שח הגה"ח רבי שמעון שפיצר שליט"א מעשה נפלא שאירע עם הרה"ק רבי שלמה דוד יהושע מסלאנים זי"ע הי"ד, בנו של הרה"ק בעל בית אברהם זי"ע, כפי שסיפרו הרה"ח רבי משה זוביצער זצ"ל:
בעת המלחמה הנוראה הודיעו לו העסקנים שיש באפשרותם להשיג דרכונים עבורו ועבור עוד כמה מהחסידים כדי שיוכלו לברוח למדינה אחרת. בתחילה סירב לשמוע מן הדבר מפני שלא רצה שיצלמו את צורתו עבור הדרכון כדרך שהקפידו על כך כמה מן הצדיקים על פי דברי הזוהר הקדוש, אבל לאחר שהפצירו בו ואמרו שזה גובל בפיקוח נפש, ניאות לכך.
באותם ימים, ימי תחילת עידן המצלמה, היה מעשה הצילום כרוך בעסק שלם. הכניסו את הרבי לחדר והעמידו כנגדו מכונה גדולה. אחר החשיכו את החדר, ולא הסתפקו בכך, אלא אף דאגו לכסות את המכונה ואת כל העומדים מסביב בווילונות שחורים, ורק לאחר שהכל היה שחור משחור ולא התחמק לחדר שום קרן של אור, לחצו על כפתור המכונה. באותו רגע הוציאה המכונה ברק חזק של אור ותמונתו של הרבי נחרטה על הדף המיוחד שהיה מונח בתוך המכונה.
הבנה למעשה
נתרגש הרבי מן המאורע וקרא להרה"ח רבי משה זוביצער שהתלווה אליו: "משה, משה, זכור נא, יכול אדם להיות בחדר חשוך מוסתר מעין כל, ואע"פ שאין אדם רואה אותו נותר ממנו רושם!" נתכוון לומר: ישנם מצבים של חושך ואפילה עד שאפילו קרן של אור אינו מתחמק פנימה, אבל הקב"ה יצר נרות המאירים באור רוחני ומגרשים את החושך, וכשמדליקים נרות אלו, אין הם מאירים באופן זמני בלבד, אלא משאירים רושם, כי כך הוא דרכו של אור רוחני להותיר רושם נצחי.
רקד לו האדם לכבוד הבורא, בעשר דקות הראשונות לא הרגיש כלום ובעשר דקות האחרונות כבר הביט על שעונו, אך בינתיים היה זמן מה שנפשו יצאה בזמרו ולבו נתפעל ונתרגש מתוך הודיה לבוראו, אע"פ שכבר שכח מזה וכבר שב לביתו, נותר בו רושם דקדושה, רושם שלא יימחק לעד.
מעשה
הגה"צ רבי אליהו לופיאן זצ"ל סיפר: במלחמת העולם השניה היה ילד שחלה ונעשה חלוש מיום ליום. באו חבריו לבקרו, וכך בעודם אצלו, הרים את עיניו לאביו ושאל בקול חלוש: "ילדים אלו מי הם?" "הלא הם חבריך לספסל הלימודים!" השיב לו אביו. וכיון שראה אביו שאין בנו זוכר אפילו את חבריו לספסל הלימודים, גבר צערו בהבינו עד כמה העמיק בחליו. כעבור כמה ימים נכנס אחיו לבקרו. שוב הרים את עיניו לאביו ושאל: "ילד זה מי הוא?" "הלא הוא אחיך היקר!" השיב לו אביו. וכיון שראה אביו שאין בנו זוכר אפילו את אחיו, גבר צערו עוד יותר. עברו עוד כמה ימים והילד הרים את עיניו לאביו ושאל: "מי אתה?" כאן כבר לא היה אביו יכול להתאפק. פרץ בבכי ואמר: "הלא אביך אני, וכי אינך מכירני?"
אמר הגאון: "למדתי ממעשה זה אשר ראו עיניי ולא זר, שכן הוא לענין הרוחניות. לאדם יש נפש רוח נשמה חיה יחידה, וככל שהוא הולך ונחלה ברוחניות, כך הוא מכיר פחות ופחות את הקרובים אליו, וכשמחלתו גוברת ביותר כבר אינו מכיר אפילו את אביו רח"ל!"
הבנה למעשה
ולעניננו, הלא מידה טוב מרובה, ולכן ככל שיוסיף האדם להכניס בקרבו אמונה ובטחון והודאה לה', שהם התרופות לנפש, כך יוסיף לראות את אביו ואת הקרובים אליו. ואם במשל שסיפר הגאון ישנם רק שני מצבים, המצב האחד שבו רואה הבן את אביו והמצב השני שבו אינו רואה את אביו, בנמשל ישנם אין ספור מצבים, שהרי אין מספר למדרגות בהכרת ה', ולכן ככל שירבה האדם ליטול מאותן תרופות המנויות לעיל, כך יוסיף להכיר את אביו יותר ויותר עד שיראה שאין לו כבר נסיונות ושכל הספיקות נמוגים מאליהם לרוב הבהירות.
ומסיבה זו יוכל להיות שהאדם יחזק את בטחונו בה' בענין אחד המעיק על לבו, ולפתע יגלה שמושפע עליו ברכה בכל ענייניו אע"פ שאינם שייכים לענין זה שהעיק על לבו. ומדוע הוא כן? משום שכאשר האדם מכניס בקרבו תרופות לנפשו ומאיר את לבו באור השכינה, ממילא מופץ האור לכל עבר ומתקיים בו הפסוק "הבוטח בה' חסד יסובבנהו". כך הוא הכלל: ההלל וההודאה ממשיכה את השראת השכינה, והשראת השכינה מביאה עמה ברכה!
(הבינני ואלמדה – חנוכה תשפ"ג)