וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו (מו כח)
יעקב אבינו מכין את המקום לקראת ירידתו למצרים, לארץ גשן. התורה אומרת (מו, כח): "ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורת לפניו גושנה", ורש"י מביא את דברי המדרש: "להורות לפניו – לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה".
בספר "רבנו האור לציון" מסופר רבות על חרדתו של הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצוק"ל למען תורתם הקדושה של תינוקות של בית רבן. עיניו היו משטטות על ייסוד תלמודי תורה בכל מקום, בארץ ומחוצה לה. כשחזרו מקורביו מארצות שונות, בראש ובראשונה התעניין: "מה מצב הדת שם? פתחו שם כבר תלמוד תורה?"…
בתקופה בה נורו מטחי ירי של טילים מבירת לבנון על קרית שמונה, שמע הרב שבעיר אין חיידר ואמר: "מה הפלא? הרי כתוב ברמב"ם, שעיר שאין בה תינוקות של בית רבן, מחרימים את אנשי העיר עד שיושיבו בה מלמדי תינוקות, ואם לא הושיבו – מחריבים את העיר, שאין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן. שיפתחו תלמוד תורה!" אמר בהתרגשות. וכשפניו זורחות באור יקרות, טפח בידו על השולחן ואמר: "ואני מבטיח שכל זמן שהתלמוד תורה יהיה קיים – לא יפלו טילים בעיר".
כעבור כמה שנים גברה המתיחות בגבול לבנון, שוב החלו לנחות טילים על העיר. תלמיד, שזכר את הבטחתו של רבי בן ציון, התקשר לברר אם התלמוד תורה עדיין קיים, ונענה: "לא מזמן הוא נסגר. המבנה עבר לרשות הצבא ומשמש כבית ספר לילדי חיילי צבא דרום לבנון".
מי יפתח את הדלת?
פעם אחת התקיים לפניו דין תורה בין שני מלמדים. ברכב ההסעות, שהסיע ילדים לתלמוד תורה, נסעו גם שני המלמדים. בכל תחנה היו צריכים לקום, לפתוח את הדלת וללוות את הילדים היורדים שיעלו למדרכה. האחד טען: "אני יותר ותיק ממך! אתה הוא זה שצריך לפתוח את הדלת". והשני טען לעומתו: "אתה יושב קרוב יותר לדלת. אתה צריך לעשות את העבודה".
"מה הבעיה", אמר רבי בן ציון: "נמכור את המצווה!"
"למכור?!", התפלאו השניים. "למה הכוונה?".
והרב הסביר: "כמו שמוכרים את פתיחת ההיכל בליל יום הכיפורים, לפני 'כל נידרי, ומתחרים עליה בדמים מרובים, כך חשובה פתיחת דלת הטנדר ואף יתירה עליה. כי בהיכל יש ספרי תורה, וכאן יש ילדים זכים וטהורים הנוסעים ללמוד תורה! אשרי מי שזכה במצווה נשגבה זו!".
כשומעם דברים ברורים וחדים יוצאים מפיו של גאון ישראל, הפכו טענותיהם. הראשון הזדרז לומר: "אני אפתח, שאני ותיק יותר".
"לא, אני אפתח כי אני הקרוב לדלת", מחה השני.
"האמת והשלום אהבו", הכריע רבנו. "נעשה פשרה: בימים הזוגיים אתה, ובשאר הימים הוא!" ושני המלמדים יצאו מרוצים…
מי צריך לשלם, אתה או המנהל?
וסיפור דומה: פעם באו לפני רבי בן ציון מנהל תלמוד תורה ובעל חברת הסעות. בזמנו הם סיכמו על מספר קבוע של תלמידים, וברבות הזמן גדל התלמוד תורה וביקשו לצרף עוד ילדים להסעה. מקום היה, אך בעל ההסעה דרש העלאה במשכורת. ומנהל התלמוד תורה טוען ששכרו נקבע לפי נסיעה ולא לפי נוסעים! מה בכך אם יעלו עוד כמה ילדים באותן תחנות…
שמע רבנו את הצדדים, פנה לבעל ההסעה, ושאל: "ספר תורה של 'כל נדרי בליל כיפור אתה קונה?"
"בודאי, מה השאלה", השיב. "בכמה?", שאל הרב. "תלוי, לפי התחרות". "דע לך", אמר הרב "בכל פעם שאתה פותח את הדלת לילדים, זה כמו פתיחת ההיכל בליל יום כיפור. סיוע לילד בעלותו להסעה, זה כמו הוצאת ספר תורה של 'כל נידרי! ובכן, מי צריך לשלם על כך, אתה או המנהל?!"
(רבי שלמה לוונשטיין שליט"א – מתוך מתוק האור יוסף הצדיק – בהוצאת 'יפה נוף')