ביום כ"ד כסלו, נר ראשון של חנוכה, מציינים את יומא דהילולא של הגאון האדיר, מרנא ורבנא חזקיהו חיים מדיני זצוק"ל, בעל ה'שדי חמד', אשר נודע בקרב חכמי הספרדים בכינויו 'הגאון חח"מ'.
הגאון המחבר זיע"א היה לאות ולמופת בדורו. אף שכיהן ברבנות בקהילה מרוחקת בקצווי תבל, זכה והאיר את העולם התורני כולו באור תורתו הבהיר. חיבוריו הקדושים, אשר הקיפו את כל מכמני התורה, נתקבלו בחרדת קודש בכל תפוצות ישראל. מתוך מקום כהונתו, ניהל חליפת שו"ת ענפה עם גדולי הדור, הן מבני עדות המזרח והן מחכמי אשכנז, כשהוא מעטר את דבריהם בביאורים נפלאים ובחידושים מאירים. ספרי קדשו, ובפרט חיבורו המונומנטלי 'שדי חמד', היו ועודם לאבן שואבת לכל מבקשי ה' ודורשי תורתו. מורי הוראה ופוסקי הלכה מוצאים בהם מרגוע לנפשם, באשר כינס בהם את כל דרכי ההוראה ומנהגי ישראל הקדושים.
לפני שנים לא רבות התגלה תיאור מרתק שנכתב לאחר הסתלקותו על ידי אחד מסופרי התקופה. אף שהכותב התרחק במידת מה מאורח החיים התורני, ניכר בדבריו הרושם העז שהותירה בו דמותו הקדושה של רבינו זיע"א. בזכרונות אלו משתקפות עובדות נפלאות שטרם פורסמו, ותיאורים מכלי ראשון של הנהגותיו הקדושות והליכותיו בקודש.
בחרותו בירושלים ונסיעתו לחצי האי קרים
על פי נסיבות ומקרים שונים נפגשתי בימי נעורי עם הגאון מדיני, בעל ה'שדי חמד', עם שובו לארץ ישראל לאחר העדרו מהארץ למעלה מארבעים שנה.
אני מתכוון להעלות כאן קווים בעיקר לדמותו האישית הנדירה של הגאון (ואילו מחשיבותו התורנית אציין רק דברים כלשהם, כדי לשבר אוזנו של מי שלא שמע אולי שמו של הגאון), כיוון שדמותו עשויה לעניין ולאלף גם סתם אנשים קוראי ספר.
רבי חיים חזקיהו מדיני נולד בירושלים (ז' חשון תקצ"ג) בבחרותו נמנה בין תלמידי-חכמים הצעירים של העדה הספרדית. אז לא היה הגור שבחבורה (לפי דברי דודי הרב יוסף נסים בורלא ז"ל, שהיה רבו של חיים חזקיהו בנעוריו).
לימים, בימי בחרותו של ר' חיים חזקיהו, הגיעה לירושלים איגרת בקשה מקהילה קטנה ספרדית בקיראסובבאזאר, בחצי האי קרים, שיואילו לשלוח להם רב צעיר על פי תנאים מס מסוימים. תלמידי חכמים הצעירים לא ששו כל עיקר לקראת עטרת רבנות זו בפינה קטנה ונידחת, ואיש מהם לא אבה ולא היטב אוזן להצעה. אולם "כם" (חכם) חיים חזקיהו שמע, סבר וקיבל.
לא היה לו משא רב לקחת עמו זולתי שני סלים גדולים אחד טעון בגדים ואחד גדוש ספרים, ו'נוות ביתו' עמו, והוא אז בן עשרים וחמש.
אולם לאחר ארבעים שנה בערך הגיעה השעה שנפרד מקהילתו הקטנה (שאגב, במרוצת השנים, גם היא גדלה), ושב, בשמחה ובשלום לירושלים עיר-הקודש חמדת נפשו.
ואם נשאל בלשון בדוחה קצת: מה עשה החכם הצעיר מירושלים בקהילה קטנה בתקופה הארוכה הזאת? מה הספיק להשיג במרוצת השנים האלה?
א) הוא הספיק, פשוט, להיות גאון בתורה ולהוציא לאור עשרת כרכים הגדולים והעבים בשם 'שדי חמד' (הגדרת טיבם תבוא להלן).
ב) הוא הספיק לכונן את עצמו, את אישיותו, כאישיות למופת, הן מבחינה גופנית הן מבחינה רוחנית-מוסרית.
