לפני כשבוע חיפשתי בדחיפות מאמר הלכתי שפירסמתי בעבר בענייני הדלקת נרות בפתח החצר. זכרתי שהיו שם כמה 'תשובות' שקיבלתי בשעתו ממרן שר התורה הגר"ח קניבסקי זי"ע, והייתי ממש צריך את המאמר. אבל היכן הוא? חיפשתי בכל תיקיות 'חנוכה' במחשב, עברתי 'תיקיה' אחר 'תיקיה'. פתחתי קלסרים ועילעלתי במחברות. לפחות שעה חיפשתי. זכרתי שפירסמתי את המאמר בעבר, לפני 15 שנה, אולי לפני עשר שנים. אבל איפה? לא זכרתי. רציתי מאד לקרוא את הדברים. אבל לא מצאתי אותם. בקיצור: מפח נפש גדול.
למחרת, ב-2:30 בצהרים, מצלצל הטלפון הביתי. "אני אברך מקריית ספר. ראיתי מה שכתבתם על חצרות בחנוכה. הבאתם שר' חיים"….
"רגע רגע רגע", אני עוצר את שטף דיבורו של האברך, המום לחלוטין. "איפה ראיתם את המאמר הזה? אני בדיוק מחפש אותו בנרות!!".
"אה, זה פורסם ב… לפני 14 שנה. לשלוח אליך?", הוא אומר לי, ומתחיל לדבר על תוכן הדברים, לא מבין בכלל שהוא שליחו המיוחד של הקב"ה, בהשגחתו הפרטית המופלאה.
הרה"ג רבי יואל הרוש שליט"א עצר לי השבוע ברכבו ושוחחנו על השגחת ה' המתגלה לעין כל הורה שמחתן ילדים. וכך הוא סיפר: "קנינו דירה לבת הגדולה והייתי צריך לארגן שמונים אלף שקל תוך יומיים. השגתי כמה הלוואות, שהצטברו לשישים אלף שקל, ובלילה, כשנעמדתי להתפלל מעריב, התחננתי להקב"ה בתפילה שאני צריך להשיג עד מחר בבוקר עוד עשרים אלף שקל. סיימתי 'שמונה עשרה', פסעתי 'עושה שלום' והנה מאחורי עומד אברך שמתעסק גם במכירת סת"ם, כך שלפעמים יש לו קצת מזומן. "ר' מנחם, יש לך קצת מזומן להלוות לי?", שאלתי אותו. "כן. כמה אתה צריך?", הוא שאל. "כמה אפשר?", שאלתי והוא דחק בי: "תגיד מה המקסימום שאתה צריך עכשיו!!".
"אני צריך עשרים אלף עד הבוקר", גימגמתי. ר' מנחם צהל, ממש שמח. "אשתי לא אוהבת שאני מחזיק כסף מזומן בבית. בדיוק עכשיו, לפני מעריב, חזרתי מירושלים ויש לי בכיס עשרים אלף שקל שקיבלתי. לא ידעתי איפה לשים את זה. הבנק סגור. והנה אתה מגיע וצריך הלוואה של עשרים אלף!! קח… קח…", הוא שלף ערימת שטרות מהכיס וממש דחק בי לקחת….", סיפר הרב הרוש ועבר לעוד סיפור של השגחה פרטית, משם לעוד סיפור ולעוד סיפור, עד שירדתי מה'טרמפ'….
***
כל יהודי יכול לכתוב כרך שלם של סיפורי השגחה פרטית שכאלה. חשבנו שרק אנחנו, החברה החרדית, יודעת על כך. כעת זה פרץ החוצה, התפרסם גם בעולם שבחוץ.
