הרב עמרם בינעט
וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ (מד ל)
את ר' מנחם אני מכיר בהיכרות די כללית. אני יודע איך קוראים לו, לאיזו קהילה הוא משתייך, ופחות או יותר באיזה אזור הוא גר. אחת הבנות שלי למדה פעם עם אחת מבנותיו במשך כמה שנים באותו בית ספר, והילדים שלו באים לחברת התהילים 'ענני' שאני עורך מדי שבוע אצלנו בבית שמש.
לכן, כשהוא עצר אותי ברחוב, ורצה לדבר איתי, ניחשתי מיד שהוא כנראה רוצה אחד מהשניים: או לתרום כסף לחברת התהילים, או להגיב לי על מאמר שהוא קרא ב'לקראת שבת'… מה עוד יכול לגרום ליהודי לעצור אותי ברחוב אף שאין לנו היכרות של ממש?
התברר שלא טעיתי, גם חברת התהילים נהנתה מאותה שיחה, והוא גם עורר אצלי נקודה חשובה שבה אני רוצה לעסוק הפעם כאן ב'לקראת שבת':
"יש לי בן, קצת מבוגר", הוא מספר, "הוא כבר כמה שנים בשידוכים, וזה לא הולך. הוא דווקא בחור טוב: לומד, מתפלל. הוא בחור מאוד טוב, אבל בשידוכים זה לא עובד. משהו תקוע. אני אגיד לך את האמת, אני אפילו לא יודע להסביר מה הסיפור, אבל יש לי הרגשה שהוא עצמו פשוט חסום מבחינה רגשית ומרגיש שהוא לא בשל לחתונה, למרות שחברים שלו כבר חוגגים את החלאקה לילדים שלהם.
"לכן אני אתן לך תרומה לארגון התהילים 'ענני', ואתה תבקש מהילדים שיתפללו עליו לשידוך הגון, וגם שיהיה לו טוב בחברה. יש לו קצת בעיה חברתית, הוא לא מאוד מקובל בחברה, ואולי זה גם חלק מהבעיה…".
רשמתי את השם ואת הבקשה, לקחתי את הכסף, ולפני שהכנסתי אותו לכיס עצרתי לרגע: "האמת שאין זה ענייני", אמרתי לו, "ואולי זה לא יפה להתערב לך ולהציע לך הצעות. אתה באת לתרום כסף שיגידו עליך תהילים, וזה דבר נפלא, אבל אני רוצה לתת לך גם עצה טובה ששמעתי בעבר ואולי היא יכולה לעזור גם לבן שלך. אני מקווה שלא תכעס עלי…".
"לא לא, מה פתאום לכעוס. אדרבה, אם אתה חושב שזו עצה טובה, אני אשמח לשמוע אותה", הוא השיב, והטה אזנו כאפרכסת.
"אתה יודע מה?", אמרתי לו, "במקום להציע עצות, אני אספר לך את הסיפור כפי ששמעתי, ואתה תעשה עם זה מה שאתה מבין".
הוא הסכים כמובן לשמוע, ואני פתחתי וסיפרתי:
אנשים מסביבו החלו לשים לב שהתירוצים שהוא מספק
לפני תקופה שוחחתי עם ידיד נפשי הרה"ג ר' יצחק הערצאג שליט"א מאמריקה. תלמיד חכם ואיש רעים להתרועע… בתוך הדברים הוא סיפר לי מעשה שאירע בערך בשנת תש"י, כשש שנים אחרי השואה.
המעשה אירע עם ניצול שואה, שאחרי ששתה את כוס התרעלה בחורבנה של יהדות אירופה, הגיע לאמריקה והחל לשקם את חייו. אט אט הוא החל לבנות את עצמו מחדש, מצא עבודה, התחבר לקהילה מסוימת, מצא לעצמו שיעור קבוע בין מנחה לערבית, והחל לחזור לחיים.
הציעו לו הצעת שידוך עם ניצולת שואה שעברה גם היא תהליך די דומה, הוא שמע, בירר והשיב בשלילה. לאחר מכן הציעו עוד הצעה ושוב, הוא שמע בירר והשיב בשלילה, וכך במשך שנה, שנתיים ושלוש שנים, כל הצעת שידוך שמגיעה הוא שולל אותה.
אנשים מסביבו החלו לשים לב שהתירוצים שהוא מספק לדחיית השידוכים, משתנים כל הזמן, ולפעמים הם אפילו הפוכים זה מזה. פעם אחת הוא לא רצה אשה מפולין כי הוא הונגרי ופעם שניה לא רצה אשה מהונגריה כי הוא עצמו הונגרי וזה יותר מדי הונגריה בבית אחד… כל פעם תירוצים מופרכים ולא הגיוניים בכלל.
אחד מידידיו החליט 'להצמיד אותו לפינה', הוא פנה לרבי מיכאל וייסמנדל זצ"ל, שהיה מסור מאוד לניצולי השואה, וביקש ממנו לקחת את הפרויקט הזה לידיים. הרב וייסמנדל אכן תפס אותו בצורה יותר תקיפה ודרש ממנו לגלות את פשר הדבר.
