וְעַתָּה יֵרֵא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם וִישִׁיתֵהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם (מא, לג)
הרבי שלנו, רבי מאיר חדש זצ"ל, בדרשה האחרונה שדיבר סמוך לפטירתו, אמר רעיון נפלא שהוא כמו צוואה לתלמידיו.
התורה מספרת על פתרון חלומו של פרעה על ידי יוסף, והנה לאחר פתרון החלום אומר יוסף לפרעה: "וְעַתָּה יֵרֵא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם וִישִׁיתֵהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם". הוא נותן לו עצה כיצד להתכונן לקראת שנות הרעב האמורות להגיע.
כולם שואלים על כך: מי ביקש מיוסף לתת עצות לפרעה? הרי הוא הובא כדי לפתור את החלום ולא כדי לתת עצות. ומה עוד שפרעה אכן מקבל את העצה ואומר "אין חכם ונבון כמוך". מה פשר הדבר?
אמר על כך הרבי שלנו יסוד חשוב לכל החיים. הקב"ה רצה להראות לפרעה, שיהיו שנים טובות ורעות, וכיצד הוא הראה זאת? על ידי פרות שמנות ורזות, כאשר הרזות 'בולעות' את השמנות, וכן שיבולים מלאות ודקות, כאשר השיבולים הדקות 'בולעות' את המלאות. מהו פתרון החלום? לכל אדם יש זמנים שונים בחיים. יש זמנים שהוא לא מוצא את עצמו מרוב כל. יש לו שפע עד שאין הוא יודע מה לעשות עמו. ברם עליו לדעת כי השפע של היום, זה ה'פיקוח נפש' של מחר. שנות הרעב בולעות את שנות השובע. לכן על האדם לנצל את שנות השפע, כדי לאגור כוחות לקראת שנות הרעב.
זה היה פתרון החלום – לדעת כי בימי השובע צריכים להתכונן לימי הרעב, שאם לא כן ימי הרעב 'יבלעו' את ימי השבע ולא ייזכר מהם כלל.
המשיך המשגיח ואמר: בחור לומד בישיבה, אין לו כל דאגה. הוא מקבל הכל מהישיבה או מהבית. הוא רק מסיים את התפילה, וכבר האוכל מוכן לו. המיטה מוכנה. את בגדיו מכבסים, קונים לו כל מה שהוא צריך. יש לו זמן מיותר בשפע, עד שהוא לא יודע מה לעשות עם הזמן. יש כאלה שלא יודעים לנצל את זה. אוי, זה פיקוח נפש! מי שניצל את השנים הללו בישיבה, אזי כל החיים שלו כאברך הם שונים. זה עולם אחר לגמרי. כולם יודעים שאת ה'מתמידים' לוקחים לבתים של תורה. אהבת תורה אמיתית. הם מוצאים נשים צדקניות שעוזרות להם בשאיפתם לגדול בתורה. לכל אברך יש טרדות אחר החתונה, אבל הוא מרגיש עדיין שהוא במלוא כוחותיו. צעירים סבורים שהכוחות הללו נשארים לכל החיים, אבל אין הדבר כך. מי שמתחיל את חייו כאברך, יכול להפוך למגיד שיעור טוב, מרביץ תורה חשוב, להקים משפחה של תורה, וכך לנצל את החיים שלו לעלייה בתורה.
כאשר מגיע עת הזקנה והכוחות נחלשים, מי שניצל את השנים הללו כמו שצריך, אזי גם בימי הזקנה ממשיך להתעלות בתורה. מרן ראש הישיבה זצ"ל (הרב שטיינמן) היה אומר כי מכל המחלות, יש מחלה אחת שאין לה תרופה והיא נקראת 'זקנה'. מי שהפיק את המרב בשנות צעירותו, זוכה גם לעת זקנותו לגדול בתורה. אבל מי שלא טרח בערב שבת, מה יאכל בשבת? מה שנראה לו מיותר בצעירותו, זה הפיקוח נפש של ימי זקנותו.