מבחינה גופנית הרי דמותו עולה לעיננו כהופעתה בירושלים בשובה מן הגולה: קומה בינונית (או נמוכה קצת), גבו כפוף כלשהו, פניו עגולים, חלקים, ורודים, בלי כל קמט קט, עטורים זקן ארוך, צר בקצהו למטה, ששערותיו לבנות, מבהיקות כחוטי כסף, עיני תכלת קטנות מביעות תום וטוב-לב, מצנפת עבה-גדולה-תכולה של רבנים ספרדים מפארת את ראשו. ועל כל הדיוקן הזה מרחפת כעין הילה דקה מן הדקה.
ומבחינה רוחנית – ברור שאנו אין באפשרותנו לתאר התפתחותה וטיבה של אישיות מופלאה זו, שהיתה עצומה מעינינו תקופה כה ארוכה ואין לנו אלא להסתפק בעדותם של בני לוויתו של הגאון. שכן משהגיעה שעתו לחזור לירושלים, לא נתנם לבם לבני הקהילה לשלח את רבם הגדול, האהוב, הזקן, עם רעייתו לבדם למסע ארוך ומייגע. בטכסם עצה מצאו מוצא: שני יהודים, סוחרים אמידים, מקורבים לחברי ועד הקהילה שהיו משתוקקים כל הימים לעלות ל'זייאראס', לביקור בארץ הקדושה – זכות נסיעתם עם הסניור רב הכריעה הפעם והם נצטרפו למסע. בני לויה אלה בבואם למחוז חפצם, בשבת בני המשפחה, אורחים ומקורבים גם יחד, לא פסק פיהם מספר ומהלל – שלא בפני הסניור רב כמובן – גדולת רבם, ענוותו, תומתו, רוב חסדיו וטוב עלילותיו.
אם גם מן הנמנע כמובן, לספר קורות חייו של אדם בתקופה כה ארוכה במאמר קצר- נוכל להסתפק בשתיים-שלוש אפיזודות מעניינות, שמהן נוכל לעמוד על טיבו אופיו של הרב.
נערץ ונקדש לבני קהילתו
אמרו: בתחילה בא הרב הצעיר לקיראסובבאזאר נהגו חברי הוועד מנהג חסכון, וקבעו לו משכורת חודשית מספיקה בצמצום, מתוך הנחה, שאם הרב יערער, שהסכום מועט והם יראו שהרב ראוי להוספה – יוסיפו, ואם לא – לא ייאותו לו. כעבור חודשים מספר ראו חברי הוועד, שהוא מפיק רצון העדה יותר מהמקווה, והוא אינו מתרעם כל עיקר על צמצום משכורתו. היו מצטערים, ושלחו איש בעקיפין שיבקש הוספה, ולתמהונם השיב לו הרב הצעיר בתמיהה: למה הוספה? חס וחלילה המשכורת מספיקה לו.
רק כשגדלה משפחתו במרוצת השנים (שלוש בנות נולדו לו בעשר שנים הראשונות), וכשהוסיפו לו בהולדת כל בת סכום כלשהו – הודה וקיבל, ואולם במשך חמש עשרה שנה, בערך, לא חל כל שינוי ב'דרגת המשכורת'.
ובאחר הימים נפל דבר בוועד הקהילה: מכתב מ'הרבינו' בו הוא שוטח 'בקשה רבה': הואיל והבנות, ה' ישמרן, הגיעו לפרקן והוא זקוק לממון לנדן ולנדוניה ולהוצאות רבות להכנסת כלה בעזרת השם אשה אשה בשעתה – לפיכך הוא מבקש הוספה למשכורת לפי ראות עיניהם, וה' יגמול להם כל טוב אמן סלה. חברי הוועד שמחו מאוד לדבריו, וברצון רב מילאו בקשתו, וקבעו לו הוספה בעין יפה.
תוך שש-שבע שנים הכניס הרב לחופה בת אחרי בת בשמחה ובששון. חודש חודשיים לאחר-מכן שלח שוב מכתב לוועד לאמר כיון ששבת לא-ל יתברך יצאו הבנות בשעה טובה ובמזל טוב אשה לביתה – ירד מעליו משא רב, ועתה ישובו אפוא לשלוח לו המשכורת הישנה בלי ההוספה, כיון שאינו זקוק עוד לממון.
לא הועילו הפצרות ובקשות הוועד לשנות את דעתו, הרב אמנם נוח לבריות בתכלית, עניו מכל אדם, הוא גם נכון לבטל דעתו מפני אחרים, אך כל זה לטובת זולתו, לזכות אחרים, אבל לא למענו.
