הרב ישראל ליוש
וְקָבְעוּ שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה אֵלּוּ לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל…
לרגל שמחת נישואי הגאון ר' יצחק בנו של הגאון רבי חיים מוולאז'ין זצ"ל, נסעו בני המשפחה לעיירה בה נערכה החתונה. הם התכנסו לתפילת שחרית, אך לא היה במקום ספר תורה. רבי חיים ביקש וחיזר אחר מקום שיש בו ספר תורה, כדי לקיים את תקנת 'קריאת התורה', אך הדבר היה כרוך בקשיים גדולים.
במקום נכח גם אחד הרבנים והוא צידד להקל שלא לקרוא בתורה, וטען שאין חובה לטרוח כל כך בליבם של ימי החתונה. רבי חיים מוואלזי'ן ביטל דעתו מפי דעת הרב שהיה זקן ממנו, ובאותו יום לא קראו בתורה.
כאשר חזר רבי חיים לביתו, פתח את ארון הקודש, ולתדהמתו גילה כי הספר תורה אינו בארון, והבין שכנראה נגנב בזמן שנעדרו מהבית. תיכף ערך הרב חשבון נפש בשל מה קרתה הרעה הזאת, ואמר שבכל עניני החתונה לא היו כלל ייסורים ועיכובים, כי אם ענין זה של אובדן ספר התורה, ומיד נכנס לחדרו המיוחד והתוודה על שביטלו קריאת התורה, כי לפי הבנתו בגין זאת נגרמה צרת הספר תורה.
עודנו מתבודד בחדרו ומתוודה, והנה הגיעה הבשורה כי הספר תורה נמצא בידי אחד מאנשי החייל שניסה למוכרו. כאשר פתחו את הספר תורה לבדוק אם הוא חזר בשלמותו, ראו כי חסרה יריעה אחת… בדיוק אותה יריעה שבה הקריאה שלא קראו בזמן החתונה.
אמר על כך רבי חיים שבדוק הדבר שהעונש מכוון מדה כנגד מדה, וכיון שהקילו ולא קראו בתורה, נענשו באותו ענין.
סיפור זה מובא ב'כתר ראש', ומרן ראש הישיבה הגאון הגדול רבי אהרן יהודה ליב שטיינמן זצ"ל סיפר אותו בשיחת חיזוק לבני ישיבה בימי החנוכה, והטעים בזאת את דברי הב"ח (סי' תע"ר) בביאור החילוק בין פורים לחנוכה. בפורים עיקר הגזירה היתה לפי שנהנו מסעודתו של אותו רשע, ועל כן נגזר עליהם להרוג ולאבד את הגופים שנהנו מאכילה, שתיה ושמחה של איסור. וגם סדר התשובה היה באותו ענין, כמו שאמרה אסתר: 'לך כנוס את כל היהודים… ואל תאכלו ואל תשתו שלושת ימים…', ועל כן תיקנו חז"ל שהגופים ירבו בסעודה בפורים, לזכור את עיקר הנס שהיה על הגופים.
אבל בחנוכה, עיקר הגזירה היתה על שהתרשלו בעבודה, וע"כ נגזר לבטל מהם עבודת התמיד והדלקת המנורה. וכשחזרו בתשובה ומסרו נפשם על העבודה, הושיעם הי"ת על ידי כהנים עובדי העבודה בבית ה', ונעשה להם נס בנרות, תחת אשר הערו נפשם למות על קיום העבודה. ולפיכך לא קבעו בהם משתה, אלא להלל ולהודות שהיא עבודה שבלב, שהיא כנגד עבודת בית המקדש שעליה היתה הגזירה.
סיכם הרב שטיינמן: "כל מצוה שאדם מתרשל בה, ואינו עושה מאמץ כדי לקיימה בהידור, יש לו בה ניסיונות יותר גדולים, כי לא ימצא בה 'סייעתא דשמיא', וממילא יצוצו עיכובים וקשיים שונים, כפי שנוכחנו לראות בסיפור ספר התורה של רבי חיים וואלוז'ינר זצ"ל. מנגד, כאשר יתאמץ האדם לקיים מצוה בכל נפשו ובכל מאודו, ירעיף עליו הקב"ה רוח טהרה מן השמיים, וימציא לו 'סייעתא דשמיא' מיוחדת, כדי שיצליח לקיים את המצוה שכה התאמץ עליה".
זה מול זה עשה אלוקים, כשם שהוא מייסר את מי שאינו מתאמץ עבור מצוה, כך הוא מסייע בידי מי שמוסר נפשו ומתאמץ עבור מצוה… כאברך צעיר, עוד טרום מלחמת העולם השניה, פתח מרן הרב מפוניבז' זי"ע ישיבה, אלא שהוא נכנס בכך לחובות גדולים מאוד, וחותנו רבי לייב מווילקומיר זי"ע טען לו שבעיסוקו הרב סביב עניני הישיבה הוא מפקיר את אשתו וילדיו. טען לו הרב מפוניבז' שהוא עסוק מאוד בשל החובות העצומים שיש על כתפיו מהחזקת הישיבה.חותנו הציע לו שמעתה לא יקח על עצמו חובות עבור הישיבה, וכדי להתמודד עם החובות הקיימים, יפעלו יחד לאסוף כסף, אני אכנס לגבירים להתרים אותם, ואתה הידוע כנואם בחסד עליון, תנאם באסיפות ובקהילות, וכך יכוסו החובות… הם יצאו שניהם לפעולותיהם, אך ההצלחה לא האירה להם פנים. בצר לו נכנס הרב מפוניבז' למרן הגאון רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי זצ"ל ותינה בפניו את מר ליבו על חובותיו. רבי חיים עוזר בירר מה סך החובות? והרב נקב בסכום המדויק.
בדיוק באותה עת באו למרן רבי חיים עוזר שני גבירים לדון ביניהם בדין תורה על סכום כסף, בדיוק אותו סכום שהיה חסר לפונוביז'ער רב, אך לא הכסף היה בראש מעייניהם אלא על כבודם הם באו לדין. מיד העלה רבי חיים עוזר בפניהם הצעה, הוא סיפר להם על מצוקתו של הרב מפוניבז' ועל פרשת הכסף שחסר לו לכיסוי חובותיו, והציע להם שיתרמו את סכום המריבה לצדקה זו. שני הגבירים הסכימו להצעה, וכל הצדדים נהנו, השלום חזר לשכון ביניהם והרב מפוניביז' כיסה את חובותיו…
כששב הרב מפוניבז' אל חותנו, מצאו מתאונן על שלא הצליח לאסוף את הסכום המבוקש, ולהפתעתו הוציא הרב מפוניבז' את מלוא סך החובות וסיפר לו כיצד סייעו בידו משמיא לקבל את כל הכסף… והסביר: "אתם אספתם כסף כדי לשלם את חובות העבר, ואילו אני אספתי כסף כי חשבתי על הישיבה בעתיד, לכך זכיתי לסייעתא דשמיא…"