ניסיתם פעם לנסוע באוטובוס לערב לביבות? אם ניסיתם אתם מבינים על מה אני מדבר, ואם לא, אז כדאי שתנסו פעם אחת, רק כדי להבין במה דברים אמורים

תובנות מהחיים // יוחנן וסרמן

מדי שנה זה חוזר על עצמו. נר ראשון של חנוכה, נוסעים לאדמו"ר, נר שני חגיגה אצל סבא ברוורמן עם כל המשפחה, נר שלישי חגיגה אצל סבא מושקוביץ, ובנר הרביעי חגיגה אצלנו בבית. בנר חמישי שוב אצל האדמו"ר ובנר השישי אחיין שלי עושה חנוכת הבית ואני חייב לבוא עם כל המשפחה, בשביעי אחות של אשתי עושה מסיבת פרידה לילד שעובר לגור בחו"ל, ובשמיני הילדים הנשואים שלי עושים לי ערב לביבות בהפתעה גמורה, בדיוק כמו אותה הפתעה שעשו לנו בשנה שעברה ולפני שנתיים.

בדרך כלל אני מאבד את הסבלנות מתי שהו בין הנר השלישי לרביעי. די! כמה אפשר? כל ערב חגיגה, כל ערב מסיבה, כל ערב התאספות משפחתית עם מלא אנשים וילדים ובלגאן, ובכל פעם צריכים לנסוע…

לנסוע!

לנסוע באוטובוס!

לנסוע באוטובוס בחנוכה – סיוט!

ניסיתם פעם לנסוע באוטובוס לערב לביבות? אם ניסיתם אתם מבינים על מה אני מדבר, ואם לא, אז כדאי שתנסו פעם אחת, רק כדי להבין במה דברים אמורים.

התחנות מ-פ-ו-צ-צ-ו-ת! אנשים נשים וטף, עומדים ורוטנים על כך שהאוטובוסים מתמהמהים לבוא. ובכל פעם שפנסיו של האוטובוס מפלחים להם דרך ומתקרבים מרחוק, כולם נעמדים על קצות האצבעות, מנסים לראות אם זה 'האוטובוס שלנו', כדי שידעו לרוץ מהר לתפוס מקום בקדמת התור העולה פנימה.

ואז אתה מצליח איכשהו להידחס ולתפוס מקום, רק כדי שיבוא איזה בחורצ'יק בן 14 וחצי ויסביר לך שהוא כבר תפס את המקום לפניך, בשביל הבן דוד שלו שעומד לעלות בתחנה הבאה.

לך תריב עם בחורצ'יק צעיר באוטובוס… או שתוותר לו – ותעמוד כל הדרך כשמצדך ומסביבך שלושה ילדים קטנים שמחזיקים בך כדי לא ליפול.

בקיצור, לא חוויה נחמדה כלל וכלל.

ואני שואל את עצמי, מי הוא זה ואיזה הוא שקבע את החובה הזאת לערוך 'ערב לביבות' בחנוכה, ומדוע יש כאלו שמהדרים לעשות כמה וכמה ערבי לביבות, ולמה דווקא המשפחה שלי ושל אשתי הפכו ל'מהדרין מן המהדרין' שלא משאירים לילה אחד ריק בחנוכה, כדי לשבת בנחת עם הילדים, לשיר את שירי החנוכה בשמחה ובחדווה, ולבסוף גם לשחק איתם קצת בסביבון ואפילו, מי יודע, אולי גם לפתוח גמרא וללמוד קצת…

כך חשבתי במשך שנים.

אבל בשבוע שעבר הכל השתנה. הפעם אמרתי לאשתי, שהשנה אני לא מוותר על אף אירוע בחיק המשפחה, שיעשו כל לילה ערב לביבות, ואני מבקש מאוד שתארגן לפחות שלושה או ארבעה 'ערבי לביבות' בשעות הבוקר, בנוסף!

מה קרה, תשאלו… ואני אספר לכם, בשביל זה הרי באנו לכאן, כדי לשמוע את הסיפור שלי. לא כך?

ובכן, הסכיתו ושמעו:

היה זה ביום שלישי או רביעי בערב, אני כבר לא זוכר בבירור. יצאתי לקנייה השבועית שלי באחד המרכולים הגדולים בעירי… מילאנו עגלה וחצי ונעמדנו בתור לשלם בקופה.

בתור המקביל עמדו שני אברכים, אחד חסידי והאחר ליטאי. הם עמדו ועמדו, והחלו לרטון יחד על התור המתמשך ועל כך שאיתרע מזלם והקופאית בדיוק עשתה החלפת משמרת כשהגיע התור של זה שעומד לפניהם.

ואז שאל הליטאי את החסיד: "תגיד לי, מאיפה אני מכיר אותך? אתה מאוד מוכר לי?".

החסיד משיב לו: "אין לי מושג, אני לא זוכר שראיתי אותך אי פעם. איפה אתה גר?", התברר שהם לא גרים באותה השכונה, הם לא לומדים באותו אזור, וגם בילדותם לא גרו באותה עיר. שני אנשים זרים זה לזה.

"טוב, כנראה שאנחנו לא מכירים", אמר החסיד לבביות, "אבל עכשיו אני כבר כן מכיר אותך, אז לפחות תגיד לי איך קוראים לך???".

הוא השיב לו "מרדכי שלמה קליין" (שם בדוי), ולך איך קוראים? "מרדכי שלמה גרוס" (כנ"ל).

שניהם חייכו, מה הסיכוי ששני זרים נפגשים ויש להם את אותו השם, ואז אומר האחד לחברו: "האמת שיש לי בן דוד שקוראים לו מרדכי שלמה גרוס, אנחנו קרויים על שמו של אותו סבא, והוא באמת ליטאי".

"איזה מצחיק", משיב לו השני, "לי יש בן דוד שקוראים לו מרדכי שלמה קליין, והוא חסיד… אנחנו קרויים על שמו של אותו סבא, כבר הרבה הרבה שנים לא פגשתי אותו, מאז שהייתי בן שלוש בערך…".

עמדתי בצד והרגשתי שאני לא מצליח להתאפק… "תגידו אתם שניכם לא מבינים מה קורה פה?", אמרתי להם, הם הסתכלו עלי בתימהון, "מה אנחנו לא מבינים?". אתם בני דודים, אמרתי להם, את זה אתם לא קולטים!

שניהם הסתכלו זה על זה, האחד החוויר והשני הסמיק, ואז הם החליפו צבע, החיוור נהיה סמוק והסמוק נהיה חיוור.

בסופו של דבר שניהם הסמיקו יחד. שאלתי אותם איך קרה כדבר הזה שהם לא מכירים זה את זה, אולי ההורים שלהם מסוכסכים חלילה, ושניהם הגיבו מיד בביטול: "ההורים שלנו מסוכסכים? חס ושלום, הם אנשים שלא יודעים להסתכסך, הבעיה שהם גם לא יודעים להיפגש, המשפחות שלנו כמעט לא נפגשו, אמא שלי ואבא שלו אחים, והם דווקא מדברים מדי פעם בטלפון, אבל בילדותינו כמעט לא נסענו לבקר דודים, ולכן נוצר כזה ריחוק בין בני הדודים!".

"נראה לי שהשנה אתם צריכים לארגן ערב לביבות משותף", אמרתי להם בנימה של תוכחה, ושניהם הנהנו בהסכמה, "כנראה שאתה צודק. אנחנו צריכים לעשות ערב לביבות משותף, כדי שלפחות מעתה נדע לפחות לזהות האחד את זולתו".