"רובשקין צא!" הרמתי את הראש להתבונן בו. ארשת פניו הייתה רצינית להחריד. "צא!" בראשו החווה כלפי הדלת, מדגיש את ציוויו. הוצאה פתאומית מהתא בלי כל הסבר

להודות ולהלל לשמך הגדול

ב' בטבת – התעוררתי מוקדם ב"זאת חנוכה", עדיין בהשראת הביטחון וצלילות הדעת שהשגתי בערב הקודם. הודיתי לה' על הבשורה שהגיעה במכתב ביום הקודם. וציפיתי בביטחון מלא לישועת ה'. ידעתי שכעת היא תתגלה במלוא הדרה.

באותה תקופה היה לנו מניין בימי רביעי. יכולנו, ברוך ה', להתאסף בחדר הדת, לקרוא בתורה את הקריאה של חנוכה, ולומר הלל בציבור. כמו בפעמים רבות אחרות, הלכתי מיד אחרי התפילה לחדר המחשבים כדי לקרוא את המכתבים שהגיעו במהלך הלילה.

מייל אחד באותו בוקר הגיע מידיד קרוב שאף פעם לא פגשתי – אחד מאותם אלפים שכתבו אליי במהלך השנים. היהודי הזה מתגורר באנגליה, ובמשך השנים שמרנו על חילופי מכתבים חמים ותדירים. הוא שלח לי מכתבים מלאי עידוד, דברי תורה וסיפורים, בנוסף לברכות אישיות ותפילות שהקב"ה ישחרר אותי בקרוב מאוד.

כשבוע לפני חנוכה הוא שלח לי מכתב עם דבר תורה מתוק מדבש של הגאון מווילנא, וברכה ש"בימים ההם בזמן הזה" יעשה לי ה' נס וישחרר אותי, כפי שעשה ניסים לחשמונאים. מכתביו הספוגים באהבה, באמונה יהודית, בדברי תורה ובעידוד, רעננו אותי וחיזקו אותי מאוד…

עזבתי את המחשב ופניתי לענות למכתבים שנשלחו אליי בדואר רגיל. החלטתי להשיב לכיתה מת"ת ויז'ניץ ולרבם, הרב ניצליך. הילדים כתבו לי מכתבים חמים, מלאי חיזוק ועידוד להתחזק באמונה וביטחון בה', מכתב אחד באידיש היה זה:

ר' שלום מרדכי, אני כל כך מרגיש אותך. תתחזק באמונה! ה' יכול לעזור ברגע האחרון. אל תתייאש! אתה עוד יכול להשתחרר!

תודה רבה

מעכי

 

רציתי להתחבר לזוך ולתום של הילדים היקרים הללו, ועל כן התיישבתי לכתוב מספר עמודים שמוענו לכל הילדים בכיתה. סיימתי לכתוב קרוב לשעה 2:30. אף פעם לא הזדרזתי לשלוח מכתבים מוקדם, כי ממילא לא אוספים את הדואר מאוטיסוויל עד אחרי השעה 9:30, אך בהשגחה פרטית החלטתי הפעם לשלוח את המכתב קודם לכן. אחרי שהעברתי את המכתב לחדר הדואר, חזרתי לתא 307.

הנחתי את המכתבים שעסקתי בהם על ערימת המכתבים האחרים שהיו על השולחן, ופתחתי את ספר התהילים שלי, מתפלל לה', "אנא ה'! עשה לי נס היום, בזאת חנוכה, ב' בטבת. ב' היא הביטחון, ויש לי אמונה שלמה שהיום תשחרר אותי!"

אחרי שאמרתי מספר מזמורים, בדקתי את השעון. רציתי ליטול ידיים לפני השקיעה, ובכך להמשיך את ניסי החנוכה לכל השנה כולה. הנחתי מצה וקופסת טונה על השולחן, והתיישבתי לסעודת זאת חנוכה.

בקושי הספקתי לאכול כזית לברכה אחרונה, והדלת נפתחה בפתאומיות. נבהלתי.

אחרי הנעילה היו הסוהרים פותחים את הדלתות לפי הסדר, ותא 307 נמצא בקומה השלישית ודי באמצע הפרוזדור. היות שכל רעש נשמע בבלוק, הייתי תמיד שומע את הרעש המוכר של המפתחות המשקשקים, ככל שהוא התקדם לכיוון התא בו שהיתי. הפעם לא שמעתי את הרעש, וכנראה הוא הגיע במיוחד אליי.

לא ידעתי מה לחשוב.

הרמתי את הראש כדי לראות מה רוצה ממני הסוהר. הסוהר במשמרת היה זה שכיניתי "גוט שאבעס", היות שהיה תמיד מקבל את פניי בברכת "גוט שאבעס!" לבבית, בלי קשר ליום בשבוע. הוא היה מסוג הסוהרים שעשו את עבודתם בצורה עניינית, ולא מהסוג של אלו שנהנו להציק ולצער את האסירים. הוא לא שאב הנאה חייתית מעבודתו.

"רובשקין צא!"

"רובשקין!" קרא בלי להתבדח על היום בשבוע. הרמתי את הראש להתבונן בו. ארשת פניו הייתה רצינית להחריד.

"צא!" בראשו החווה כלפי הדלת, מדגיש את ציוויו. הוצאה פתאומית מהתא בלי כל הסבר, יכולה להיות בגלל אינספור סיבות, אשר רובן לא טובות. שאלתי אם הוא עורך חיפוש בתא. "פשוט נטלתי ידיים לארוחה הרגע, ועדיף שלא אצא מהחדר. אשב כאן בשקט ולא אפריע", ניסיתי לשכנע. "לא", הוא השיב. "אתה צריך לרדת למטה, משם ילוו אותך".

שחרור תמיד היה בראש מעייניי, לכן שאלתי, "לאן אני הולך, הביתה?" הוא לא הגיב.

אחרי רגע, אמר, מתחמק: "אתה מחליף מקום".

יצאתי מהתא והתחלתי לרדת במדרגות לעבר האזור המשותף במרכז. הבלוק. המלווה הבא היה אמור לפגוש בי שם. תוך כדי ירידה במדרגות, קלטתי פתאום את המילים שאמר לי, ונעצרתי באמצע המדרגה. 'אתה מחליף מקום…!'

היכן שלא אהיה, אני חייב את הטלית והתפילין. פניתי בפתאומיות לאחור, ורצתי למעלה בחזרה לתא 307. חטפתי את שקית הטלית והתפילין. מה שלא יהיה, אני חייב אותן איתי.

רצתי במהירות למטה, שם עמד סוהר והמתין לי.

הסוהר שליווה אותי סירב גם הוא לספק לי מידע נוסף. עברנו ליד חדר האוכל, חלפנו על פני חדר המספרה, ונעצרנו ליד משרדו של הסגן, שם המתין לנו סגן רב הסוהרים. הוא הצטרף אלינו וצעד לצידנו בדממה. המשכנו ללכת עד שהגענו למבנה שהכיל את משרדי הנהלת הכלא.

הסגן היה אדם שהשקט הזה לא היה אופייני לו כלל, רק אתמול ביקר אותנו בחדר הדת ושוחח עם אסירים יהודים במשך שעה ארוכה, אך כעת הוא היה שקט מאוד. בכל פעם שחשב שאני לא שם לב, הרגשתי במבטיו הננעצים בי. היה ברור שמשהו מחוץ לגדר הרגיל עומד להתרחש, אך הוא לא נידב מידע. "יגידו לך כשנגיע", אמר.

(מתוך מאמר נרחב בגליון לקראת שבת – מקור: ספר רובשקין)