הוא החוויר והסמיק חליפות, ולבסוף הודה על האמת: "אני מאוד רוצה להתחתן", הוא אמר, "אבל משהו חוסם אותי. אני לא יודע מה, אני לא מצליח להגיד 'כן' על אף שידוך. אני פשוט לא מצליח, לא יעזור כלום. אתה יודע כמה לילות אני מתהפך במיטה אחרי שהציעו לי עוד שידוך מצויין, אני מאוד מאוד רוצה להקים מחדש בית בישראל, אבל אני לא מסוגל!".
הרב וייסמנדל חיבק אותו ואמר לו: "אני לא יכול לדמיין מה עבר עליך, אבל אני כן חושב שאתה צריך לדבר על זה עם אדם גדול, גש לאחד מגדולי ישראל, יש פה באמריקה כמה וכמה כאלו, ותספר את הסיפור, אולי הצדיק שהוא 'רופא הנפשות' יוכל לעזור לך!".
הלה אכן עשה כעצתו וניגש לאחד מגדולי הדור, ששמע אותו, שאל כמה שאלות ולבסוף נתן לו פתרון…
"כשאתה יוצא מכאן גש לחנות ממתקים, ותקנה חבילה של סוכריות, הסוכריות הכי יפות שאתה מוצא. אל תתקמצן! תקנה חבילה של סוכריות טובות, ובליל שבת, בתפילה בבית הכנסת, תחלק סוכריות לילדים!".
סוכריות מיוחדות מאוד
היהודי לא הבין למה כיוונו דבריו של אותו צדיק, אבל הוא שמע לדבריו, וקנה חבילת סוכריות, באמת סוכריות מיוחדות מאוד.
בערב שבת הוא הגיע לבית הכנסת, הוציא את החבילה, פתח אותה בידיים רועדות והכניס מתחת לסידור, מחכה שיעבור ילד והוא יוכל לתת לו סוכריה.
חלפו שתי דקות והנה מגיע יהודי עם בנו בן העשר. הוא מכניס את היד מתחת לסידור, מחזיק סוכריה אחת ו… לא מצליח לתת אותה. הוא חסום, היד הפכה משותקת. הוא מנסה לתת את הסוכריה ולא מצליח. לבסוף שחרר את האחיזה בסוכריה וחזר להתפלל כרגיל.
והנה הוא רואה עוד ילד, שוב הכניס את היד מתחת לסידור, תפס סוכריה ו… חוזר חלילה, הוא שוב הפך למשותק רח"ל. היד לא נשמעה לו.
היה שם ילד אחד ששם לב שיש פה חבילה של סוכריות מאוד מעניינות, והוא החל להסתובב סביבו, מחכה לרגע שהוא ישחרר ויתחיל לתת סוכריות. הוא הבחין בילד וניסה להתעלם ממנו, אבל לא הצליח. הילד כל הזמן נעץ מבטים חליפות באיש ובסוכריות, מלקק את שפתיו ומחכה לקבל את הסוכריה שלו…
אחרי חצי שעה שהילד מסתובב שם, הוא כבר נשבר, הכניס את היד ולפני שהיא תהפוך משותקת שלף סוכריה ונתן אותה במהירות לילד. הוא נשם עמוק, מסתבר שלא קרה לו כלום, הוא עדיין חי אף שנתן סוכריה לילד…
עצם האיש את עיניו, נשם נשימה עמוקה, וכשפקח את עיניו כבר השתרך לו שם תור ארוך עד הדלת. כל הילדים ראו את הסוכריה המעניינת בידיו של הילד הראשון, ובאו לבקש מהמחלק הראשי.
הלב שלו החל לדפוק בפראות, אבל מה לעשות, הילדים עומדים וכל בית הכנסת נועץ בו עיניים, לנוכח התכונה שנוצרה סביבו. בידיים רועדות הוא הוציא את החבילה והחל לחלק סוכריה ועוד סוכריה, ועוד אחת ועוד אחת.
כשסיים לחלק סוכריות לכל הילדים, פרץ בבכי מטלטל.
ביום ראשון כבר עמדו רגליו על סף דלתו של אותו יהודי צדיק שייעץ לו: "רבי", הוא אמר, "אני לא יודע מה קרה לי, אבל הייתי כמו משותק, לבסוף חילקתי את הסוכריות ובכיתי…".
אמר לו הרבי: "זה סימן שהתחלת להחלים מהמחלה שלך. המשך כך ובמהרה תבשר לי שזכית להקים בית בישראל". ואכן דבר מדבריו של הצדיק לא נפל ארצה.
מה התברר? הרבי זיהה שהיהודי הזה, בגלל מאורעות המלחמה שעבר, למד לדאוג רק לעצמו. במשך תקופה הוא הסתתר בין גויים, והוא ידע שאם הוא לא ידאג לעצמו אף אחד לא ידאג לו. יצר ההישרדות שלו גרם לו להיסגר, הוא הפסיק לתת לאחרים ולעזור לאחרים, הוא הפך שקוע בעצמו ובאמת הצליח לצאת בשלום ולהיחלץ ממצב הסכנה הנורא.
