה משאיר אותה מאחור וממשיך למסכת הבאה. זה כואב, התשובה היא שהחגיגה היא לא רק על סיום המסכת, אלא גם על תחילתה של המסכת הבאה, לא רק תחילת המסכת הבאה שלך, אלא גם של הילדים שלך ושל הסובבים אותך, כשהם רואים את השמחה ואת החגיגה הגדול שיש בסיום מסכת, זה גורר גם אותם ללכת באותה הדרך ולצעוד באותו הכיוון.
וה' יעזור שנזכה להתענג על התורה הקדושה, לשתות מיינה של תורה, ויקוים בנו 'ויין ישמח לבב אנוש', עד שנהיה חכלילי עיניים מיין, עם שמחה תמידית בתורה הקדושה.