לפני שנים רבות הייתי שליח לדבר מצווה, ועל השליחות הזו אני רוצה לספר: היה לי קרוב משפחה, שלצורך הסיפור נקרא לו שמערל. הוא היה בעל בעמיו, עשיר גדול, וחלום חייו היה לבנות בית כנסת. הרבה אנשים ידעו על חלומו שהוא בהחלט בר ביצוע, אבל שתי קהילות בארץ ישראל ראו בחלומו זה את הזדמנות חייהן. לשתי הקהילות היה חסר מבנה לבית הכנסת. חברי הקהילה בשני המקומות היו מתאספים להתפלל בקרוון סדוק, ובשני המקומות רצו מאוד מבנה של קבע.
כאשר נודע להם שר' שמערל רוצה לתרום בית כנסת, הם עטו על המציאה. שלחו מכתבים, הפעילו שתדלנים, וקיימו שיחות טלפוניות וגם התוועדויות פנים אל פנים. בכל התארגנות קהילתית שיתפו אותו, ובכל עת רמזו לו ברמזים עבים ודקים המתחברים יחדיו לחבל עבות, שהם ממש מחכים לתרומה שלו, ומבטיחים לזוכרו לנצח נצחים ולחקוק את שמו באותיות של זהב על שער הבניין.
ר' שמערל לא ידע להשית עצות בנפשו. כולם אהובים, כולם ברורים, קהילות קודש בארץ ישראל, ומי זה שידע לומר מי עדיף על מי? הוא ביקש עצה מרב חשוב, כדי לשמוע ממנו דעת תורה, והרב יעץ לו עצה נפלאה: תשלח שליח נאמן עליך, שיבחן מקרוב את אופייה של כל קהילה וסגנונה, וכך יקל עליך להחליט למי לתת את התרומה.
בשלב הזה נכנסתי לתמונה. ר' שמערל קרא לי והמתיק עמי סוד: הוא ביקש ממני לנסוע לארץ ישראל ולבקר אצל שתי הקהילות דורשות תרומתו. הוא רצה שאתפלל שבת אחת בקרב קהילה א', ובשבת השנייה בקרב קהילה ב'. זאת כמובן, בלי שידעו מה טיבי ומה מטרתי. כך אוכל לבחון מקרוב את כמות הקהילה ואיכותה, הן בגשמיות והן ברוחניות.
עשיתי כבקשתו של ר' שמערל. נסעתי ארצה, הגעתי לתפילה בבית הכנסת הזמני של קהילה א', ופגשתי שם כמה עשרות זקנים ובעלי בתים מבוגרים. בקושי הסתובבו שם כמה ילדים. התפילה הייתה שקטה בהתאם, דרשות לא נמסרו, ובסעודה שלישית הסתכלו האנשים כה וכה, עד שניגשו אליי, ושאלו אותי אם אוכל לומר כמה מילים של דברי תורה. זה היה הסגנון. שקט, אנמי, מעט הכמות ומעט האיכות.
את השבת הבאה עשיתי בקרב קהילה ב'. הדבר הראשון שהרשים אותי היה הכמות: הקרוון המט לנפול היה מלא מפה לפה, זקנים עם נערים, אברכים וילדים, כולם מתפללים בהתלהבות דקדושה. ראיתי שזוהי קהילה עם עתיד. משקיעים בחינוך, יש אחווה מיוחדת בין כולם, והם נראים כמו משפחה אחת. בכל תפילה נמסרה גם דרשה המעלה על נס את עניין האחדות והשלום, כולם מקשיבים מרותקים, והרושם שאני מקבל הוא: קהילה ב', היא-היא הקהילה הראויה לקבל את התרומה. זה מה שר' שמערל רוצה, שבית הכנסת שהוא יבנה ישקוק חיים וירבה לו זכויות של תורה ותפילה, חינוך וחסידות.
ההכרעה ניתנה. נציגי קהילה ב' קיבלו את הבשורה בשמחה גדולה, הכסף הועבר לידיהם, ועבודות הבנייה החלו. אחרי סיום הבניה הוזמן ר' בערל לשבת בקרב בני קהילה ב'. את הטלפון ממנו אני מקבל במוצאי שבת, מלא טענות כרימון אדום. הוא תיאר לי בית מדרש עם קהל דליל, רובם זקנים שקטים ונחמדים. איפה ההתלהבות? איפה כל הצעירים שעושים ‘מצב'? לאן נעלמו כל התיאורים המלבבים שלי?
ואני נאלמתי דום. לא ידעתי מה לענות לו. בשבוע שלאחר מכן, ר' שמערל היה נזעם בכפליים. “הייתי בקהילה א', ושם ראיתי בדיוק מה שסיפרת על קהילה ב'. זאת קהילה שעולה בכול על השנייה, גם באיכות, גם בכמות, גם בגשמיות, גם ברוחניות. אתה יכול להסביר לי מה קורה כאן?!"
לא יכולתי להסביר. הסיפור באמת משונה מאוד. ביררתי את העניין, ואז התגלה הסוד: באותה שבת שהגעתי לקהילה א', נערכה שבת התאחדות לכל הבחורים והאברכים שהם עד עשר שנים מהחתונה, כך שבבית הכנסת נשארו להתפלל רק המבוגרים. לעומת זאת, בקהילה ב' חברים בעיקר זקנים ובעלי בתים, אלא שבאותה שבת חל יום הזיכרון של אביו של רב הקהילה, ולכבוד האירוע הוא הזמין את כל בני משפחתו לשבת התאחדות משפחתית. כולם הגיעו, אחיינים ובנים ונכדים ונינים, והשתתפו בכל התפילות, כך שזה היה הרושם שקיבלתי.
ר' שמערל שוב לא בא אליי בטענות. הוא רק ניגש ושאל את הרב של קהילה ב', “במה זכיתם? היה כאן ממש היפך הטבע. הקב"ה סידר בהשגחה פרטית שהביקורים של השליח שלי יהיו דווקא בשבתות מסוימות. אני בטוח שיש כאן זכות מיוחדת".
והרב אמר: “אמת, נכון הדבר. כאשר ראינו שאין לנו שום רעיון איך להשיג מבנה, קיבלו על עצמם חברי הקהילה לקיים בכל יום בתורנות מניין תהילים לזכות בית הכנסת. מלבד זאת, שניים מחברי הקהילה היו במצב של מחלוקת שהשפיעה על כולם. ביקשתי מהם שישלימו ביניהם, וזה יהיה גם כן לזכות בית הכנסת. באותה שבת מיוחדת היו הדרשות בעניין האחדות כאות הוקרה לאותם חברי קהילה שהתאמצו לסגור ביניהם את החשבונות, לוותר, לבוא זה לקראת זה ולהשלים. נראה שזכויות אלו עמדו לנו, וה' סיבב שתתרום את המבנה לקהילה שלנו".
ר' שמערל סיפר לי את כל זה, ואני השתוממתי על ההשגחה הפרטית, וחשבתי גם, עד כמה קצרי רואי אנחנו. כמה מעט יכול אדם לראות ולהתרשם. בית הכנסת של קהילה ב' המתנוסס עד היום, מזכיר לי את זה.
(גליון השגחה פרטית מס' 152)