צריך לדעת לנצל את הרגעים הללו. אין רגע מיותר. אין אגורה אחת מיותרת. אפשר לקנות עם זה נצח.
בסוף ימיה של אשת חבר של מרן ראש הישיבה זצ"ל, שאלה אותה פעם הנכדה שלה האם היא זוכרת פעם שהסבא יצא מגדרו, האם היא ראתה שכואב לו משהו. והסבתא השיבה כי פעם אחת היא ראתה שאכן כואב לו כאב אמיתי. זה אולי לא מתאים לכל אחד, אבל לראש הישיבה ולרבנית זה היה מתאים.
במטבח שלהם היה שיש ישן וסדוק לכל אורכו. פעם הגיע מישהו ואמר לרבנית שהוא יכול להחליף את השיש הישן בשיש חדש במחיר מוזל. הרבנית הסכימה ואכן הלה הגיע והחליף את השיש.
כאשר ראש הישיבה ראה זאת, הוא הגיב בכאב ואמר: "הרי יכולנו להמשיך ולהשתמש בשיש הישן, וכי הסדק מפריע להשתמש בו? בסך הכל זה קצת פחות יפה, אז מה? הרי יכולנו עם הכסף הזה לקנות נצח, אם רק היינו נותנים את הכסף לצדקה". זו הפעם היחידה שהיא ראתה את ראש הישיבה יוצא מגדרו ומתקשה להבין כיצד מאבדים נצח בשביל מעט יופי.
תמיד הוא היה אומר, שהגביר כאשר הוא מקבל כסף, דבר ראשון הקב"ה לוקח לו את השכל, שהרי אם היה לו מעט שכל, יכול היה לזכות לעולם הבא בלי סוף. לגבירים הגדולים יש כסף מיותר, ובמקום לתת אותו לצדקה הם אוגרים עוד ועוד.
הוא היה מתפעל מהגביר שפדה את המהר"ם מרוטנבורג לאחר פטירתו. הוא היה אומר שמסתמא גם לאחר שפדה את המהר"ם, הוא לא נשאר רעב ללחם. והנה לאחר הפדיון הגיע אליו המהר"ם בחלום ושאל אותו האם הוא רוצה לזכות לעשירות מופלגת, או שהוא מעדיף למות מיד ולהיות אתו במחיצתו בעולם הבא. כמובן שאותו גביר ביקש את הדבר החשוב, ואכן תוך זמן קצר הוא נפטר ונקבר ליד המהר"ם. וכי יכולים אנו לתאר את הזכות הזאת, להיות במחיצת המהר"ם לנצח נצחים?
והנה הגבירים של ימינו, אם היה מעט שכל בקודקודם, במקום לקנות דירת פאר עם חדרים רבים שאין מה לעשות איתם, אפשר לקנות נצח. וכי יכולים אנו לתאר לעצמנו את השכר האדיר של מחזיקי תורה, בעיקר בדור הזה? אם אנשים היו יודעים את גודל השכר, לא היו עומדים כלל בניסיון אם לתת או לא לתת. לכן – אמר ראש הישיבה – הקב"ה לוקח מהם את השכל, וכדי שירצו לתת לתורה, הם צריכים להיות בעלי דרגה.
כל פרשייה בספר בראשית מלמדת דברים נשגבים, וגם מפרשה זו עלינו לצאת עם מטען הרוחני. לדעת לנצל כל רגע, ללמוד בהתמדה, כל בחור ישיבה צריך להכיר שהוא חי בגן עדן עלי אדמות. אלו הן שנות השובע שלו, לפני שיגיע הזמן של 'ריחיים על צווארו ויעסוק בתורה"? מי שמנצל היום את זמנו – יזכה לסייעתא דשמיא גם לאחר מכן.
(נאה דורש)