בין העניינים הטיפוסיים שבין הרב ועדתו נציין את השפעתה הרבה על העדה כפי שסחו לפי תומם בני לוויתו, לאמור: ככל שרבו הימים מאז בוא הרב הצעיר לעירם, כן רבה אהבתם לרבם, שכן ראה ראו במרוצת הימים שאותו רב צעיר ולא-נודע שבא אליהם בשעתו, היה קמעה-קמעה לרב גדול בישראל ושמו נודע לתהילה ברחבי רוסיה, שהרי יש ובאים רבנים אשכנזיים מרוסיה לחזות בנועם פני הרב, ליהנות מתורתו ולהסתופף בקרבתו ימים שניים או שלושה . וגם תיבת הפוסטה של ה'רבינו' תוכיח כמה מפורסם בעולם, יום יום כמעט גדושה התיבה בגליונות דפוס, ספרים ומכתבים לרוב.
ואם אין בני העדה יכולים לדעת עונג גדולת מעלת ה'רבינו' בתורתו ובתרומתו ב'ספרים', הרי רואים הם את גדולתו כאדם. הן לעיניהם צמח בלאט ובצנעה כאיש צדיק תמים, טהור לב וטהור עינים, ענו, שענוותו – הוויתו לא ממחשבתו, וצנעתו – תמימותו, וכל כולו כמו שאומר הפסוק 'איש אלוקים קדוש'.
ואמנם אומרים הם, אמונה בידם, שהעדה גדלה, התפתחה, ויהודים רבים עשו חיל במסחר, בתעשייה ובמלאכות שונות – כל זה בזכותו של הרב. גם יהודים אחדים הו עשירים ממש, שבח לא-ל. וקרה שעשירים אלו ביקשו, לא אחת, להעניק לרבם מתת כסף, והוא השיב פניהם ריקם באמרו להם: 'שונא מתנות יחיה'. וכשהפצירו בו הסכים שיקח מהם על מנת שיקים 'ישיבה' ויוסיפו ללמוד בה חמישה תלמידים שיצאו משם תלמידי חכמים, וכשתבוא שעתו לעלות לא"י תישאר הישיבה קניין העדה. בתחילה לא סברו, ולבסוף הסכימו, והישיבה קיימת זה ארבע עשרה שנה. ומשעה שיצא הרב לירושלים, אחד התלמידים הגדולים, יליד קיראסובבאזאר משמש כרב העדה.
אם כך – הרי אנו גם מאמינים שבזכותו של הגאון היתה הצלחתה של קיראסובבאזאר גדולה. הרי המעשים מדברים בעדם.
עד כאן צוינו קוים – ככל שעלו בידינו – לדמותו האישית והרוחנית של הגאון, ואילו לגאונותו בתורתו אין לנו אלא לציין במלים מספר מהותו וטיבו של מפעל חייו המופלא: עשרת הכרכים של 'שדי חמד'.
'שדי חמד' הם עבודה אנציקלופדיסטית כבירה, המפליאה את המעין בה ולו רק בהיקפה העצום, כי הגאון כלל ב'שדי חמד' כל דיני ישראל שבתרי"ג מצוות כפי שצמחו מאז ועד ימיו, בדק דעותיהם ומשפטיהם של כל הפוסקים ראשונים אחרונים ועד אחרונים שבימיו, ערך בכל דין ודין את המחייבים או המטהרים וכו' מצד אחד וכנגדם המזכים או המטמאים וכו' בלא להכריע ביניהם (מחמת ענווה), אלא שלפעמים, בראותו הכרח מיוחד, הביע דעתו הלכה למעשה – וככל הערכים האלה סדורים על סדר אלפבית של הדינים. אלמלי היה חכם זה מחונן בכשרונות גדולים, בזכרון פנומנלי, בתפיסה מהירה ובכשרון הבעה בהירה – מן הנמנע היה לבצע מפעל אדירים כזה ביד אדם אחד.
האיר המזרח עד שבחברון
את יום הגיעו לירושלים לא ידע איש מלבד קרובי-משפחה מעטים, כי לא קדם לבואו כל מכתב ולא הורצה טלגרמה לשום איש או מוסד ציבורי – כי כך ביקש 'הסניור רבינו'. ברם משנודע הדבר אחר יום-יומיים, לבשה ירושלים הרבנית משוש, ודבר בואו היה לשמחה ולגאון בפי כל תלמיד חכם.