מתוך התקשורת: החברה החרדית בישראל מתמודדת עם אתגרים כלכליים ייחודיים הנובעים מההיבטים הדתיים, החינוכיים והחברתיים של אורח החיים החרדי. לצד הוצאות מחיה בסיסיות כמו דיור, מזון ובריאות, קיימות הוצאות נוספות וייחודיות שלא תמיד קיימות במגזרים אחרים, כגון הוצאות על חינוך פרטי, תרומות לצדקה, הוצאות ייחודיות לחגים ובעיקר הוצאות נישואין ורכישת דירות לילדיהם הנשואים. כל אלה יוצרים פער כלכלי משמעותי בין הכנסות להוצאות והפער הזה לא תמיד מכוסה על ידי הכנסות קבועות. על פי נתוני הלמ"ס, המשפחות החרדיות משתכרות בממוצע כ-14,978 ש"ח לחודש, נמוך בכ-55% מההכנסות של משפחות יהודיות שאינן חרדיות. החברה החרדית, על אף הכנסותיה הנמוכות יחסית, מצליחה לשמור על איכות חיים טובה במובנים רבים – אז כיצד זה קורה?
מחקר חדש שנערך על ידי החוקרים ד"ר אליעזר היון ואודי פראוור ממכון ירושלים למחקרי מדיניות, ניסה להתחקות אחר שאלה זו. אלא שבניגוד למחקרים שנעשו על החברה החרדית מצד גופים מחקר ואקדמיה, שבחנו זאת בכלים סטטיסטיים בלבד, במחקר זה, החוקרים ערכו ראיונות עומק עם כ-30 משתתפים, רובם ראשי משקי בית חרדיים, במטרה להבין את הדרך שבה הם מתמודדים עם הפערים הכלכליים בין ההכנסות להוצאות.
במהלך הראיונות, המשתתפים גם מילאו יחד עם החוקרים טבלאות אקסל המפרטות את ההוצאות וההכנסות החודשיות, השנתיות, את ההוצאות הקשורות לאירועים כמו נישואי הילדים ועוד. לאחר מילוי הטבלאות, החוקרים ביקשו מהמשתתפים להסביר כיצד הם מצליחים להתמודד עם הפערים הכלכליים שהיו נראים לכאורה בלתי אפשריים לגישור.
המסקנה של החוקרים מעניינת: התפיסה הדתית והחברתית שמשפיעה באופן מעשי על ההתמודדות הכלכלית, במיוחד האמונה ב"פרנסה משמיים", שהיא לא רק רעיון דתי מופשט, אלא גישה מעשית שנעשית בה משתמשות משפחות חרדיות כדי להתמודד עם אתגרים כלכליים בלתי נתפסים. כותרת המחקר היא "פרנסה משמיים – מרכיב הנס בכלכלת משקי הבית החרדיים" והכותרת אינה מקרית. על פי ממצאי המחקר, האמונה ב"פרנסה משמיים" משחקת תפקיד מכריע בהסברת ההתמודדות של משפחות חרדיות עם הפערים הכלכליים הגדולים.
"הקב"ה עוזר ושולח", כפי שמספרים רבות מהמשפחות שהשתתפו במחקר. לא מדובר רק בתפיסה רוחנית או דתית שמועברת בבית הכנסת, אלא בגישה מעשית שנעשתה בה שימוש יומיומי כדי להסתדר כלכלית. עבור רבים מהמרואיינים, תפיסת הנס מאפשרת להם להסתכל על הקשיים הכלכליים מזווית אחרת, בה יש להם תחושת ביטחון כי הקב"ה יעזור להם במצבים קשים. אלא שגם "הנס" לא תמיד בא בצורה חפוזה, אך הוא מגיע בדרכים בלתי צפויות, כפי שמסבירים המשתתפים.
החוקרים מציינים כי האמונה הזו לא רק מקנה תחושת ביטחון רוחני, אלא גם משמשת פתרון מעשי שמסייע למשפחות לעמוד בהוצאות הגדולות, גם אם ההכנסות אינן מכסות את כל העלויות. לדברי אחד המרואיינים: "תמיד יש את הפתרון, זה לא תמיד ברור מהיכן, אבל בסופו של יום אנחנו מצליחים להסתדר, גם אם לא ידענו איך".
