וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו (מ"ה, ג)
"אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה, יוסף קטנן של שבטים לא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו, לכשיבא הקדוש ברוך הוא ויוכיח לכל אחד לפי מה שהוא, שנאמר (תהלים נ) אוכיחך ואערכה לעיניך, על אחת כמה וכמה". (מדרש רבה צג י)
שמעתי מעשה נפלא על הרה"ק מהר"א מבעלזא זי"ע, (וכפי שסיפר הגאון רבי ישראל גרוסמן ממה שראה בעיניו), שעלה לארץ ישראל לאחר שנות התלאה שעברו עליו במלחמה האיומה שבה איבד את כל משפחתו ורבבות חסידיו הי"ד, וכשהגיע לירושלים יצאו בני ירושלים בהמוניהם לקבל את פניו, (ואגב, ברוב ענוותנותו לא הסכים להאמין שכל הציבור הגיע לכבודו, ושאל את אחיו האדמו"ר מבילוגריא "האם אין רחובות בירושלים שיש בהם פחות דחיפות"), ובין הבאים לקבל פניו היה הרה"ח מרדכי הערש שמרלר, וכשפגש בו הרבי, אמר לו "טוב שבאת, מזה שנים רבות רובץ עלי חוב לבקש ממכם סליחה, שכן לפני כעשרים שנה בזמן שבאת לאבי, נפלה בחלקי הזכות לארח אתכם, ומכיון שדרכי היה ללמוד בקול רם בוודאי הפרעתי לכם בשינה, ועד עכשיו לא היתה לי הזדמנות לבקש את סליחתכם, ועכשיו שיש לי את ההזדמנות, מבקש אני סליחה, ולא נרגע עד ששמע מפיו אומר בפה מלא – "מחול".
ואני מספר המעשה משום שיש בו מוסר השכל נפלא, שאע"פ שכבר עברו עשרים שנה, ולבינתיים העולם רעש וגעש והוא עצמו סבל מכאובים וייסורים ונהרגו כל בני משפחתו וקהילתו, מ"מ עדיין לא הסיח דעתו מלבקש סליחה מיהודי שאולי הפריע לו את שנתו לפני עשרים שנה.
ועל זה יש לקרוא "אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה", כמה צריך האדם להיות מוטרד מהפעולה הקטנה ביותר שלא כדין שעשה בימי חייו, שהרי אין פעולה קטנה שנעלמת, והקב"ה עוד עתיד לדון כל אחד ואחד על כל פעולה הקטנה ביותר שעשה בימי חייו.
יש לתמוה למה שלח דווקא את יהודה לייסד בית הוראה
"וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה וַיָּבֹאוּ אַרְצָה גֹּשֶׁן", (מ"ז, כ"ח)
לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה".(רש"י)
יש לתמוה למה שלח דווקא את יהודה לייסד בית הוראה, והרי לכאורה היה ראוי לשלוח את לוי או את יששכר שהם עמודי התורה.
ונראה לפרש בזה שכדי לעמוד בראשות ישיבה או מוסד, צריך אדם תקיף בדעתו ובעל מסירות נפש לעמוד איתן לשמר את הישיבה בדרך התורה, הן מבפנים בתוך הישיבה עצמה לעמוד איתן מול רוחות רעות המנשבות ולשמור שלא יזוזו מדרך התורה, והן מבחוץ היאך וממי לקחת את צרכי הישיבה, ויהודה שהיה בעל מסירות נפש וכמבואר במדרש (בר"ר צ"ד כ"ז) שבשעה ששלח פרעה את העגלות הפרטיות שלו ושם עבודה זרה היה חקוק עליהם, עמד יהודה ושרפם, וגם מסר נפשו להתחייב לאביו "אם לא הביאותיו אליך והצגתיו לפניך וחטאתי לך כל הימים", ואח"כ ניגש למלחמה כדי להציל את בנימין, הוא מתאים לנהל ישיבה, שכן כדי לנהל ישיבה צריך דווקא בעל מסירות נפש שאינו מושפע מכלום.
והרב מפוניבז' הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל פירש בזה בדרך צחות, שכדי לנהל ישיבה צריך אדם שיסכים לקחת על עצמו התחייבויות להחזיק את הישיבה בצד הגשמי, ומצוי הרבה עסקנים שבשעה שיש להם כסף הם בונים מוסדות תורה, אבל כשאין להם הם עוצרים בפעילות ואינם לוקחים על עצמם חובות, אבל יש עסקנים שסומכים על הקב"ה ויודעים שכיון שהם פועלים לשם שמים הקב"ה בודאי יעזור להם, ולכן שלח יעקב דווקא את יהודה, כי יהודה כבר הוכיח שהוא מקבל על עצמו חובות שהרי אמר לאביו "אם לא הביאותיו אליך והצגתיו לפניך וחטאתי לך כל הימים" והתחייב להפסיד את כל העולם הבא אם לא יחזיר את בנימין, וכיון שהוא רגיל בלקיחת חובות על עצמו, הוא יכול לפתוח ישיבה ולמסור נפש ולבטוח בקב"ה ולא להירתע מנטילת חובות על עצמו.
וכעי"ז שמעתי מפי הגאב"ד הגאון רבי יצחק יעקב ווייס זצ"ל בעל ה"מנחת יצחק", לפרש מה שאומרים ב'מי שבירך' שלאחר היקום פורקן בשבת "וכל מי שעוסקים בצרכי ציבור באמונה", שעסקן אמיתי צריך הרבה אמונה, כי פעמים רבות אין לו כסף לפעולותיו, וצריך הוא אמונה וביטחון בקב"ה שאם יעשה את חובתו הקב"ה בוודאי יעזור לו, ורק עסקן כזה ראוי לקבל מי שבירך בכל שבת מכל הקהל, אבל מי שמתעסק בצרכי ציבור רק כשיש לו אמצעים והכל מתנהל על מי מנוחות, אינו מקבל את ברכת הקהל.
(מתוך 'ביאורים והנהגות')