אבל גם אחרי שכבר שהה בין יהודים אהובים ואוהבים, הוא לא הצליח להשתחרר מאותה הנהגה שאולי היתה טובה לתקופה בה חי שם, בין גויים מבקשי רעתו. עכשיו הוא נמצא במקום שבו כולם דואגים לכולם ואוהבים את כולם, פה צריכים להתנהג אחרת.
"בכל פעם שהוצע לך להתחתן, אתה חשבת על זה שתצטרך לפרנס אשה וילדים, וזה מה שגרם לך רתיעה. המחשבה על כך שאתה תצטרך לחלק כסף למשפחה שלמה שתיבנה מסביבך, גרמה לך להיסגר ולהתחמק. ברגע שהתחלת לשחרר את ההנהגה הזאת, והתחלת לחלק לאחרים, הטבע שלך יחזור לקדמותו, תחזור להיות איש טוב שנותן ומשפיע על אחרים טובה, וממילא תוכל להתחתן ולהקים בית בישראל".
ר' מנחם לא ענה לי
"אני לא יודע אם זה הסיפור של הבן שלך", אמרתי לר' מנחם, "אבל אתה מספר לי שיש לו איזו חסימה שמונעת ממנו להתחתן, ואתה גם אומר לי שקשה לו בחברה, אולי זה קשור. אתה מכיר את הבן שלך יותר טוב ממני, תנסה לגרום לו לעשות דברים למען הזולת, לפתוח איזה גמ"ח של מכשירי כתיבה או של השאלת רב קו לחברים, שימצא משהו להשפיע לאחרים טובה, ואולי זה ישחרר אצלו את החסימה…".
ר' מנחם לא ענה לי. הוא היה מאוד מהורהר כשהמשיך בדרכו. רק אחרי כמה פסיעות הוא הסתובב, אמר לי תודה רבה, ומיד המשיך בדרכו. ארבעה חודשים מאוחר יותר הוא התקשר, וסיפר לי שהערב הם סוגרים שידוך בשעה טובה. מסתבר שה'סגולה' הזאת עבדה מצוין, ב"ה.
עד כאן סיפור המעשה, אבל אני רוצה לקחת את זה שלב אחד קדימה. רבותי, העצה הזאת טובה לא רק למעוכבי שידוך, ולא רק לניצולי שואה. היא נכונה לכל אדם.
לא פעם אנחנו חסומים מבפנים, כל אחד בתחום אחר. יש מי שחסום מלתת דברים בעלי שווי כספי, יש מי שחסום מלתת מחמאות, יש מי שאין לו בעיה לתת מחמאות ואפילו כסף, אבל הוא חסום מלהגיש עזרה פיזית, יש מי שיש לו חסימה הוא לא מסוגל להכניס אורחים הביתה, אפילו לא לחמש דקות. כל אחד והחסימה שלו.
אני לא פסיכולוג גדול ולא יודע לומר בוודאות שלכל אחד יש חסימה, אבל אני חושב שכל אחד מאתנו צריך לבדוק את עצמו בהנחה שאכן יש לו כאלו חסימות, ולהיות מודע אליהן, לאתר אותן, לרצות לטפל בהן.
אחרי שאיתרנו את החסימה, הדרך לשבור אותה היא על ידי שנוהגים ההיפך. אם זה עניין של כסף, אדם יכול להכריח את עצמו לתת, לחלק. אם זה עניין של מחמאות, אדם צריך להרגיל את עצמו להחמיא, אפשר להתאמן על זה בבית מול המראה: "אתה אדם טוב", "אני אוהב לשמוע אותך כשאתה ניגש לפני התיבה", "דע לך שאני מתפעל מהצורה שבה אתה מתנהג עם הילדים שלך, יש מה ללמוד ממך", פשוט להתחיל לייצר מחמאות. למי שלא רגיל בזה, זה קשה מאוד, אבל לאט לאט מתרגלים ואפילו מתמכרים לזה.
כי הרי בסופו של דבר, כולנו נולדנו עם טבעים כאלו ואחרים. אדם שחי את כל חייו עם הטבע שלו, ולא מנסה לשנות אותו לטובה, מועל בתפקיד שהקב"ה נתן לו.
האדם לא נברא אלא לשבר את הטבע, מה החכמה לתת צדקה כשאתה עם טבע של נדיבות לב בממון? ודאי שזאת מצווה חשובה וחייבים להחזיק בה, אבל זה לא מספיק, צריכים לשבר את הטבע.
אדרבה, תתחיל להחמיא! תתחיל לארח! תתחיל להירתם לפעילות פיזית, כשמסדרים את השולחנות בבית הכנסת לסעודה שלישית תסחוב גם אתה שניים או שלושה שולחנות, מה קרה? זה שאתה נותן כסף זה מספיק? לא! צריכים גם לנקות אחרי סעודה שלישית, או אחרי הקידושא רבא… נראה אותך לוקח שקית אשפה גדושה ומוריד אותה לפח. למה אחרים יכולים לעשות את זה ואתה לא?
בקיצור, יש לנו הרבה עבודה לעשות, ולוואי ונזכה לזה בסייעתא דשמיא.