***
חנוכה, ימי הלל והודאה. בתוככי האפילה הגדולה, בתוך המלחמה שלא הסתיימה, בתוך חשכת הגלות, הקשיים והנסיונות, מתגלה אור גדול מאת הבורא יתברך. אור ניסי מופלא המגלה לעין כל את השגחתו הפרטית והניסית החופפת עלינו. גילוי הנס בימים ההם בזמן הזה הוכיח שמאחורי כל פעולה טבעית לכאורה, ק-ל מסתתר בשפריר חביון. שבכל רגע ורגע בחיינו, בבית ובכולל, בדרום ובצפון, בעזה ובירושלים, מסתתר נס נסתר, המאיר לנו באמצעות הנס הגלוי, כדבריו הנודעים של הרמב"ן בסוף פרשת בא.
מובא בספרים (ראו בספר 'שירת מאיר' להגרמ"מ מאיר שליט"א ובספר 'כי אתה עמדי', הודיה, עמוד קה) שב'פרק שירה' לא מובאת שירתו של הקוף. מדוע? כי השירה להשם צריכה לבוא מתוככי הלב, כל אחד צריך לשורר, להודות ולהלל כפי הרגשתו הפנימית, כהמיית ליבו, בשפתו שלו ומתוך תחושות הכרת הטוב המיוחדות המלוות אותו עצמו. אך הקוף אינו שר שירה מעצמו. כדרכו, הוא מחקה את האחרים. אין ענין בחיקויים, לעשות מה שאחרים עושים. 'רחמנא ליבא בעי', את הלב שלנו, ההודאה שלי, שלך. כל אחד מאיתנו יכול לכתוב ספר שלם של ניסים, לפעמים סדרת ספרים. וההודאה, צריכה להגיע בהתאם. איש איש לפי רגשותיו ותחושותיו המתפרצות, העולות על גדותיהן.
צריך להודות להשי"ת כל הזמן. וכך כותב ה'תורת חיים' (בבא קמא, טז, א): "לְפִי שֶׁהוּא יִתְבָּרַךְ עוֹשֶׂה חֶסֶד עִם כָּל אָדָם בְּכָל יוֹם וּבְכָל עֵת וּבְכָל רֶגַע, אֶלָּא שֶׁאֵין בַּעַל הַנֵּס מַכִּיר בְּנִסָּיו, סָבוּר עוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ הוּא נוֹהֵג, וְאֵינוֹ מַרְגִּישׁ שֶׁכָּל פְּסִיעָה וּפְסִיעָה וְכָל תְּנוּעָה וּתְנוּעָה וְכָל נְשִׁימָה וּנְשִׁימָה הוּא מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, הָיָה מִן הָרָאוּי שֶׁיּוֹדֶה הָאָדָם וִיבָרֵךְ בְּכָל עֵת וּבְכָל רֶגַע עַל כָּל פְּסִיעָה וּתְנוּעָה וּנְשִׁימָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים כָּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל קָ-ה, עַל כָּל נְשִׁימָה וּנְשִׁימָה חַיָּב אָדָם לְהַלֵּל קָ-ה, וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ מַעֲלֶה עַל לִבּוֹ בְּכָל רֶגַע שֶׁהַכֹּל מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַךְ אֶלָּא עוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ נוֹהֵג- הֲרֵי הוּא כְּכֹפֶר בּוֹ חָס וְשָׁלוֹם". ואמנם, מאריך ה'תורת חיים' שם, אי אפשר להודות כל היום, כי לא יהיה לנו זמן לשאר העיסוקים. לכן תיקנו לנו 'מודים', ו'פסוקי דזמרא', וכעת- גם שמונה ימים עם 'הלל שלם'. בחנוכה, ימי הלל והודאה, זה הזמן להעצים את עבודת ההודאה, מקרב לב, בכל רגע אפשרי, לא להפסיק להודות למי שעשה, עושה ויעשה לנו ניסים ונפלאות.
(פורסם ב'יתד נאמן, ערב חנוכה התשפ"ה)