סיפר הגה"צ רבי גמליאל רבינוביץ שליט"א:
אחד מזקני ירושלים של מעלה, גברא רבא ומנקיי הדעת, נפל פעם ומעד בביתו, ובהיות שהיה אז לבדו בביתו לא היה מי שיסייע בעדו לקום מנפילתו, ושכב כך שעה ארוכה בייסורים קשים וכאבים עזים.
כעבור זמן רב עלה ונכנס לביתו יהודי אחד שהגיע לבקרו ולדרוש בשלומו, ותיכף כראותו אותו שוכב על הארץ באין אונים, חרד מאוד לעוזרו ולסייע בעדו לקום ולהסתדר.
למרבה הפלא היה אותו זקן רגוע ושליו, ולשאלתו כיצד הוא מרגיש ענה בחיוך ובשמחה, ברוך ה' שהנני חי וקיים, אמנם היד קצת כואבת לי… אבל מודה אני להשם יתברך על כל נשימה ונשימה!
לאחר מעקב מועט הבחין האיש שאין הזקן מסוגל להניע את ידו, וחשש שמא נשברה ידו בנפילתו, ולפיכך לקח את הזקן תיכף אל חדר המיון שבבית חולים כדי לבדוק את מצבו.
כשנכנס הדוקטור הגדול, האורטופד של המחלקה, סיפר לפניו האיש את כל מה שקרה לזקן בביתו, ועל כך שקשה לו להניע את ידו, והוא חושש מאוד שמא יש שבר בידו.
אך הרופא האורטופד דחה זאת לאלתר, ואמר זהו בוודאי לא שבר!
וזו מניך לך? – הקשה האיש, וכי כבר עשית צילום?
אמר הרופא, אכן עדיין לא ערכנו צילום ברור, אבל כשאני רואה את הזקן הזה רגוע ושקט, והוא מחייך כל העת, ואף אומר לנו כאן בדיחות… ברור לי שאין כאן שבר, אילו היה סובל בשבר בידו הוא לא היה מסוגל לשמוח כך!
בכל זאת, ביקש האיש, אנא ניגש נא לעריכת צילום [רנטגן] כדי לבדוק אל נכון את מצב היד. והנה להפתעתו הגדולה של הרופא, התגלה בצילום שאכן יש ביד שבר רציני. האורטופד יצא כשכולו נדהם, ואמר זהו לא אדם רגיל! איני מסוגל להבין כיצד יכול אדם לחייך ולצחוק ולשמוח במצב חמור של שבר נורא בידו, שהוא מלווה בייסורים קשים וכאבים עזים?!
לבינתיים הוזעק גם בנו של אותו זקן אל בית החולים, ובהגיעו כולו מלא דאגה ופחד לשלום אביו, מצא אותו מלא שמחה ושלוה, וכשהגיש לאביו 'כוס קפה' חם ומהביל, בירך האב הזקן בקול גדול מלא רגש: "שהכל נהיה בדברו". ולאחר מכן פנה אל בנו, ואמר בשם הצדיקים שרמזו בלשון המשנה בפרק כיצד מברכין (ברכות מ.) "על כולם אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא", דהיינו 'על כולם' ממש, על כל מה שיבא על האדם, אם אמר שאין זה 'מקרה' שנעשה מעצמו ח"ו, רק 'שהכל נהיה בדברו', הוא גוזר והוא מקיים, והכל נעשה על פי רצון טיב ההשגחה העליונה, אז 'יצא' מכל הצרות שבעולם…
(טיב הקהילה)