מאת: הרב עמרם בינעט
לפני מספר שבועות, בערב שבת פרשת וישב, הכנתי את נרות השבת בביתי. אני משתדל לעשות זאת כמה שעות לפני שבת, כדי שיהיה מוכן בזמן, ולא יהיה לחץ של הרגע האחרון, אבל הפעם קצת איחרתי מהרגיל.
הצבתי את הפמוטים במקומם, הקנדלברה גם היא הצטרפה אליהן, כוסית זכוכית על כל קנה, ואז רציתי לצקת שמן זית לכוסיות, כשפתאום נזכרתי שבעצם שמן הזית הסתיים, ושכחתי לקנות בקבוק חדש.
מהר מהר רצתי החוצה למעדנייה השוכנת ברחוב הסמוך, החנויות כבר סגורות בשעה כזאת, אבל המעדניות שמוכרות מזון מוכן לשבת פתוחות עד שעה או שעה וחצי לפני הדלקת נרות, ובדרך כלל יש בהן ציוד בסיסי הנדרש לשבת, בדיוק בשביל מקרים כאלו, שמישהו נזכר לקנות משהו ברגע האחרון.
נכנסתי פנימה, ברוך ה' החנות עדיין לא סגרה את שעריה, מצאתי בקבוק שמן זית ובאתי לעמוד בתור כדי לשלם את מחירו.
אני מבחין ביהודי מהשכונה, אדם שכבר חיתן את כל ילדיו, כשהוא קונה פיצוחים. האופן שבו הוא קנה את הפיצוחים היה קצת מפתיע, אפשר היה לראות שהוא פשוט מחפש מה עוד אפשר לקנות, הוא לא ניסה לחסוך בכסף, הוא מילא שקיות ענק עם קשיו ופיסטוקים, ובוטנים ושקדים ומרמלדות וסוכריות ג'לי ועוד ועוד. בהערכה מהירה מאוד חשבנתי שיש כאן פיצוחים בשווי של 800 שקל לפחות, או אפילו יותר, ואז אני רואה אותו מעמיס בקבוקי בירה ובקבוק וויסקי ועוד ועוד.
לא שמעתי שמביאים מרמלדות ב'שלום זכר'
חשבתי לעצמי שהוא בוודאי עושה איזו שמחה. זה קצת מוזר כי לא שמעתי שמביאים מרמלדות ב'שלום זכר', וגם לא פיצוחים ב'קידוש', אבל זכותו, כל אחד מביא בשמחה שלו מה שהוא רוצה…
בדרך הביתה, אני עובר ליד ביתו של אותו יהודי, והנה עוצר שם רכב הסעות גדול ושתי משפחות יוצאות ממנו, אלו ילדיו הנשואים, שבאו לשבת, ומעבר לכביש עוצר רכב נוסף, עוד אחד מילדיו, בקיצור, כל הקלפים מסתדרים יפה מאוד, יש להם שמחה ב"ה.
למחרת בתפילה, אחד מילדיו בא להתפלל בבית הכנסת שבו אני מתפלל, ואחרי התפילה הושטתי לו יד למזל טוב. "על מה מזל טוב?", הוא שאל, ואני השבתי לו "אדרבה תגיד לי אתה מה המזל טוב? ראיתי שכולכם באתם לשבת אצל ההורים, וראיתי את אבא שלך קונה מכל טוב מצרים…".
"אה זה… לא לא, לא מגיע לנו מזל טוב מיוחד, כלומר כן מגיע לנו, אבל זה לא מה שאתה חושב…"
אז מה הסיפור, לא יכולתי לכלוא את הסקרנות שלי, "אחי סיים את מסכת בבא בתרא", אמרתי לו. "לכבוד זה אבא שלי החליט לעשות חגיגה גדולה…".
"אבא שלי הסביר שאחי סיפר לו בהתרגשות שהוא עומד לסיים את בבא בתרא. אבא שאל אותו בדיוק כמוך, מה הסיפור? זה הרי לא סיום המסכת הראשון שלך, אבל אחי הסביר לו שהפעם הוא שמח באופן מיוחד, קודם כל כי זאת המסכת הכי גדולה בש"ס והוא מאוד מרוצה מזה שהוא הצליח להחזיק מעמד לכל אורך המסכת ולא פספס אף דף במסגרת 'הדף היומי', ובנוסף, בתקופה האחרונה היו לו כמה שמחות בבית, וכמה אתגרים נוספים שאיימו למנוע אותו מהלימוד היומי, והוא התאמץ מאוד במסירות נפש מיוחדת, ולכן הסיום הזה חשוב בעיניו כל כך.
"אבא שמע, והחליט להפתיע אותו. עשינו לו מסיבת הפתעה. הוא הוזמן עם משפחתו לשבת אצל ההורים, ורק ברגע האחרון הוא הבין שכולנו הגענו, ושיש חגיגה ענקית בשבת. לאחר הסעודה הוציא אבא פיצוחים ושתיה, וממתקים ובירות ועוד ועוד, והיתה חגיגה שמחה במיוחד לכבוד התורה ולומדיה!".
**
אני לא יודע אם לעשות כאלו מסיבות זה מספיק כדי להחדיר אהבת תורה עצומה בלב הילדים, סביר להניח שזה לא מספיק. אבל דבר אחד אני יודע: מי שרוצה שהילדים שלו יאהבו את הגמרא ויעריכו את לימוד הגמרא, חייב להתחיל ולעשות עסק מהלימוד, לעשות חגיגה מכל סיום מסכת, לעשות דרמה מכל הישג תורני, הילדים צריכים לקלוט ולהבין שאין דבר חשוב ומשמח יותר מהתורה, וככל שההורים ישדרו את זה ממקום עמוק ואמיתי יותר בלב שלהם עצמם, כך זה יחדור עמוק יותר ללבם של הילדים.
זה גם מתרץ את השאלה הידועה ששואלים רבים, למה בעצם עושים חגיגה בסיום מסכת. לכאורה זה היה צריך להיות אירוע מצער, אחרי שהשקעת כל כך הרבה במסכת הזאת וסיימת אותה, אתה משאיר אותה מאחור וממשיך למסכת הבאה. זה כואב, התשובה היא שהחגיגה היא לא רק על סיום המסכת, אלא גם על תחילתה של המסכת הבאה, לא רק תחילת המסכת הבאה שלך, אלא גם של הילדים שלך ושל הסובבים אותך, כשהם רואים את השמחה ואת החגיגה הגדול שיש בסיום מסכת, זה גורר גם אותם ללכת באותה הדרך ולצעוד באותו הכיוון.
וה' יעזור שנזכה להתענג על התורה הקדושה, לשתות מיינה של תורה, ויקוים בנו 'ויין ישמח לבב אנוש', עד שנהיה חכלילי עיניים מיין, עם שמחה תמידית בתורה הקדושה.
(מתוך מאמר נרחב בגליון 'לקראת שבת')