בו בשבוע החליט ועד העיר לערוך קבלת פנים לגאון במשרד הוועד ולהזמינו לשעה ארבע אחר- הצהריים, אולם אישנו הגאון יצא מביתו בשעה מוקדמת, וחצי שעה קודם המועד בא לוועד. השמש היה בחוץ והדלתות עדיין היו סגורות. אמר לו השמש: מחילה סניור רב, עדיין מוקדם מאד.
השיב לו הגאון: אין דבר, פתח לי ואני אשב קצת. פתח לו וישב לבדו.
מה ראה על כך? ביקש להקדים את כולם, כדי שלא יקומו לפניו כשיבוא. ואילו משהקדים, היה הוא קם לפני כל רב ורב שבא למסיבה.
כשנכנס הרב יוסף נסים בורלא, שהיה רבו מנעוריו, קם הגאון ובשמחה וגיל ביקש לנשק יד רבו. משך הלז ידו ואמר: אבל אתה תלמיד מחכים את רבו! מיד אחר כך עלתה וגאתה שיחת חולין של תלמידי החכמים במסיבה הגדולה.
בימים ההם אין 'ראשון לציון' בירושלים, כי נפטר לבית עולמו מכבר, ורבתה המחלוקת על כסאו אחריו.
הגאון מדיני, שכל ימיו היה שרוי בשלווה ונחת, היה מיצר מאד, שבעלותו ירושלימה מצא את העיר בימי-מריבה, ובסתר נפשו גם חרד משמועה שהגיע לאזניו, שמצביעים אותו כמועמד הראוי לכיסא ה'ראשון לציון'.
מה ואיך הגיב הגאון על כך?
בשקט ובצנעה עשה הכנותיו, ובבוקר לא-עבות עקר מירושלים ועבר לחברון על מנת להשתקע שם. אמנם גם בחברון היו זקוקים אז לרב, בלא מחלוקת, ובלא חילול ה'. כשהציעו לו רבני העדה את כהונת הרבנות הסכים וקיבל בחפץ לב, והיה שמח ומרוצה מקהילתו הקטנה בעיר- האבות הקדושה, והקהילה הקטנה שמחה ומתפארת בו.
מדותיו התרומיות ונפשו הטהורה
כאן יכולתי לסיים בטוב רשימתי זו. אבל כנראה, יד ההשגחה חפצה, שארגיש אני בעצמי, ברוחי, משהו מרוחה המופלאה של האישיות הזאת בבחינת: 'בדידי הוה עובדא' – וזאת היתה עמי משנזדמנתי לחברון כשנתיים ימים לאחר עברו שמה. היית אז בן שש-עשרה, לומד בישיבת תפארת ירושלים. לחג הסוכות נסעתי לחברון כאורח אל קרובי משפחה. התרועעתי עם בן המשפחה, בן גילי, שהיה אחד מששת תלמידיו של הגאון (בישיבתו שהקים מחדש בחברון). מובן שביקשתי לראות את הגאון. חברי, תלמידו, הציגני לאחר תפילת מנחה בבית הכנסת שבביתו. כיון שידע את דודי (דוד אבי), שהיה רבו, כנזכר לעיל, בימי נעוריו, והכיר גם את אבי בבנין שבקבר רחל אמנו בעברו מירושלים לחברון (כי זכות החזקת המפתח של קבר רחל היתה מדורות בידי משפחתנו), נתן הגאון דעתו עלי ונכנס עמי בדברים: שאלני על לימודי, על רבותי ועל סדרי הישיבה. וכשעניתי על שאלותיו, וסיפרתי שאנו לומדים שחיטה להלכה ולמעשה, עמד אגב אורחא, כלאחר-יד, על ידיעותי באילו הלכות שחיטה (ואיני יודע זכות מי עמדה לי שעניתי לשאלותיו כראוי).
עתה סיפר בשבחי לפני תלמידיו, והעמידני, כביכול, לדוגמה, ואמר: שמעו שמעו כיצד לומדים בחשק בירושלים. אז בקשני לבוא להתפלל יום-יום אצלו בבית הכנסת. וכן הזמינני לסעודה על שולחנו ביום השבת עם שניים מבין תלמידיו. כל הימים היו שניים מתלמידיו, לפי התור סמוכים על שולחנו ולנים בביתו. זה היה בית גדול-מידות, בנוי מוצק ומהודר (רוחב הקירות מטר בערך), הבית המפואר היחידי שהתנוסס בחברון מחוץ ל'חצר' (הגיטו), שנבנה בזמנו על ידי יהודי גביר מתורכיה. את הבית הזה כולו מסרה הקהילה לרבם הנערץ והוא היה לבית של תורה, מצוות ומעשים טובים.
כאמרו, התפללתי יום-יום בבית הכנסת שבבית הגאון. באחד מימי חוה"מ סוכות, בשעה שעמדו לעשות הקפות עם הלולב והאתרוג ביד, ניגש אלי הגאון, וכיוון שאסור להפסיק בדיבור, רמז לי בהגה קל מפיו, שעלי לעשות משהו – ואני לא הבינותי מה רצונו, ולא עשיתי דבר. אז הרים כלשהו אותו הגה קל, וקירב אלי קצת את לולבו ואתרוגו. בהבינותי, שהוא רוצה שאקח מידו את הלולב והאתרוג. לקחתים. אז הוא הוציא משקפיו מכיסו, הרכיבם על אפו ואגב הטיל אלי מבט קל. רצונו היה אפוא לפתוח את המחזור כדי לקרוא את נוסח תפילת ההקפות שאינו ידוע בעל פה – לשם כך היה צריך למשקפיו. המשכנו בהקפות כרגיל. בסוף התפילה שוב נגש הגאון אלי, ואמר: אל נא תמהר ללכת, תמתין קצת עד שאקפל את הטלית. שמעתי, תמהתי ולא ידעתי מה גרם היום לגאון שיתן עיניו בי.
המתנתי מתוך מתיחות.
משקפל טליתו, קרא לשמש בית הכנסת ולאחד מתלמידיו, ניגש יחד עמם אלי, ואמר לי: בשעת ההקפות, בלי משקפי, דימיתיך, לפי קומתך ומלבושך, ליעקב (אחד מששת תלמידיו). כיוון שכל יום הוא לוקח מידי הלולב והאתרוג בעת ההקפות, והיום עמד סתם ולא לקח, גערתי בו קצת, אבל אח"כ ראיית שאתה היית העומד. ובכן, על שהעלבתיך, הריני אומר לפני שני עדים: נעניתי לך מחול לי.
רגע קל לא ידענו עדיין, לא אני ולא העדים מה פשרו של 'הענין', רק כשצעד הגאון, עם תום דבריו, מתון ושליו כדרכו, הבחנו שהוא נהג לפי דין מפורש: המעליב חבירו אומר לו לפני שני עדים: נעניתי לך מחול לי.
ומאז, כל אימת שיעלה זכר אותו רגע גדול בלבי, אדע נאמנה, שבאותו רגע ראיתי את שיא תפארתו של האדם: שלמותו. שלמות בתורתו , בענוותו, בתמימותו וביפי דמותו – הוויתו.
מחבב את המצות בגופו
ואסיים בתיאור עוד רגע אחד, נאה ומיוחד, שנזדמן לי בקשר עם הגאון בשהותי אז בחברון:
יום שישי בשעת בוקר מאוחרה. הרחוב הראשי, הקטן והצר, הומה היום, בערב שבתם של היהודים וביום שבתם של המוסלמים, יותר מאשר בכל ימות השבוע. הכל נדחקים לחנויות המעורבות פה זו ליד זו. מכולת ליד ירקות ופירות, בדים ולבושים ליד בשמים ותבלין, קצב ליד סנדלר או נגר וכו', וההמולה רבה מן המכריזים על סחורותיהם ומן המזהרים על הפגיעה מבהמותיהם העוברות בין ההמון.
אני מהלך עם חברי-קרובי בתוך תוכו של הרחוב ומסתכל במראות המתחלפים לעיני לאורך הרחוב – והנה כמראה חלום: למולי, רחוק קצת ממני, הגאון צועד לאטו, סל קטן בידו ומאור פניו עמו.
אני לחברי: מה זה? לאן דרכו? לבדו?
והוא בלאט לי: כדי לקיים מצוות קניית דברים משובחים לשבת יוצא הוא בכל יום שישי בשעות הבוקר וקונה פירות משובחים שבעונה, לא על ידי שליח, שמש או תלמיד, אלא הוא בעצמו מחזר אחר חנות טובה, בוחר מן המשובח (ענבים תפוחים וכו') בעצם ידו ומכניס לשבת הביתה.
אותה שעה, דומה, כל חולי-חולין שברחוב, שאונו, המונו, כיעורו, כמו נתעלו-נתגבהו מעצם מציאותו של אותו אדם באותו רחוב ובגלל המשקל הרב הנעלם שמצמיד הלקוח הלז לכל קניה וקניה שמכניס לסלו…